ג'ימי קרטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ימי קרטר
Jimmy Carter
ג'ימי קרטר
ג'ימי קרטר
לידה 1 באוקטובר 1924 (בן 94)
פליינס, ג'ורג'יה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת המדינה של דרום-מערב ג'ורג'יה, המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, האקדמיה הימית של ארצות הברית, יוניון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מדינאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג רוזלין קרטר
נשיא ארצות הברית ה-39
תקופת כהונה 20 בינואר 197720 בינואר 1981 (4 שנים)
סגן וולטר מונדייל
הקודם ג'רלד פורד
הבא רונלד רייגן
מושל מדינת ג'ורג'יה ה-76
תקופת כהונה 12 בינואר 197114 בינואר 1975 (4 שנים)
הקודם לסטר מדוקס
הבא ג'ורג' באזבי
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'יימס ארל "ג'ימי" קרטר הבןאנגלית: .James Earl "Jimmy" Carter Jr; נולד ב-1 באוקטובר 1924) הוא פוליטיקאי אמריקני שכיהן כנשיאהּ ה-39 של ארצות הברית בין השנים 19771981. לפני נשיאותו, כיהן כמושל מדינת ג'ורג'יה ה-76, בין 1971 ל-1975, אחרי שתי כהונות בסנאט של ג'ורג'יה בין 1963 ל-1967. מאז עזיבתו את הבית הלבן היה פעיל בקידום זכויות אדם, הקים את מרכז קרטר וזכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 - בזכות הקמת מוסד זה.

קרטר גדל במשפחה אמידה של מגדלי בוטנים בג'ורג'יה. הוא למד באקדמיה הימית של ארצות הברית, וסיים את לימודיו ב-1946, בקבלו תואר ראשון. לאחר מכן הצטרף אל צי ארצות הברית ושירת בצוללת. לאחר מות אביו ב-1953, חזר לביתו בג'ורג'יה וניהל את מטעי הבוטנים המשפחתיים. למרות עושרו של אביו, לא ירש קרטר הון רב, בעטייה של חלוקת הירושה עם אחיו הצעירים. הוא הצליח לפתח את מטעי הבוטנים ולהפוך אותם לרווחיים. ההפרדה הגזעית בתקופתו ועליית התנועה לזכויות האזרח הובילה את קרטר להפוך לפעיל בתוך המפלגה הדמוקרטית. בין 1963 ל-1967, כיהן בסנאט של ג'ורג'יה, וב-1970 נבחר למושל המדינה, כשהוא מנצח את המושל לשעבר קארל סנדרס בבחירות המקדימות בתוך המפלגה, עם מצע שהתנגד להפרדה הגזעית, ותמך בהעדפה מתקנת. קרטר כיהן כמושל במשך חמש שנים. אף על פי שלא היה מוכר מחוץ לג'ורג'יה, נבחר ב-1976 לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ונכנס למירוץ כמועמד "סוס שחור". בבחירות הנשיאותיות, ניצח קרטר את הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'רלד פורד, במערכת בחירות צמודה.

ביומו השני בתפקיד, העניק קרטר חנינה לכל משתמטי מלחמת וייטנאם. במהלך כהונתו, הוקמו עוד שתי מחלקות בקבינט: מחלקת האנרגיה ומחלקת החינוך. בתחום האנרגיה, נקט קרטר במדיניות שכללה שימור סביבתי, בקרה על מחירי הדלק וניסיון להפיק דלק חדש. בתחום יחסי החוץ, יזם והשתתף בהסכמי קמפ דייוויד, הסכמים בנושאי תעלת פנמה, הסכם סאל"ט 2, והחזרת אזור תעלת פנמה לפנמה. בתחום הכלכלי, נאלץ להתמודד עם הסטגפלציה, שילוב בין שיעורי אינפלציה ואבטלה גבוהים לצד צמיחה נמוכה. עם סיום כהונתו, נאלץ קרטר להתמודד עם משבר בני הערובה באיראן, אשר התרחש בין 1979 ל-1981, משבר הנפט ב-1979, תאונת אי שלושת המילין, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בתגובה לפלישה, סיים קרטר את מדיניות הדטאנט, הסלים את המלחמה הקרה והוביל חרם על אולימפיאדת הקיץ ב-1980 שנערכה במוסקבה. ב-1980, התמודד קרטר בבחירות המקדימות מול טד קנדי ונבחר פעם נוספת להיות המועמד מטעם מפלגתו. קרטר הפסיד בבחירות הכלליות למועמד הרפובליקני רונלד רייגן, בהפרש קולות גדול.

