רמת הגולן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "גולן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גולן (פירושונים).
שינויי הגבול ברמת הגולן, בעקבות הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה

רמת הגולןערבית: هضبة الجولان) היא אזור בצפון-מזרח ארץ ישראל. דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן:

כאזור גאולוגי וביוגאוגרפי, רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום, הר החרמון מצפון, והכנרת ועמק החולה ממערב. במזרח גובל הגולן בחורן, אף כי הגבול הגאוגרפי אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת ממשיכים עד לעומק סוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים - הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).

כאזור גיאופוליטי, רמת הגולן היא השטח שישראל כבשה מסוריה במלחמת ששת הימים, והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן (יש המכנים זאת "סיפוח"). שטח זה כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון.

השם "גולן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.

בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

הבית הראשון בשיר "כנרת" של רחל המשוררת

השם 'גולן' מופיע לראשונה בכתובים בספר דברים, שם זהו שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג). עיר זו שימשה כעיר מקלט, כמתואר בתוספתא: "שלש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכוונות כנגד שלש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן" (תוספתא מסכת מכות, פרק ג הלכה ב'). ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' (جوّال) הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן (الجولان). לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורית"‏[1] – כינוי שכיום משמש לעתים נדירות מאוד, בעיקר בפי גורמים המתנגדים לשליטת ישראל ברמה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי גמלא העתיקה בה התחולל קרב חשוב במרד הגדול המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו
סוסיתא - תצפית מפיק
שרידי מבנה מגורים טיפוסי להתיישבות הסורית ברמת הגולן עד לשנת 1967 (כפר יהודיה, צולם יולי 2007)

התיישבות אנושית התקיימה ברמת הגולן כבר לפני מאות אלפי שנה. ממצא ידוע מתקופה זו הוא ונוס מברכת רם, שנחשב לממצא העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכאולוגי. מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה פזורים ברמת הגולן מאות דולמנים, מבנים מגליתיים מבזלת, שהגדול שבהם הוא גלגל רפאים.

על פי התנ"ך, ישבו בגולן עברים החל מכיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן (מלך של האמורי) במסגרת כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון. האזור היה בשליטת הארמים רוב התקופה, עד השתלטות ממלכת אשור. במאה השנייה לפני הספירה התיישבו באזור היטורים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפנה"ס ויישב את העיר גמלא ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן וצפיפות האוכלוסייה גדלה. בימי מרד הגדול התחולל קרב חשוב, המתואר על יוסף בן מתתיהו, בין הרומאים ליהודים בגמלא והעיר חרבה. בימי המשנה והתלמוד היו באזור יישובים יהודיים רבים, אולם עד המאה ה-10 נעלמו כולם והאזור התרוקן יחסית מתושביו היהודים.

במאה השביעית התחולל באזור דרום רמת הגולן קרב הירמוך, הקרב המכריע בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה המוסלמית. קרב זה נחשב אחד המכריעים בהיסטוריה,[2] ובעקבותיו השתלטו הערבים על האזור.

מתחילת השלטון העות'מאני ועד לאמצע המאה ה-19 היה הגולן אזור ספר בו התגורר מעט תושבי קבע והשולטים בפועל היו שבטים בדווים. בצפון רמת הגולן הוקמו יישובים דרוזים (הקיימים עד היום).

במהלך המאה ה-19 התיישבו ברמת הגולן צ'רקסים, עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי האימפריה הרוסית. האימפריה העות'מאנית קלטה רבים מהצ'רקסים ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת. החל מ-1878 עודדו השלטונות העות'מאניים את התיישבותם בגולן והקצו להם קרקעות. הם הקימו כ-13 יישובים בנפת קונייטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים. היישובים הצ'רקסים תוארו על ידי החוקר הגרמני גוטליב שומאכר, שהיה מהאירופאים הראשונים שסיירו באזור, אשר תיאר אותם כיישובים השונים במראהם משאר היישובים הערביים ברמת הגולן ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. על פי שומאכר היו בגולן ב-1888 19,500 תושבים מתוכם 8,300 בדווים וצוענים החונים דרך קבע באזור. התיישבות הצ'רקסים עודדה קבוצות אחרות להקים ישובי קבע בגולן, כדוגמת הטורקמנים ובדווים.

