אדמה חרוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בארות נפט בכוויית שהובערו על ידי הכוחות העיראקים הנהדפים ב-1991

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר העשוי להיות שימושי לאויב. השם מתייחס לנוהג לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה יכולה לשמש צד לוחם על אדמות אויב (אך אז הדבר אסור על פי המשפט הבינלאומי) או על אדמותיו הוא.

בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקיתים השתמשו בשיטת האדמה החרוכה כנגד המלך דריווש הראשון של פרס. כאשר הסיקיתים נסוגו, הם הרסו את מאגרי המזון והרעילו את הבארות. כתוצאה מכך, דריווש הגדול אולץ להודות בתבוסתו, כאשר חלק גדול מאנשיו מתו כתוצאה מרעב והתייבשות. גם הגנרל היווני קסנופון כתב באנבסיס שהארמנים שרפו את יבולם ואת מקורות המזון שלהם לפני הגעתם של שכירי החרב היוונים. דוגמה נוספת לשימוש בשיטת האדמה החרוכה בימי קדם ניתן לראות בהצעתו של ממנון מרודוס לאחשדרפן הפרסי להשתמש בשיטה זו כנגד אלכסנדר הגדול, כשזה עשה דרכו לתוך אסיה הקטנה. אך האחשדרפן סירב. ביטוי נוסף לאדמה חרוכה ניתן למצוא אצל הרומאים הם הרעילו את הבארות במקום שנאלצו לסגת ממנו[דרוש מקור].

בזמן החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמות נפוליאון שמשה מדיניות אדמה חרוכה בהצלחה את ספרד ואת רוסיה. בניגוד לדעה הנפוצה, בעיקר בעקבות הרומן "מלחמה ושלום" של טולסטוי, האיש שהציע להשתמש בטקטיקה זו לראשונה לא היה קוטוזוב אלא מיכאיל ברקלאי דה טולי.

בעת מלחמת העולם השנייה, אחרי פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 במסגרת "מבצע ברברוסה", המליח הצבא האדום את אדמתו הוא כדי למנוע מהנאצים לגדל שם יבולים. לקראת סוף המלחמה הוציא אדולף היטלר את "פקודת נירון" (Nero Decree) בה פקד על כוחותיו מדיניות של "אדמה חרוכה" בעת נסיגת הכוחות הנאציים במרץ 1945, היטלר גם פקד אישית על דיטריך פון קולטיץ מושל פריז לשרוף את העיר ולמנוע את שחרור פריז.

קודם החזרת חצי האי סיני למצרים בשנת 1956, הרס חיל ההנדסה של צה"ל את התשתיות בחצי האי. גדוד 601 שביצע את המשימה זכה בצל"ש יחידתי בשל כך. המבצע, שארך עשרים שעות, כונה "מבצע עמורה".

כאשר הכוחות העיראקיים נהדפו מכוויית במהלך מלחמת המפרץ, הם בזזו את בתי התושבים ואת ארמון המלוכה הכווייתי, והבעירו בארות נפט, במדיניות אדמה חרוכה הלכה למעשה - הבארות בערו לעתים במשך מספר שבועות, עד שהצליחו לכבותן לאחר המלחמה.

האסטרטגיה של השמדת אספקת מזון של האוכלוסייה האזרחית באזור עימות נאסר על פי סעיף 54 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה משנת 1977. הקטע הרלוונטי האומר:

אסור לתקוף, להרוס, להסיר או להפוך אובייקטים בעלי תועלת, החיוניים להישרדותה של האוכלוסייה האזרחית, כגון מוצרי מזון, שטחים חקלאיים לייצור מוצרי מזון, יבולים, משק החי, מתקנים לאספקת מים לשתייה ועבודות השקיה, למטרה המפורשת של שלילת הקיום של האוכלוסייה האזרחית,לא משנה מהו המניע, בין אם במטרה להרעיב את האזרחים,לגרום להם לעקור ממקומם, או לכל מניע אחר.‏[1]

למרות היותו אסור, זהו עדיין הליך צבאי שכיח. כאשר הפרוטוקול חל רק על המדינות שאשררו אותה, כאשר המדינות בולטות שלא אשררו אותה הן ארצות הברית, ישראל, איראן, פקיסטן ועיראק.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.