הילדה ברנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הילדה ברנשטייןאנגלית: Hilda Bernstein; ‏15 במאי 19158 בספטמבר 2006) הייתה מחברת ספרים, אמנית, ואקטיביסטית נגד האפרטהייד ולמען זכויות נשים.

ברנשטיין נולדה בשם הילדה שוורץ בלונדון, ובגיל 18 היגרה לדרום אפריקה והייתה לפעילה פוליטית. היא הייתה נשואה לאקטיביסט, ליונל "ראסטי" ברנשטיין, עמו שימשה בתפקידי מפתח במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. לאחר זיכוי בעלה במשפט Rivonia ב-1964, הממשלה אילצה את הזוג להגר, והם עברו לגור בבוטסואנה, חוויה שתיארה ב-1967 בספרה The World that Was Ours. הקריירה שלה כדוברת, סופרת ואמנית בינלאומית התפתחה במהלך מגורי הזוג בבריטניה. בשנת 1994 הם חזרו לדרום אפריקה, עם בחירתו של עמיתם למאבק, נלסון מנדלה, לתפקיד הנשיאות. ברנשטיין נפטרה בגיל 91 בקייפטאון, דרום אפריקה.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנשטיין נולדה בלונדון למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. הוריה היו שמעון ודורה שוורץ. כשמלאו לה עשר, אביה, שכל חייו השתייך לתנועה הבולשביקית ושימש כנספח לשכת הסחר של רוסיה בבריטניה, נקרא לחזור לברית המועצות. לא עלה בידו לחזור לבריטניה, ולאחר מותו היא עזבה את בית הספר על מנת לעבוד ולהתפרנס לפני שהיגרה לדרום אפריקה בגיל 18 לעבוד כעיתונאית.

אקטיביזם בדרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנשטיין הייתה לחברה פעילה במפלגת הלייבור בתגובה לעליית הפשיזם באירופה. עם זאת, כיוון שמפלגה זו לא הייתה שותפה לדאגתה והתנגדותה לאפרטהייד, ברנשטיין נטשה אותה והצטרפה למפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה, שהייתה המפלגה היחידה בדרום אפריקה שלא הייתה נהוגה בה הפרדה גזעית. היא הדגימה את כישוריה ומיומנויות הלוגיסטיקה והפואטיקה מול הוועד הלאומי, הוועד הפועל של המפלגה.

דרך פעילותה הפוליטית היא פגשה את ליונל "ראסטי" ברנשטיין, עמו התחתנה בחודש מרץ 1941.

ב-1943 היא נבחרה למועצת העיר של יוהנסבורג על ידי ציבור הבוחרים, שכלל בוחרים לבנים בלבד, ובכך הייתה חברת המפלגה הקומוניסטית היחידה שהצליחה להיבחר. היא כיהנה בתפקיד זה במשך שלוש שנים ועשתה בו שימוש כפלטפורמה לפרסום חוסר הצדק של האפרטהייד.

בשנת 1950 התמקדה ברנשטיין באקטיביזם למען זכויות נשים. ב-1965 היא ייסדה במשותף את פדרציית הנשים הרב-גזעית של דרום אפריקה (Federation of South African Women),[1] והיא הייתה אחת ממארגנות צעדת הנשים לפרטוריה (Women's March to Pretoria).[2] כתביה הופיעו בקביעות בכתבי עת בדרום אפריקה וברחבי העולם.

עוד ב-1946 ממשלת דרום אפריקה החלה בניסיונות להגביל את פעילותה ולצמצם השפעתה הפוליטית. היא הטילה איסורים שונים, מנעה ממנה את הזכות להיות חברה בארגונים פוליטיים, הזכות לכתוב ולפרסם את עבודותיה, וב-1960 היא נעצרה במהלך מצב שהוגדר כ"חירום" לאחר טבח שארפוויל. ברנשטיין נאלצה לפעול פוליטית בהסתר.

ב-1963 בעלה ראסטי נעצר ביוהנסבורג עם יתר 19 המנהיגים הפוליטיים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי. ראסטי זוכה במשפט ריבוניה (Rivonia) ושוחרר בערבות למעצר בית. כשהמשטרה חזרה לעצור את בני הזוג ברנשטיין, הילדה וראסטי ברחו מביתם ונמלטו לבוטסואנה, כשהם חוצים את הגבול ברגל.

החיים בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלות התיישבו לבסוף בני הזוג ברנשטיין בבריטניה, שם הם המשיכו לעבוד במפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי. ברנשטיין הקדישה את כישרונות הביטוי ומיומנויות התקשורת הכתיבה והדברור שלה לתנועת האנטי האפרטהייד, ולמען תנועת השלום. רבים מכתביה, נאומיה ועבודותיה יצאו לאור באירופה, ארצות הברית וקנדה.

היא כתבה מספר ספרים, כולל The World that Was Ours ("העולם שהיה שלנו") אשר תיעד את הבריחה מדרום אפריקה, והקדישה זמן רב יותר לאמנות שלה שהוצגה בתערוכות שונות, והפכה לחלק מאוספים ציבוריים ופרטיים. עבודות האמנות שלה שימשו בפרסומים רבים על התנועה נגד האפרטהייד.

החזרה לדרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראסטי והילדה ברנשטיין חזרו לדרום אפריקה ב-1994 כדי לקחת חלק במסע הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהן הותר לכל הגזעים להצביע, ואשר שמו קץ לאפרטהייד. בתום בחירות אלה, היה חברם של הזוג לתנועת ה-ANC, נלסון מנדלה, לנשיא דרום אפריקה.

בשנת 1998 הוענקו להם תוארי כבוד מאוניברסיטת נטאל (University of Natal) על תרומתם המשמעותית לקידום הדמוקרטיה בדרום אפריקה. ב-2002 נפטר ראסטי בביתם.

בשנת 2004 הוענק לברנשטיין פרס ה-Luthuli Silver Award עבור "תרומתה להשגת שוויון מגדרי ומאבקה להשגת חברה דמוקרטית חופשית" בדרום אפריקה. היא נפטרה מ אי-ספיקת לב בגיל 91 בביתה בקייפטאון, דרום אפריקה. היא הותירה אחריה ארבעה ילדים: טוני, פטריק, פרנסס, וקית ברנשטיין.

בחודש מרץ 2011 מדינת גמביה הנפיקה בול לכבודה של ברנשטיין והיא הוכרזה כאחת הגיבורות האגדיות של אפריקה.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The World that Was Ours (Persephone Books, 1967, Reissued in 2009, ISBN 978-1-906462-09-3)
  • The Terrorism of Torture
  • For Their Triumphs and For Their Tears: Women in Apartheid South Africa (Africa Fund, 1985, ISBN 0-904759-58-X)
  • Steve Biko (Victor Kamkin, 1978, ISBN 0-904759-21-0)
  • No. 46: Steve Biko (Victor Kamkin, 1978, ISBN 0-317-36653-X)
  • Death is Part of the Process (Sinclair Browne, ISBN 0-86300-028-2)
  • The Rift: The Exile Experience of South Africans
  • A World of One's Own (reprinted as Separation, Corvo Books, ISBN 0-9543255-2-4)
  • The Trials of Nelson Mandela

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]