בסוף המאה ה-19 נעשו ארבעה ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן. ב-1886 הייתה ההתיישבות הראשונה בגולן של תושבי צפת שהתיישבו ברמת'ניה; התיישבות זו וההתיישבות מאירופה ומאמריקה, שהתיישבו בקרקעותיו של הברון רוטשילד, שרכש 100,000 דונם בחורן, חוסלו בפקודת ואלי דמשק, שגירש את תושביהם. ב-1888 הוקמה המושבה בני יהודה בכפר ביר א-שכום (ממזרח לעין גב של ימינו), אך ננטשה לאחר פרעות שעשו בה בדואים בראשית המאה ה-20. ב-1905 החלו יהודים מחצי האי קרים שרוסיה להתיישב בבקעת הבטיחה, אך ההתיישבות במקום קרסה בגלל פגעי הקדחת.

עד כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה, היה אזור הגולן קשור מבחינה מדינית לגליל, כחלק מוולאית דמשק. בשנת 1923, עם תום מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי בסוריה, ובהתאם להסכם סייקס-פיקו, נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. הוחלט כי הגולן יהיה בשטח הסורי, עם מגבלות מסוימות שקשורות למים (המנדט הבריטי כלל גם 10 מטר מקו הכנרת ואת מי הבניאס).

שלטון סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר קוניטרה ב-1967
אזהרה בשדה מוקשים ברמת הגולן

לפני כיבוש הגולן בידי ישראל בשנת 1967, התגוררו בו כ-150 אלף איש, מתוכם 128 אלף באזור שנכבש.‏[3] הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים ובדרוזים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום[דרוש מקור]. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון[דרוש מקור]. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.

בתקופה זו נבנה צינור הנפט הטרנס-ערבי להעברת נפט מסעודיה ללבנון. הצינור עובר בגולן ולאורכו נבנה ציר הנפט.

בין השנים 1949 עד 1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש, ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדראלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, אשר לימים נודע בשם 'קווי ה-4 ביוני', וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבינלאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי.

בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה, ב-1964 פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) בנסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל תקריות-ירי סוריות על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות.

במהלך מלחמת ששת הימים הפגיזו הסורים את ישובי עמק החולה וראש פינה, וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן.[דרוש מקור] רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון,[דרוש מקור] הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה. ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. קרב ידוע במתקפה זו היה בתל פאחר. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק T-62 סורי באתר לזכר הנופלים בקרב עמק הבכא
העיר קוניטרה ב-2001

שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן נכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967, והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחים סורים – כרבע מהם התגוררו בעיר קוניטרה, והשאר גרו ב-222 יישובים וחוות. לאחר הניצחון הישראלי כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסוריים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה; מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן.‏[3] לפי הערכות ישראליות נע המספר בין 50 ל-70 אלף פליטים.‏[4]

לאחר כיבוש רמת הגולן, הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.

היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים הדתיים – בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון – מרום גולן הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד ישובי הגולן". מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קוניטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסוריים ולהשאיר אותה בחורבנה, כאות ל"המשך הכיבוש הישראלי בגולן", לתפיסתו.

ב-1976, בתקופת ממשלת יצחק רבין הראשונה, הוקמה העיר קצרין, בסמוך ליישוב יהודי קדום מתקופת בית המקדש השני.

"חוק רמת הגולן", שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותו למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזיים בגולן להפוך לאזרחים ישראליים, אם הם רוצים בכך. תושבים שסירבו להתאזרח קיבלו מעמד תושב בישראל. רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית. סיפוח הגולן אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ומועצת הביטחון של האו"ם אף קיבלה החלטה הקוראת לביטולו וקובעת כי אין לו תוקף בינלאומי.

מצב נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן

מאז 1974 מוצבים לאורך קו הפרדת הכוחות כוחות שמירת שלום של האו"ם, הממונים על שמירת השקט באזור; ואכן באזור נשמר שקט מאז מלחמת יום הכיפורים (למעט עימותים בשטח לבנון, תקיפה של מחנה אימונים של הג'יהאד האיסלמי בעומק סוריה על ידי מטוסים ישראליים והפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007). כחלק מדיונים להשגת הסכם שלום דורשים הסורים החזרה של כל שטח רמת הגולן שנכבש ב-1967.

