החלטת תמיסטוקלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
החלטת תמיסטוקלס, המוזיאון לאפיגרפיה, אתונה

החלטת תמיסטוקלסאנגלית: The Decree of Themistocles) הוא השם שניתן בספרות המחקר ההיסטורי המודרני לכתובת ביוונית עתיקה, העוסקת באסטרטגיה היוונית בעת פלישת קסרקסס מלך פרס ליוון. תוכנה מלמד כי התקבלה ופורסמה על ידי אספת האתונאים בהשפעת תמיסטוקלס ובהנחייתו. האותנטיות של המסמך שנויה במחלוקת אקדמית מאז פורסם תוכן הכתובת לראשונה ב-1960, וזאת משום שהיא סותרת במישרים את דברי ההיסטוריון היווני הרודוטוס אודות פינוי אטיקה ב-480 לפנה"ס. הרודוטוס מספר שהוחלט לפנות את תושבי אתונה לאחר שנתבדתה תקוות האתונאים כי הספרטנים ובעלי בריתם מן הפלופונסוס יצאו במלוא כוחם אל בויאוטיה כדי להדוף שם את הפולש הפרסי; במקום זאת נפנו הפלופונסים לביצור האיסתמוס הקורינתי, וכך הותירו לצבא הפרסי דרך פתוחה לכיבוש אתונה.[1] אם ההחלטה שהתקבלה בהשפעת תמיסטוקלס אומנם אותנטית, אזי נטישת אטיקה הייתה חלק מן האסטרטגיה בה נקטו היוונים כדי לפתות את הפרסים לקרב ימי בארטמיסיון או בסלמיס.

גילוי הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבן עליה חקוקה החלטת תמיסטוקלס ונמצאת כיום במוזיאון לאפיגרפיה באתונה התגלתה על ידי איכר מטרויזן שבפלופונסוס, אשר השתמש בלוח השיש כמפתן לדלת. ב-1959 הוא מסר את האבן למורה בן המקום, שהציג אוסף של חפצי אומנות מטרויזן באחד מבתי הקפה בעיירה. פרופ' מ' ה' ג'יימסון (M.H. Jameson ) מאוניברסיטת פנסילבניה ראה את הכתובת, ושנה אחר כך פרסם את תוכנה בצירוף תרגום ופירושים.[2]

תוכן הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת פותחת בהצהרה, כי הוחלט על ידי המועצה (boule) ואספת העם, על פי הצעת תמיסטוקלס בן נֶאוֹקְלֵס, להפקיד את הגנת העיר מפני הפרסים בידי האלה אתנה ושאר האלים. האתונאים עצמם והנוכרים המתגוררים בעיר יעבירו את ילדיהם ונשותיהם אל טרויזן ואת הזקנים והמטלטלים אל האי סלמיס. אוצרי המקדשים וכוהניהם יישארו באקרופוליס כדי להגן על נכסי האלים.

כל יתר האתונאים ואלו מבין הנוכרים שהם בגיל צבא יעלו על 200 האוניות שהוכנו מבעוד מועד ויילחמו בפרסים למען חירותם שלהם ושל שאר היוונים, יחד עם הלקדימונים, הקורינתים, האַיגִינִים והיוונים האחרים הנכונים לחלוק בסכנה.

אחר כך עוסקת ההחלטה באיוש אוניות הצי המלחמתי. היא קובעת, כי הסטרטגוי ימנו, החל ממחר, 200 מפקדי טריארות (trierarchoi) בעלי כישורים מתאימים, אחד לכל אונייה, ויקצו אותם לאוניות על פי גורל. עליהם להיות בעלי קרקע ובית באטיקה, אבות לילדים חוקיים וגילם אינו עולה על חמישים. הסטרטגוי יגייסו גם את חיילי הצי (epibatai), עשרה לכל אונייה, שגילם בין עשרים לשלושים, וארבעה קשתים (toxotai), ויקצו לאוניות על פי גורל גם את החובלים והמלחים (hyperesiai).

ההחלטה מוסיפה ומפרטת את אופן הכנת רשימות הצוות לאוניות ופרסומן, ומורה כי לאחר איוש האוניות ומינוי הסטרטגוי, מאה מהן ישוטו אל ארטמיסיון כדי להתנגש באויב, מאה נוספות יצאו אל סלמיס, והנותרות יגנו על חופי אטיקה. הכתובת מסתיימת בקריאה לכל האתונאים להתאחד למען הגנת עירם, ומורה כי כל אלו שהוגלו מן העיר לעשר שנים יצאו אל סלמיס ויישארו שם עד להחלטת אספת העם באשר לגורלם.

