הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכוחות המזוינים של תאילנד
Emblem of the Ministry of Defence of Thailand.svg

זרועות

Royal Thai Army Flag.svg
הצבא המלכותי של תאילנד
Royal Thai Navy Flag.svg
הצי המלכותי התאילנדי
Royal Thai Air Force Flag.svg
חיל האוויר המלכותי התאילנדי

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד
דרגות הכוחות המזוינים של תאילנד

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של תאילנד
היסטוריה של תאילנד

הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנדתאית: กองทัพไทย, תעתיק: קונג תארף תאי) הם הכוחות הצבאיים של ממלכת תאילנד. הם כוללים את הזרועות הבאות:

הכוחות המזוינים הוקמו ב-1852 ככוח צבאי קבוע שהוקם בפקודתו של המלך מונגקוט ( Mongkut) (ראמה הרביעי, מלך סיאם) שהיה זקוק לכוח צבאי מאומן בסטנדרטים אירופאים כדי לסכל כל איום מערבי להשתלטות קולוניאלית על תאילנד. ב-1887 בזמנו של בנו צ'ולאלונגקורן (Chulalongkorn) (ראמה החמישי, מלך סיאם) הוקם פיקוד צבאי קבוע במשרד ההגנה. יחד עם זאת, משרד ההגנה והכוחות הצבאים של תאילנד היו קיימים כבר מימי ממלכת סוקותאי (Sukhothai) במאה ה-13.‏[1] למעשה, ההיסטוריה של מלכי סיאם רצופה בסיפורים על כיבושים צבאיים ועל עוצמה צבאית.‏[2] ועם כל זאת, מאז 1932, כאשר הצבא, בסיוע האזרחים, החליט להחליף את משטר המלוכה האבסולוטית במשטר של מלוכה חוקתית, הצבא שולט בחיי הפוליטיקה של תאילנד, מוציא משורותיו רבים מראשי הממשלות וביצע כמה הפיכות צבאיות, כולל האחרונה שאירעה ב־2014. כיום הכוחות המזוינים של תאילנד מונים כ-550,000 איש. המפקד העליון של הכוחות המזוינים הוא פומיפון אדוניאדט ראמה התשיעי, מלך תאילנד,‏[3] אך תפקיד זה הוא טקסי בלבד. הכוחות המזוינים מנוהלים על ידי משרד ההגנה של תאילנד שבראשו עומד שר ההגנה שהוא חבר ממשלת תאילנד ובראש שרשרת הפיקוד של הכוחות המזוינים עומד מטה הכוחות המזוינים שעליהם מפקד ראש מטה הכוחות המזוינים של תאילנד.‏[4]

על פי חוקת תאילנד, חובת השירות בכוחות המזוינים חלה על כל אזרחי תאילנד.‏[5] יחד עם זאת, רק גברים מעל גיל 21 שלא עברו תקופת אימונים במילואים, נבחרים באופן אקראי. אלה שנבחרו באופן אקראי מחויבים לשירות מלא של 24 חודשים ומתנדבים מחויבים לתקופת שירות מלא של 18 חודשים, בהתאם לכישוריהם.

יום הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד נחגג ב-18 בינואר לזכר ניצחונו של המלך נרסואן הגדול (Naresuan ) בקרב כנגד המשנה למלך של בורמה בשנת 1593.

פיקוד
המפקד העליון:

ראמה התשיעי, מלך תאילנד

שר ההגנה:

יינגלאק צ'ינוואט, (ראשת הממשלה)

ראש המטות המשולבים:

גנרל תאנאסאק פטימפרקורן (Thanasak Patimaprakorn)

כוח האדם
גיל גיוס:[6]

גיל 21 לשירות חובה
גיל 18 לשירות התנדבותי

זמינים:[6] בגילאי 16-49 (2010).
גברים: 17,689,921. נשים: 17,754,795.

מתאימים:[6] בגילאי 16-49 (2010).
גברים: 13,308,372. נשים: 14,182,567 .

גודל מחזור שנתי המגיע לגיל גיוס:[6] (2010).
גברים: 533,424. נשים: 509,780 .

פעילים: 305,860

מילואים: 245,000.