בישראל עצמה יש חילוקי דעות בעניין רמת הגולן. בישיבת הממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין כי אין התחייבות ישראלית לנסיגה, אולם לפי כמה דיווחים,‏[5] הייתה התחייבות סודית של רבין בפני הממשל האמריקני לסגת מרמת הגולן אם יתמלאו התנאים הביטחוניים שהציב. התחייבות זו כונתה "פיקדון רבין".

שמעון פרס, שנכנס לתפקיד ראש הממשלה לאחר רצח רבין, קיים (לפי עדותו של אהוד ברק) שיחות עם הסורים על אותו בסיס.‏[6] לגבי עמדתו של ראש הממשלה שאחריו, בנימין נתניהו מהליכוד, קיימים דיווחים סותרים, לטענת נתניהו במשא ומתן החשאי שניהל דרך מקורבו רון לאודר, הוא הצליח להשיג את הסכמת הסורים לשמירת כתף החרמון בידי ישראל.‏[7]

ראש הממשלה הבא, אהוד ברק, הביע נכונות לסגת לקו הגבול הבינלאומי, תוך הותרת רצועה צרה בשפתה המזרחית של הכנרת, שתמורתה יוענק לסורים שטח אחר. לפי הצעתו, לסורים תינתן גישה מוגבלת למי הכנרת והם יוכלו לשאוב מעט ממי האגם.‏[8] נראה כי בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה לא התקיימו דיונים משמעותיים עם סוריה, בין היתר בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה וחילופי השלטון בדמשק. על פי דיווח בידיעות אחרונות, אהוד אולמרט, במסרים חשאיים לבשאר אל-אסד מטעמו, הביע גם הוא נכונות לנסיגה מלאה מן הגולן.‏[9] לכל אורך שנות המשא והמתן החשאי והגלוי עם הסורים התנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלת הנסיגה מרמת הגולן. אפשר לומר כי ההתנגדות בציבור לנסיגה מרמת הגולן גדולה יותר מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים.

באפריל 2008 החלו להתפרסם בישראל ידיעות כי נציגים מטעם ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגשו באופן עקיף ובתיווך טורקי, עם נציגים סוריים באיסטנבול. במאי 2008 אישרה ישראל כי היא מקיימת משא ומתן עקיף עם סוריה. שר החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, אישר את הודעת ישראל וטען כי זו התחייבה בפני מדינתו כי ישראל תיסוג מכל שטח רמת הגולן עד לקווי ה-4 ביוני. מסקרים שנערכו בעקבות פרסומים אלו, בערוץ 2 ועיתון "הארץ" עולה, כי בין 65 ל-70 אחוזים מכלל הציבור הישראלי מתנגדים לירידה מרמת הגולן, ואילו רק בין 22 ל-25 אחוזים תומכים בנסיגה כזו. במאי 2009 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו "כי לא יסוג מרמת הגולן".‏[10]

בחודש נובמבר 2010, אישרה הכנסת את חוק משאל העם, שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת. החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 65 ח"כים לעומת 33 מתנגדים.‏[11]

חילוקי דעות לגבי הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל
תצפית לתוך סוריה מהר חזק שברכס בשנית, הממחישה את המשמעות הטופוגרפית של שליטה ברמה

תוואי הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן שנוי במחלוקת וממתין לפתרון במסגרת הסכם שלום עתידי. הגבול הבינלאומי, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923, השאיר בשטח הבריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. ההסכם השאיר גם את הבניאס בתחומי המנדט הבריטי, אך כדי לאפשר מעבר ללבנון, הועבר השטח בחכירה לידי המנדט הצרפתי. במלחמת העצמאות התקדמו כוחות הסורים מעבר לקווים אלה, ובהסכמי שביתת-הנשק נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בפועל, לאחר פלישות סוריות בתחילת שנות ה-50, נוצר מצב שלפיו הסורים שולטים על מזרח הירדן והכנרת. גבול זה ידוע כ"קווי 4 ביוני 67'". הסורים תובעים מישראל נסיגה לקו זה. עמדתה של ישראל היא שגם במקרה של נסיגה, היא תהיה לגבול המנדטורי הבינלאומי, שכן קווי ה-4 ביוני מספחים לסוריה שטח שהיא השתלטה עליו באופן לא-חוקי במהלך שנות ה-50. קווי ה-4 ביוני נחשבים בעיני ישראל בעייתיים מבחינה אסטרטגית, כיוון שהם מאפשרים לסוריה לדרוש את מחצית משטחה של הכנרת, על פי העיקרון הבינלאומי הקובע כי מקווה מים שגובל בין שתי מדינות, יחולק ביניהן.