מכאן ואילך הולכת הכתובת ומיטשטשת ולא ניתן יותר לקרוא את המשכה.

ייחודה של הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם התיאור על פינויה של אתונה כמתחוור מהחלטת תמיסטוקלס הוא מדויק, אזי יש לתקן את תיאור הרודוטוס את אירועי שנת 480 לפנה"ס על מנת שישקף את האסטרטגיה היוונית עליה הוסכם בחודש יוני אותה שנה ואשר התמקדה בעצירת ההתקדמות הפרסית בסלמיס ובאיסתמוס הקורינתי. אם אומנם זו הייתה תוכניתם של היוונים, אזי קרבות תרמופילאי וארטמיסיון, אותם מתאר הרודוטוס כניסיונות להדיפת הפולש הפרסי ותו לא, היו למעשה פעולות עיכוב, שנועדו להעניק זמן לפינוי אטיקה ולהכנות להגנת האיסתמוס.[3]

מחלוקת הדעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם פרסומה נעשתה הכתובת נושא לוויכוח אקדמי לוהט, משום שהטילה ספק בגרסת הרודוטוס, שהייתה עד אז התיאור המקובל של מלחמות יוון-פרס.[4] המחקר האפיגרפי של הכתובת העלה, כי היא נחקקה במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס, ועל כן התעוררה השאלה כיצד שרד הטקסט משך מאתיים שנה, ובמיוחד אם מביאים בחשבון שאתונה נבזזה פעמיים על ידי הפרסים, ב-480 לפנה"ס ושוב ב-479 לפנה"ס. האזכור הראשון של החלטה, שניתן לזהותה עם זו שנתגלתה בטרויזן, נמצא אצל דמוסתנס. הוא מספר כי אייסכינס (Aischines) קרא את ההחלטה בפני קהל ב-347 לפנה"ס, כך ששוב נדרש הסבר לפער של מאה שנים ויותר. חוקרים, הסוברים כי ההחלטה אותנטית, מצביעים על שתי השורות האחרונות באורקולום המפורסם שניתן לאתונאים:

"הוי סלמיס האלוהית, את תשמידי את בני הנשים
אם יהא זאת לעת הזריעה או בזמן הקציר."[5]

זיהויה של סלמיס כמקום השמדת הפולש הפרסי עשוי ללמד, כי האסטרטגיה המצדדת בניהול הקרב במקום זה קיבלה כבר את הסכמת המצביאים היוונים, ועל כן התיאור המובא בהחלטת תמיסטוקלס הוא נכון. ברם, חוקרים המפקפקים בהחלטה מעלים טיעונים אחדים נגד האותנטיות שלה. את הזכרת סלמיס בנוסח ההחלטה ובדבר הנבואה גם יחד הם מסבירים בנוהגם של היוונים לשנות לעיתים ולאחר מעשה את תוכן האוראקולום, ואף מצביעים על ביטויים אנכרוניסטיים אחדים בטקסט; אלה, הסבורים כי הטקסט אותנטי, מציינים כי היוונים נהגו להעתיק מסמכים בגרסה חופשית ולאו דווקא כלשונם, מילה במילה. לבסוף, קיימים עניינים תוכניים חשובים יותר השנויים במחלוקת, כמו פסקאות החשודות מבחינה כרונולוגית, אמרות שאין מקומן לכאורה בהחלטה רשמית ועד סתירות קשות בין הטקסט לבין תאוריו המפורטים של הרודוטוס את היערכות הכוחות. לנוכח השגות אלה טוען ג'ון פיין, כי הדרך הטובה ביותר היא לראות בכתובת מיזוג של כמה הצעות שהוצעו על ידי תמיסטוקלס בשנים 482-480 לפנה"ס.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jameson, M.H., "A Decree of Themistokles from Troizen". Hesperia 29 (1960) 198-223.
  • Fine, John V.A., The Ancient Greeks - A Critical History. Cambridge (MA) and London, Harvard University Press, 1983.
  • Morrison. J.S. and J.F. Coates, The Athenian Trireme. Cambridge, Cambridge University Press, 1986.
  • עמית, משה. תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ד.
  • הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. תל אביב, פפירוס - בית ההוצאה של אוניברסיטת תל אביב, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרודוטוס, ספר ח', 40.
  2. ^ Jameson, 1960 .
  3. ^ Fine, p. 308 .
  4. ^ פסקה זו מבוססת על ניתוחו של פרופ' ג'ון פיין; Fine, pp.306-311 .
  5. ^ הרודוטוס, ספר ז', 141 (בתרגום שימרון-צלניק).