הוצאה כספית
תקציב: 4.3 מיליארד דולר אמריקני(2009-2010).
אחוזי תמ"ג: 1.8% (2005)‏[6]

תפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידם העיקרי של הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד היא ההגנה על הריבונות ועל השלמות הטריטוריאלית של ממלכת תאילנד. הכוחות המזוינים גם אחראים על הגנת המלוכה התאילנדית כנגד איומים מבית ומחוץ.‏[7]

מעבר לתפקידים אלה, הכוחות המזוינים אחראים על הבטחת הסדר הציבורי ועל השתתפות בתוכניות פיתוח חברתיות על ידי סיוע למשרדי הממשלה האזרחיים. הכוחות המזוינים גם מחויבים לסייע לאזרחים בעת התרחשותם של אסונות לאומיים ולוקחים חלק במלחמה בסמים.

בשנים האחרונות הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד החלו להגדיל את מעורבותם בכוחות שמירת השלום של האו"ם במזרח טימור בין השנים 1999 עד 2002[8] והשתתפו בכוח המשימה הרב לאומי בעיראק עם 423 איש בין השנים 2003-2004.‏[9]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל המשלוח הסיאמי צועד במצעד הניצחון בפריז - 14 ביולי 1919

הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד היו מעורבים בהרבה עימותים לכל אורך ההיסטוריה שלהם, כולל עימותים עולמיים, אזוריים ומקומיים. יחד עם זאת, רובם של העימותים התרחשו בדרום-מזרח אסיה. שתי הפלישות הזרות לתאילנד היו בדצמבר 1941 כאשר יפן כבשה את המדינה ובשנות השמונים כאשר פלישות וייטנאמיות לתאילנד הובילו לכמה קרבות. פעולות צבאיות בטריטוריות זרות היו מלחמות טריטוריאליות כמו מלחמת האזרחים בלאוס או עימותים במסגרת פעולות האו"ם.