גבול נוסף השנוי במחלוקת הוא הגבול בין הגולן ללבנון. גבול זה, שנמצא במורדות החרמון, סומן במקור על גבי מפות לא מדויקות, ולפיו אזור הר דב, הידוע גם בשם חוות שבעא, נמצא בשטח סוריה, אף על פי הכפר שבעא עצמו נמצא בלבנון. מיקומו המדויק של הגבול לא נתפס כבעיה משמעותית במשך כמה עשרות שנים, ותושבי שבעא אף שלמו מסים לממשלת סוריה בעבור החוות. הבעיה התעוררה במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. נציגים מטעם האו"ם סימנו את הגבול שאליו צריכה ישראל לסגת, וכללו את חוות שבעא בשטח רמת הגולן. סוריה ולבנון טוענות שהמדינות הסדירו את הגבול ביניהן כשסוריה מסרה את השטח ללבנון ב-1951. לבנון הציגה בפני האו"ם מפה משנת 1966 המוכיחה זאת לכאורה, אולם בידי האו"ם נמצאות 10 מפות אחרות, שיצאו לאור אחרי 1966 במוסדות לבנוניים רשמיים, ואשר מראות כי החוות נמצאות בשטח סוריה.‏[12] מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בנסיגה המלאה של ישראל מלבנון בהתאם להחלטה 425. האזור הוסיף להיות מוקד לחיכוך בין ישראל לחזבאללה, עד להסדרי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת לבנון השנייה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה דרוזית מכינה פיתות ברמת הגולן

נכון ל-2011, חיים בחלק הישראלי של הרמה כ-42.6 אלף איש: כ-18.4 אלף יהודים, כ-20.8 אלף דרוזים והשאר עלאווים.‏[13] בחלק הסורי, במחוז קוניטרה, מתגוררים כ-80 אלף תושבים.‏[14]

החל משנת 1981 רשאים הדרוזים ברמת הגולן לקבל אזרחות ישראלית; אולם רק מעטים מהם – 677 איש מגיל 18 ומעלה במרשם האוכלוסין של 2006 – ניצלו את האפשרות, והשאר מוגדרים כתושבי קבע בישראל. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות, ומעט פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 63.5% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית.

ברמת הגולן שש מועצות מקומיות, בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (5,200 איש), מג'דל שמס (8,400 נפש), מסעדה (3,100 נפש) ועין קנייא (1,700 נפש), אחת עלאווית: ע'ג'ר (2,700 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה "בירת הגולן", (7,000 נפש). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, ובהם מתגוררים כ-12 אלף איש.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורבינות רוח לייצור חשמל ברכס בשנית (חזקה) שברמת הגולן

הכלכלה ברמת הגולן מורכבת בעיקר מתעשייה, חקלאות ותיירות.

פדיון: תעשייה – 700 מיליון ש"ח; חקלאות – 500 מיליון ש"ח; מסחר – 180 מיליון ש"ח; תיירות – 150 מיליון ש"ח; שירותים – 80 מיליון ש"ח; סך הכול: 1.6 מיליארד שקל.

העסקים בגולן: 700 עסקי חקלאות, המעסיקים 1,100 שכירים; 24 עסקי תעשייה, המעסיקים 860 שכירים; 207 עסקי תיירות, המעסיקים 720 שכירים; 180 עסקי מסחר ושירותים, המעסיקים 600 שכירים. בשירות הציבורי ובמערכת החינוך - 1,820 שכירים. סך הכול: כ-1,100 עסקים, המעסיקים כ-5,000 שכירים.

