אדמה חרוכה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך כתוב בצורה ירודה ומבלבלת ויש מקום להרחיב אותו.
| |
"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר העשוי להיות שימושי לאויב. השם מתייחס לנוהג להשמדת מקורות אספקה (מזון, מים, דלק, וכד) כדי למנוע מהאויב שימוש במשאבים אלו ובכך להקשות על המשך ההתקדמות שלו. הטקטיקה יכולה לשמש צד לוחם על אדמות אויב (אך אז הדבר אסור על פי המשפט הבינלאומי) או על אדמותיו הוא.
בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסקיתים השתמשו בשיטת האדמה החרוכה כנגד המלך דריווש הראשון של פרס. כאשר הסקיתים נסוגו, הם הרסו את מאגרי המזון והרעילו את הבארות. כתוצאה מכך, דריווש הגדול אולץ להודות בתבוסתו, כאשר חלק גדול מאנשיו מתו כתוצאה מרעב והתייבשות. גם הגנרל היווני קסנופון כתב באנבסיס שהארמנים שרפו את יבולם ואת מקורות המזון שלהם לפני הגעתם של שכירי החרב היוונים. דוגמה נוספת לשימוש בשיטת האדמה החרוכה בימי קדם ניתן לראות בהצעתו של ממנון מרודוס לאחשדרפן הפרסי להשתמש בשיטה זו כנגד אלכסנדר הגדול, כשזה עשה דרכו לתוך אסיה הקטנה. אך האחשדרפן סירב. ביטוי נוסף לאדמה חרוכה ניתן למצוא אצל הרומאים אשר הרעילו את הבארות במקום שנאלצו לסגת ממנו[דרוש מקור].
בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן מלחמות נפוליאון שמשה מדיניות אדמה חרוכה בהצלחה את ספרד ואת רוסיה. בניגוד לדעה הנפוצה, בעיקר בעקבות הרומן "מלחמה ושלום" של טולסטוי, האיש שהציע להשתמש בטקטיקה זו לראשונה לא היה קוטוזוב אלא מיכאיל ברקלאי דה טולי.
בעת מלחמת העולם השנייה, אחרי פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941 במסגרת "מבצע ברברוסה", שרף הצבא האדום את מפעלי הנפט שלו כדי למנוע מהנאצים להשתמש בנפט. לקראת סוף המלחמה הוציא אדולף היטלר את צו נרון בה פקד על כוחותיו את נוהל "אדמה חרוכה" בעת נסיגת הכוחות הנאציים במרץ 1945. היטלר גם פקד אישית על דיטריך פון קולטיץ מושל פריז לשרוף את העיר ולמנוע את שחרור פריז (למרות שפקודה זו לא קשורה בהכרח למדיניות האדמה החרוכה).
קודם החזרת חצי האי סיני למצרים בשנת 1956, הרס חיל ההנדסה של צה"ל את התשתיות בחצי האי. גדוד 601 שביצע את המשימה זכה בצל"ש יחידתי בשל כך. המבצע כונה "מבצע עמורה", רמז להשמדת סדום ועמורה לפי האמור בתנ"ך, שנותרו לבסוף 'גפרית ומלח, שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב'.
כאשר הכוחות העיראקיים נהדפו מכווית במהלך מלחמת המפרץ, הם בזזו את בתי התושבים ואת ארמון המלוכה הכוויתי, והבעירו בארות נפט, בנוהל אדמה חרוכה. הלכה למעשה - הבארות בערו לעיתים במשך מספר שבועות, עד שהצליחו לכבותן לאחר המלחמה.
האסטרטגיה של השמדת אספקת מזון של האוכלוסייה האזרחית באזור עימות נאסר על פי סעיף 54 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה משנת 1977. הקטע הרלוונטי האומר:
אסור לתקוף, להרוס, להסיר או להפוך אובייקטים בעלי תועלת, החיוניים להישרדותה של האוכלוסייה האזרחית, כגון מוצרי מזון, שטחים חקלאיים לייצור מוצרי מזון, יבולים, משק החי, מתקנים לאספקת מים לשתייה ועבודות השקיה, למטרה המפורשת של שלילת הקיום של האוכלוסייה האזרחית, לא משנה מהו המניע, בין אם במטרה להרעיב את האזרחים, לגרום להם לעקור ממקומם, או לכל מניע אחר.[1]
למרות היותו אסור, זהו עדיין הליך צבאי מצוי. כאשר הפרוטוקול חל רק על המדינות שאשררו אותה, כאשר המדינות הבולטות שלא אשררו אותה הן ארצות הברית, ישראל, איראן, פקיסטן ועיראק.
בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיטת האדמה החרוכה מיושמת בפועל גם בעת הנוכחית בעולמות כתיבת קוד תוכנה וניהול מידע. בעת כתיבת קוד, או Data pipeline בשפות הקוד הנפוצות קיימת מתודולוגיית עבודה על פיה מקובל כי המתכנת או ה- Data analyst יתעד את עבודתו על מנת לספק לחברי הצוות מידע במקרה ויעלו שאלות או ידרשו לבצע שינויים לאחר עזיבת המתכנת את הצוות.
יישום שיטת האדמה החרוכה בעולם הקוד כולל בין היתר: מחיקת כל התיעוד, ניהול קוד או Data pipeline שאינו קריא לעין אנושית וכן שאינו ניתן לבצע בקוד זה או ב- Data pipeline כל שימוש עתידי מכל סוג.
שכיח כי הדבר בא יד ביד עם חוסר זמינות וכן חוסר רצון של המתכנת אשר כתב את הקוד להסביר ולספק שברירי מידע בנוגע לקוד שנכתב למפתחים ולאנשי ה- Data אשר החליפו אותו בצוות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]