  • מלחמת סיאם-צרפת (1893) - התפשטותה המהירה של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית בהודו-סין, גרמה בהכרח לעימותים. המלחמה נעשתה בלתי נמנעת כאשר משלחת צרפתית בראשות אוגוסט פבי (Auguste Pavie) פנתה למלך צ'ולאלונגקורן בניסיון כושל להחיל את השלטון הצרפתי על לאוס. צרפת פלשה לסיאם מצפון-מזרח ושלחה שתי ספינות מלחמה שהפגיזו את המבצרים על הנהר וכיוונו את תותחיהם אל הארמון המלכותי בבנגקוק. כמו כן הם הטילו סגר על העיר, שכמעט גרר אותם לעימות עם הצי המלכותי הבריטי. סיאם הוכרחה לקבל את האולטימטום הצרפתי ומסרה את לאוס לצרפת. כמו כן היא אפשרה לכוחות צרפתים להחזיק בפרובינציה התאית של צ'נטאבורי (Chanthaburi) במשך כמה עשורים.‏[10]
  • מלחמת העולם הראשונה (1917-1918) - ב-22 ביולי 1917 החליט המלך ואג'רבודה (Vajiravudh) (ראמה השישי, מלך סיאם) להכריז מלחמה על מעצמות המרכז ולהצטרף למעצמות ההסכמה בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. חיל המשלוח הסיאמי ( Siamese Expeditionary Force) שהיה מורכב ממתנדבים, כלל 1233 חיילים מאומנים ומצוידים בנשק חדיש בפיקוד הפילדמרשל הנסיך צ'אקראבונגסי בהובאנאת (Chakrabongse Bhuvanadh), בנו של המלך. חיל המשלוח כלל כוחות אוויריים וצוות רפואי. הצוות הרפואי השתתף בקרבות באופן מעשי. סיאם הייתה למדינה העצמאית היחידה באסיה שהשתתפה בקרבות באירופה. למרות שהשתתפותה הייתה מגובלת יחסית, היא גרמה למעצמות כמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת לשנות לחלוטין או אף לבטל את "ההסכמים הבלתי הוגנים" שהיה נהוג לחתום באותה תקופה עם מדינות אסיה ושבין השאר העניקו זכויות יתר לאזרחיהם של המעצמות המערביות.‏[11] לחיל המשלוח הסיאמי ניתן הכבוד לצעוד במצעד הניצחון בפריז.‏[12] 19 חיילים סיאמים נהרגו במלחמה ואפרם טמון באנדרטה לזכר מלחמת העולם הראשונה בבנגקוק.
  • מלחמת תאילנד-צרפת (1940-1941) - מלחמת תאילנד-צרפת החלה באוקטובר 1940 כשהממלכה הייתה תחת שלטונו של הפילדמרשל ראש הממשלה פלק פיבונסונגרם. פיבונסונגרם הוביל התנגשויות באזור הגבול על ידי פלישה להודו-סין הצרפתית, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי, כדי להשיב למדינה שטחים שאיבדה בעבר וליישב סכסוכי קרקע. המלחמה גם חיזקה את המשטר הלאומני של פיבונסונגרם.‏[13] המלחמה הסתיימה ללא הכרעה מוחלטת כשתאילנד נחלה ניצחון בזירה היבשתית והובסה בזירה הימית. יחד עם זאת, השטחים שבמחלוקת שבהודו-סין הצרפתית הושבו לתאילנד.
  • מלחמת העולם השנייה (1942-1945) - כדי שתוכל לתקוף את הודו הבריטית, את בורמה ואת מלאיה, הקיסרות היפנית הייתה זקוקה לבסיסים בתאילנד. בתחילת המלחמה יכול היה ראש הממשלה פיבונסונגרם לשמור על עמדה נייטרלית לזמן מה. אך כל זה הסתיים בבוקרו של ה-8 בדצמבר 1941 כאשר פלשה יפן לתאילנד בהפתעה בתשע נקודות לאורך החופים ומהודו סין הצרפתית. הכוחות התאילנדים התנגדו אך הובסו עד מהרה. בשעה 7:30 הורה ראש הממשלה להפסיק את מעשי ההתנגדות ועד למחרת נכנעו כל הכוחות. ראש הממשלה חתם על הסכם שביתת נשק עם יפן שאפשר לה להכניס את כוחותיה לתוך המדינה. לאחר חודש הפכה תאילנד לחלק ממדינות הציר כאשר פיבונסונגרם הכריז על מלחמה כנגד בריטניה וכנגד ארצות הברית (שגריר תאילנד בוושינגטון סירב להגיש את ההכרזה וארצות הברית המשיכה להתייחס לתאילנד כאל שטח כבוש). תנועת מחתרת שקיבלה סיוע פנימי וחיצוני, "תנועת תאילנד החופשית" (Free Thai Movement) זכתה להצלחות וקיומה גרם לאחר המלחמה להפוך את תאילנד למדינה ידידותית ולא למדינת אויב לשעבר.‏[14][15]
  • מלחמת קוריאה (1950-1953) - במהלך מלחמת קוריאה, שלחה תאילנד את הרגימנט ה-21 שכלל כ-1294 חיילים. הממלכה גם סיפקה 4 ספינות ומטוסי תובלה. חיל המשלוח היה מעורב בקרבות וספג לא מעט אבדות, כולל 139 הרוגים, ושב לתאילנד ב-1955.‏[16]
חיילים תאילנדים בדרכם לוייטנאם