  • ענבי היין מהגולן (7,500 טון) מספקים 21% מענף היין הישראלי ו-38% מייצוא היין;
  • תירס (20 אלף טון) מספק 23% מהשוק הישראלי;
  • בשר בקר (12 אלף אמהות) – 40% מהשוק הישראלי;
  • ייצור חלב (66 מיליון ליטר) – 6% מהשוק הישראלי;
  • תפוחי עץ (30 אלף טון) – 30% מהשוק הישראלי;
  • צמר (10 אלף טון) – 41% מהשוק הישראלי;
  • דובדבן (600 טון) – 50% מהשוק הישראלי;
  • תפוח אדמה (7,000 טון) – 32% מהשוק הישראלי;
  • ביצים (3,000 טון) – 28% מהשוק הישראלי;
  • בשר בקר (5,000 טון) – 23% מהשוק הישראלי.

בגולן שלושה אזורי תעשייה: הגדול שבהם הוא אזור התעשייה קצרין (1,400 דונם), השני הוא בני יהודה (350 דונם), והשלישי הוא "חממה טכנולוגית". ברמת הגולן מיוצרים 50% מהמים המינרליים בשוק הישראלי.

תיירות בגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של רמת הגולן במרכז המבקרים "קסם הגולן" שבקצרין. משמאל ניתן לראות את הכנרת ואת רכסי ההרים המזרחיים שלה ומצפון את הר החרמון

בגולן מספר אזורי תעשייה, צימרים, מבשלות בירה, מטעי תפוחים ובתי הארחה המשמשים אטרקציות תיירותיות. ישראלים רבים מזהים את הגולן עם גידולי התפוחים והמים המינרליים שמופקים במקום. בתחומי המועצה האזורית מצוי אתר החרמון – אתר הסקי הראשון בגודלו בישראל (השני הוא סקי בגלבוע), המופעל על ידי מושב נווה אטיב. חופהּ המזרחי של הכנרת מצוי אף הוא בתחומי המועצה האזורית, והוקמו בו אתרי נופש ומים. בגולן מספר שמורות טבע מרכזיות, ובהן שמורת היהודיה, נחל זוויתן, בריכת המשושים, אתר גמלא, יער אודם ועוד. ב-2007 הושלמה בנייתו של מרכז המבקרים "קסם הגולן" בסמוך לקצרין, המהווה את המרכז המסחרי והתיירותי בגולן. אחד האתרים המיוחדים ברמת הגולן הוא אתר גלגל רפאים שבקרבת מושב יונתן. בנוסף קיים מוזיאון עתיקות הגולן.

מיתוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2005 הסתיים תהליך משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בשיתוף עמותת התיירות והחברה הכלכלית, למיתוג הגולן. המיתוג נעשה על ידי חברת ארד תקשורת של איל ארד. הסמל שנבחר הוא האות גימל בצבעים שונים והסיסמה "פתוח לחיים. גולן". המועצה האזורית גולן משתמשת בסמל זה כבסיס לסמלה החדש.

Golan Branding Logo 2006.svg

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף טיפוסי ברמת הגולן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של רמת הגולן

רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן. גובה האזור אינו אחיד לכל אורכו: במזרח הרמה מתרוממים הרים בודדים, ולהם יש צורה של חרוט קטום – אלה הם הרי געש (לא פעילים); בחלקה המערבי של הרמה יש מדרונות גבוהים ותלולים ומצוקים, היורדים אל עמקי הצפון.

