היינריך גייסלר
 | |
| לידה |
26 במאי 1814 Igelshieb, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1879 (בגיל 64) בון, הקיסרות הגרמנית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הישן של בון |
| מדינה | גרמניה |
| ענף מדעי | פיזיקה |
| השכלה |
אוניברסיטת בון |
| תארים |
דוקטור למדעים |
| תרומות עיקריות | |
| המצאת שפופרת גייסלר, שהייתה שפופרת קתודית עשויה זכוכית | |
  | |
יוהאן היינריך וילהלם גייסלר (בגרמנית: Johann Heinrich Wilhelm Geißler; 26 במאי 1814 – 24 בינואר 1879) היה פיזיקאי, ממציא ואומן ניפוח זכוכית גרמני פורץ דרך. גייסלר נודע בזכות המצאת משאבת ואקום על בסיס כספית ליצירת ריק גבוה ובזכות פיתוח "שפופרות גייסלר", אשר חוללו מהפכה בפיזיקה ניסויית והניחו את היסודות לגילוי האלקטרון, לפיתוח שפופרת קרן קתודית והמצאת תאורת הניאון והרנטגן.[1]
ביוגרפיה וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גייסלר נולד בכפר איגלשיהב (Igelshieb) שבחבל תורינגיה, גרמניה, למשפחה שעסקה במשך דורות באומנות ניפוח הזכוכית. הוא רכש מיומנות יוצאת דופן בעיבוד זכוכית ובבניית מכשירים מדעיים מדויקים (כמו מדחומים וברומטרים). לאחר מספר שנים שבהן נדד כגרפיקאי ומכשירן בגרמניה ובהולנד, התיישב בשנת 1854 בעיר בון והקים בה בית מלאכה עצמאי לייצור מכשירים כימיים ופיזיקליים.
בשנת 1855 רשם גייסלר את פריצת הדרך הטכנולוגית המרכזית שלו, כאשר המציא משאבת ריק המבוססת על שינוי גבהים של עמודי כספית (משאבת כספית לואי-ריק, Loewy-Rich). עד להמצאתו, משאבות בוכנה מכניות היו מוגבלות מאוד ולא אפשרו להגיע לרמות ריק גבוהות. המשאבה של גייסלר אפשרה לראשונה לרוקן מכלי זכוכית לרמות לחץ נמוכות חסרות תקדים (כ־10⁻6 מ"מ כספית (טור) על ידי פיתוחים של מפתחים נוספים), ובכך פתחה צוהר לחקר התנהגות החשמל בתוך ואקום.[2]
בשנת 1855 השתתף בתערוכה עולמית בפריז וקיבל מדליית זהב על מכשירי מדידה שונים.
שיתוף פעולה מדעי ושפופרות גייסלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המצאת המשאבה, החל גייסלר בשיתוף פעולה מדעי פורה עם הפיזיקאי והמתמטיקאי יוליוס פליקר מאוניברסיטת בון. פליקר הגה את השאלות המדעיות, וגייסלר ייצר עבורו את שפופרות הזכוכית המרוקנות מאוויר, לתוכן הולחמו אלקטרודות מתכת בקצוות. שפופרות אלו זכו לשם שפופרות גייסלר (Geißlersche Röhren).
כאשר השניים העבירו זרם חשמלי במתח גבוה דרך השפופרות המרוקנות, הם גילו תופעה מדהימה: שאריות הגז הדליל שבתוך השפופרת החלו לזהור באור עז וצבעוני. גייסלר הבחין כי צבע האור משתנה בהתאם לסוג הגז שנשאר בשפופרת (לדוגמה, חנקן זהר באור אדמדם, ופחמן דו-חמצני באור ירקרק-כחלחל). פיתוח זה היווה את לידתה של הלמינציה החשמלית והבסיס הישיר לתאורת הפלואורסצנט המודרנית.
עבודתם המשותפת אפשרה לפליקר לזהות לראשונה את תופעת קרינת קתודה (זרם האלקטרונים), מחקר שהוביל בהמשך ישירות לשפופרת קרן קתודית, לגילוי האלקטרון על ידי ג'וזף ג'ון תומסון ולגילוי קרינת הרנטגן על ידי וילהלם רנטגן – שניהם עשו שימוש ישיר בשפופרות המבוססות על עיצוביו של גייסלר.
הכרה ומוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שלא החזיק בהשכלה אקדמית פורמלית, תרומתו העצומה של גייסלר למדע זכתה להכרה בין-לאומית רחבה. בשנת 1868 העניקה לו אוניברסיטת בון תואר דוקטור לשם כבוד בפיזיקה, כהוקרה על פיתוח משאבת הריק ועל היותו "אומן שאין שני לו בטיפול בזכוכית לטובת המדע".
גייסלר הלך לעולמו בבון בשנת 1879, בגיל 64. בית המלאכה שלו המשיך לפעול תחת ניהול ממשיכיו, ו"מכתש גייסלר" שעל פני הירח נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- von Hofmann, August Wilhelm. "Heinrich Geißler", Berichte der deutschen chemischen Gesellschaft, Band 12, 1879.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היינריך גייסלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- היינריך גייסלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