חיילי צבא ארצות הברית בתרגיל משותף עם חיילים תאילנדים
  • מלחמת וייטנאם (1955-1975) - עקב קרבתה של וייטנאם לתאילנד, בוצע בבנגקוק מעקב צמוד על המתרחש במסגרת מלחמת וייטנאם. מעורבותה של תאילנד לא נעשתה רשמית עד לתחילת המעורבות המלאה של ארצות הברית ב-1963. תאילנד התירה לארצות הברית לעשות שימוש במתקני חיל האוויר והצי שלה. בהמשך תרמה תאילנד למאמץ המלחמתי יחידות חיל רגלים ומשאבים נוספים. הצבא המלכותי של תאילנד ספג 1351 הרוגים. יחד עם זאת הייתה תאילנד יותר מעורבת במלחמת האזרחים בלאוס, "המלחמה הסודית", בין השנים 1964 עד 1972. ב-1975 היחסים בין בנגקוק לבין וושינגטון הורידו פרופיל וב-1975 פינה הנשיא קרטר את כל הכוחות האמריקנים מתאילנד.
  • ההתקוממות הקומוניסטית (1976 עד שנות השמונים) - הניצחון הקומוניסטי בוייטנאם ב-1975 עודד את צמיחתה של המפלגה הקומוניסטית בתאילנד, שהייתה קיימת מאז שנות העשרים. לאחר הטבח באוניברסיטת תאמאסאט (Thammasat University) ב-1976 ומדיניות הדיכוי של ראש הממשלה מהמחנה הימני טאנין קראיויקסיאן (Thanin Kraivichien), גברה האהדה למפלגה. בשנות השבעים הוערך שבמסגרת המפלגה היו כ-12,000 חמושים.‏[17] רובם היו ממוקמים בחלקה הצפון-מזרחי של תאילנד לאורך הגבול עם לאוס. בשנות השמונים דוכאו כבר כל המרידות. ב-1982 העניק ראש הממשלה פרם טינסולאנונדה (Prem Tinsulanonda) חנינה לכל המורדים הקומוניסטים לשעבר.
  • פלישות הגבול הוייטנאמיות (1979-1988) - במסגרת מלחמת וייטנאם-קמבודיה ב-1978 וייטנאם הקומוניסטית החזיקה כוחות בסדר גודל של כ-300,000 איש בלאוס ובקמבודיה. מצב זה היווה איום פוטנציאלי על תאילנד והיא לא יכלה יותר להסתמך על קמבודיה כמדינת חיץ. תקריות גבול התרחשו לעתים כאשר כוחות וייטנאמים חצו את הגבול לתאילנד במרדפים אחר כוחות הקמר רוז'. יחד עם זאת לא הוכרז כל מצב לוחמה רשמי בין שתי המדינות וגם אף אחת מהן לא הייתה מעוניינת בכך.
  • מלחמת הגבול בין תאילנד ללאוס (1987-1988) - עימות קצר זה התנהל בשטחים ההרריים שעל גבול שתי המדינות ונסב על שטח קטן שנוי במחלוקת עקב אי בהירות במפה שסרטטו הצרפתים כ-80 שנה קודם לכן. המלחמה הייתה למעשה יוזמה מקומית של מפקד בצבא תאילנד והסתיימה על ידי חזרה לסטטוס קוו שלפניה. מחיר הדמים של המלחמה בשני הצדדים הגיע ל-1000 הרוגים.‏[18]
  • מזרח טימור (1999-2002) - לאחר המשבר במזרח טימור השתתפה תאילנד יחד עם עוד 28 מדינות בכוח הבינלאומי במזרח טימור (INTERFET). למפקד הכוח מטעם האו"ם מונה לוטננט גנרל ווינאי פטיואקול (Winai Phattiyakul).‏[8] הכוח היה ממוקם בדילי הבירה ושהה שם מאוקטובר 1999 עד מאי 2002.
  • מלחמת עיראק (2003-2004) - עם סיום מלחמת עיראק שלחה תאילנד 423 כוחות בלתי חמושים באוגוסט 2003 למשימות שיקום וסיוע רפואי בעיראק שלאחר סדאם חוסין.‏[19] שני חיילים תאילנדים נהרגו וחמישה נפצעו בהפצצות על כרבלא בדצמבר 2003.‏[20] יחד עם זאת נחשבה משימתו של הכוח התאילנדי מוצלחת והיא הסתיימה באוגוסט 2004. תוצאת לוואי של משימה זו הייתה הכרזתה של ארצות הברית על תאילנד כבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו בשנת 2003.
  • ההתקוממות בדרום (2004 עד היום) - ההתקוממות בדרום החלה עוד הרבה לפני שנת 2004. ההתקוממות החלה מצדם של מיעוטים מלזים ומורדים מוסלמים בשלושה מחוזות בדרום תאילנד אך היא תמיד הייתה בעצימות נמוכה. בשנת 2004 נעשתה ההתקוממות אינטנסיבית יותר כאשר מתקפות טרור בוצעו כנגד אזרחי ממוצא תאילנדי במחוזות אלה. כוחות ההגנה המלכותיים של תאילנד הגיבו בכוח רב. נכון לסוף שנת 2012 נמנו בעימות 3380 הרוגים, כולל 2316 אזרחים, 372 חיילים, 278 שוטרים, 250 מורדים, 157 מורים ושבעה נזירים בודהיסטים. המורדים הרחיבו את התקפותיהם כלפי אזרחים ממוצא מלזי שלא תומכים במאבקם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]