החי והצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמחייה בגולן מגוונת ומשתנה בהתאם לגבהים השונים. חברת הצומח השלטת בגולן העליון, מגובה של 500 מטרים ומעלה, היא חברת האלון המצוי ואלון התולע. חברת צמחים זו, המלווה באלה ארצישראלית, יוצרת חורשים מפותחים ביותר באזור יער מסעדה והר אודם. אל עצים אלה נלווים עוזרר קוצני, שזיף הדוב, אגס סורי ולבנה רפואי. בין העצים מצוי שפע של צמחים שונים, שהבולטים בהם סיסנית הבולבוסין ורקפת יוונית, הנדירה בשאר אזורי הארץ וכאן פורחת בחורף בשפע, סביב גזעי האלון. בגולן ניתן למצוא גם כלניות רבות. רובו של הגולן התחתון, עד לגובה של 500 מטרים, היה מכוסה בעבר ביער עשיר של חברת אלון התבור. כיום שרדו מיער זה רק גושים גדולים אחדים - בעיקר בנחל מיצר שבדרום הגולן ובאזור יהודייה שבמרכזו. לעצי אלון התבור נלווים פרטים רבים של אלה אטלנטית, לבנה רפואי, וכן שיזף השיח ושיזף מצוי. החוקרים מעריכים ששני מיני השיזף השתלטו על שטחים שבהם נפגע היער המקורי, בעיקר בחלקיו הנמוכים של הגולן. באזורים בהם שולטים שני מיני השיזף - בגולן המערבי ובמורדות הפונים אל עמק החולה והכנרת - הם יוצרים נוף דמוי סוואנה. בתי גידול מעניינים נוספים בגולן הם מעיינות, ביצות ומאגרי מים, הנפוצים מברכת רם שבצפון, דרך מעיינות ושקעים טבעיים על פני מרכז הגולן, ועד נחלי האיתן הרבים שבמערבו. חברות הצומח השולטות בגדות נחלי האיתן הן חברת שיח-אברהם מצוי, חברת פטל קדוש וחברת הרדוף הנחלים. בגדות המעיינות ובמקומות לחים רבים אחרים גדלים עצי צפצפה איטלקית, שהובאו על ידי תושבי הגולן כמקור לעצה משובחת. שני צמחים בעלי ייחוד אסתטי גדלים אף הם בגולן: אירוס הגלבוע, הגדל בשוליים הדרומיים, ואירוס הגולן, הגדל במרכז הגולן וברכס בשנית.

הגולן אינו מיושב בצפיפות ולכן עולם החי בו עשיר למדי. אמנם הצבאים, הדובים והנמרים, שחיו בו בעבר, הוכחדו, אבל עדיין אפשר למצוא זאבים וצבועים מפוספסים. כמו כן משמש האזור כמקום חיות לנמיה, לחתול הבר, לשועל המצוי, לסמור, לגירית, לחזיר הבר, לשפן הסלעים הסורי, ולשלושה מיני מכרסמים, הגורמים נזק לחקלאות - הדורבן, המריון המצוי ונברן השדה. עולם העופות של הגולן עשיר ביותר, בעיקר במינים של ציפורי שיר קטנות, אך רק שני מינים מיוחדים לאזור זה: העורב הזנבתן (הנקרא גם עקעק או עורב הנחלים) ומין של דורס לילי, הנקרא קטופה. כמו כן מקננים באזור שלושה מיני בז - בז מצוי, בז אדום ובז העצים. ריכוזים גדולים של עופות אפשר למצוא בנחל דליות, שם יש מושבה גדולה של נשרים, ובאל-חמה, שם מדי חורף נאספים המוני זרזירים מבקעת הירדן והגולן ללינה על עצי הפיקוס. כמו כן אפשר למצוא בגולן מינים רבים של דו-חיים, כמו קרפדות וצפרדעים, וזוחלים רבים, כמו צבי יבשה ומיני לטאות (מניפנית הסלעים, עינחש, לטאה ירוקה ועוד). מאחר שרמת הגולן עשירה בבזלת ודלה בסלעי גיר החלזונות נדירים בה, שכן הם זקוקים לסביבה גירנית על מנת לבנות את הקונכייה שלהם.

התולעת השטוחה Dugesia golanica, הקרויה על שם רמת הגולן, הינה מין אנדמי המצוי במעיינות עין דן ועין בניאס בלבד.

נחלי הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קילוחי בזלת ברמת הגולן דמויי מקלעת חבלים (Ropy Lava), המכונים גם "גללי פרה"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגאולוגיה של הגולן

רמת הגולן היא החלק המערבי של חבל ארץ הבשן, מזרחה לנהר הירדן. חבל הבשן נחשב לאחד האזורים הגאוגרפיים הגדולים בעולם המכוסים בזלת ברציפות. רוב שכבות הלבה הן מגמה אשר נוצרה בארץ ישראל בעת העתיקה. אחד הקילוחים מהר הגעש שנבדק, תוארך לתקופה שלפני 4,000 שנה, וזאת על סמך הממצאים שהתגלו בשפכי הלבה. עובי הבזלת בחבל הבשן נע משיא של 1,100 מטר בהר חורן – "תל גֵ'נָ‏ה" – בגובה 1,800 מטר מעל פני הים עד לעובי ממוצע של 300 עד 400 מטר בכל האזור. עובי הבזלת הולך ופוחת לקראת שולי האזור: בצפון – מול הר החרמון, בדרום – מול נחל הירמוך, בדרום-מזרח – נחל רוקד ובמעבר הבזלת חוצה את נהר הירדן ופוחתת בהדרה בשולי הגליל.

רמת הגולן נראית מישורית, ברם, היא למעשה קער אשר התמלא מזרמי בזלת מתקופת המיוקן עד לתקופת הפליוקן תחתון ומסחף מתקופת הנאוגן. במקורה רמת הגולן היא חלק מקער דמשק המשתרע מהמדבר הסורי עד לעמק יזרעאל. הקער נמצא בין שני קמרים – בין קמר החרמון מצפון לקמר הגלעד מדרום. מתחת לקער עלתה המגמה לאורך סדקים, בקילוח ומילאה שטחים ויצרה מישורי בזלת תוך כדי התקררות.

רוב שטחי הגולן מכוסים סלעים ממוצא מגמטי: בעיקר בזלת אך גם סקוריה וטוף. בדרום הגולן, בשטחים שכוסו רק בחלקם על ידי הלבה או שסלעים אלה נסחפו, ניתן לראות סלעי משקע כגון גיר, חול וקירטון.

ברמת הגולן באות לידי ביטוי תופעות וולקניות אחדות, שהבולטת שבהן היא של הרי געש שאינם פעילים. שורת הרים אלה בנויה בקו ישר, על פני מעין חריץ אשר ממנו התפרצו הקידוחים. קו התלים הישראלי כולל מספר תִּלים מרכזיים כמו הר פרס, שבו לוע מושלם של הר געש, או הר אביטל, שעל מורדותיו ניתן להבחין בזרם פירוקלסטי, אך קיימים גם עשרות תלים קטנים יותר, כמו גבעת טליה שליד מושב קשת.

אתרי קרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן

המרד הגדול

מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגאל קיפניס, ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל, הוצאת מאגנס, 2009.
  • דורון מור, "התופעות הוולקניות ברמת הגולן", בתוך: ארץ גולן והחרמון בעריכת אבי דגני ומשה ענבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1993.
  • יהודה זיו, "נופי גולן", בתוך: הגולן - לקט מאמרים, כנס י"ח לידיעת הארץ: "אל מול הר חרמון" – 1970.
  • דאגלס צ'דוויק, מלחמת הזאבים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 142, מרץ 2010

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל בכרוז מטעם אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, המבשר על כיבוש "הרמה הסורית" היא רמת הגולן.
  2. ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 1
  3. ^ 3.0 3.1 ‏יגאל קיפניס, "המפה היישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים", קתדרה 116, תמוז תשס"ה, עמ' 117–146.
  4. ^ איל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עיונים בתקומת ישראל כרך 9, (1999) עמ' 240
  5. ^ ראו למשל: צבי בראל, מפת הדרכים של אסד, באתר הארץ, 18 ביולי 2007
  6. ^ אמיר אורןיש לגולן מחיר, באתר הארץ, 15 בפברואר 2007
  7. ^ נתניהו: אסד ויתר לי על החרמון, באתר ynet‏, 7 ביוני 2007
  8. ^ רביב דרוקר, "חרקירי", עמ' 101.
  9. ^ אולמרט במסר חשאי לאסד: מוכן לרדת מהגולן, באתר ynet‏, 8 ביוני 2007
  10. ^ המודיע, ט"ז באייר תשס"ט, עמוד ראשון.
  11. ^ רוני סופר, הכנסת אישרה: ויתורים בי-ם ובגולן רק במשאל עם, באתר ynet‏, 23 בנובמבר 2010
  12. ^ כך על-פי הדו"ח שהגיש המזכיר הכללי של האו"ם למועצת הביטחון בעניין ביצוע החלטות 425 ו-426 (22 במאי 2000).
  13. ^ אוכלוסייה, לפי קבוצות אוכלוסייה, דת, גיל ומין, מחוז ונפה באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2009
  14. ^ אוכלוסיית סוריה לפי מחוזות וערים, באתר City Population