ב-2012, הפך קרטר לנשיא בעל תקופת הפרישה הארוכה ביותר. הוא הנשיא הראשון שחי גם ארבעים שנה לאחר השבעתו לתפקיד. הוא הקים את מרכז קרטר ב-1982 למען קידום זכויות אדם. הוא נסע רבות כדי לתווך בין צדדים בעימותים, לפקח על בחירות, ולקדם מניעת מחלות במדינות המתפתחות. בנוסף כתב כמה ספרים. קרטר נחשב למבקר גדול של מדיניותה של ישראל במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותומך בפתרון שתי המדינות. הוא התנגד לפסק דין Citizens United נגד FEC, שביטל כל מגבלה על תרומות של תאגידים ואיגודי עובדים למסעות בחירות, וטען שהדבר הופך את ארצות הברית למדינת שוחד.[1]

תוכן עניינים

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ימי קרטר (בגיל 13 לערך), עם כלבו, בוזו, 1937

קרטר נולד בעיירה קטנה בג'ורג'יה בשם פליינס, ב-1 באוקטובר 1924, בבית חולים בו עבדה אמו כאחות. קרטר הוא הנשיא הראשון שנולד בבית חולים.[2] הוא היה הבן הבכור מתוך ארבעה ילדים למשפחה חקלאית. הוא צאצא לתומאס קרטר, מהגר אנגלי שהתיישב בווירג'יניה ב-1635. הוא היה בנם של ג'יימס האב ושל ליליאן גורדי קרטר. משפחת קרטר הייתה תושבת ג'ורג'יה במשך שנים. קרטר הוא צאצא של תומאס קורנל, ולכן קשור משפחתית גם לריצ'רד ניקסון ולביל גייטס.[3]

פליינס צמחה במהירות בזמן לידתו של קרטר. אביו ניהל חנות, ושירת בצבא במלחמת העולם הראשונה.

המשפחה עברה כמה בתים במהלך ילדותו של קרטר.[2] הם התיישבו באזורי עוני עם משפחות ממוצא אפרו אמריקני. קרטר הסתדר עם הוריו, אף על פי שאמו עבדה שעות רבות. אף על פי שאביו תמך בהפרדה גזעית, הוא הרשה לבנו להתחבר עם הילדים השחורים. קרטר קיבל חלק מהחווה של אביו, ומכר בוטנים.[2]

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר למד בתיכון בפליינס בין 1937 ל-1941. בתקופת השפל הגדול האזורים נפגעו קשות, אולם הניו דיל שיפר את מצבם ואביו של קרטר החל להיות מעורב בפוליטיקה. קרטר היה תלמיד טוב שאהב לקרוא.[4] המורה שלו, ג'וליה, השפיעה עליו רבות. הוא שיחק כדורסל והצטרף לאיגוד החקלאים.[4]

קריירה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קרטר והאדמירל היימן ריקובר (מימין) בצוללת ב-1977

בשנת 1941 החל קרטר ללמוד במכללה מקומית, והיה הראשון מבין בני משפחתו לרכוש השכלה גבוהה.

קרטר, שחבר בכנסייה הבפטיסטית, גילה מגיל צעיר מחויבות אישית עמוקה לנצרות. כעבור שנה עבר ללמוד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (ג'ורג'יה טק), ומשם המשיך ללימודים באקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס, מרילנד. באקדמיה הימית היה קרטר סטודנט מצטיין, אך מאידך גם ביישן – בניגוד לתדמית האגרסיבית של בוגרי בית הספר הצבאי. עם תום לימודיו ב-1946 נישא לרוזלין סמית, חברתה של אחותו אותה הכיר במהלך לימודיו, ולזוג נולדו ארבעה ילדים.[5] הוא גם היה חבר בנבחרת הפוטבול של הצי.[6] קרטר סיים במקום ה-60 מתוך 820 תלמידים בכיתתו השנתית עם תואר ראשון במדעים, בדרגת סגן משנה.[7] לאחר מכן, באותה השנה, החל קרטר את שירותו הצבאי הסדיר, וגויס לצי הצוללות האמריקאי ושירת בו כצוללן.[8] בעת שירותו הוצב בצוללות רבות ברחבי המדינה, ובין השנים 1946–1953 חי באופן זמני עם רוזלין בווירג'יניה, בהוואי, בקליפורניה, בקונטיקט ובניו יורק. ב-1952 קודם לדרגת לוטננט.[9]

ב-1952, החל קרטר לימודי פיזיקה גרעינית בוושינגטון, בניסיון להצטרף לתוכנית הצוללות הגרעיניות בפיקוד היימן ריקובר. קרטר טען שריקובר היה האדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר פרט להוריו.[10] קרטר הצטרף לצוות שעסק בפיתוח צוללות גרעיניות ופיקד על צוותים בהן. ב-1952 קרתה תאונה שבמהלכה התפוצץ כור ניסיוני בקנדה ונהרס.[11] קרטר פיקד על צוות הטכנאים שפעל למען סגירת הכור.[12] הוא טען שהתקרית הובילה אותו, כנשיא, לעצור את פיתוחה של פצצת נייטרון.[13]

במאי 1953, לאחר שעמד לסיים את לימודיו בנושא האנרגיה הגרעינית[14] מת אביו של קרטר. לכן השתחרר קרטר מהשירות הסדיר וירש את חוות גידול הבוטנים המשפחתית בעיירת הולדתו פליינס שבג'ורג'יה. ההחלטה הייתה קשה, בעיקר בגלל הלחץ מצד רוזלין, שתיארה זאת כ"צעד אחורה". לקרטר נמאס מהנוקשות הצבאית והוא החליט ללכת בעקבות אביו. הוא שוחרר מהשירות ב-9 באוקטובר 1953.[15][16] הוא היה חבר בשירות המילואים הלא פעיל של הצי עד ל-1961, ושוחרר בדרגת סגן.[17]

קרטר ניצל את לימודי הגרעין שלו במהלך תאונת אי שלושת המילין שהתרחשה במהלך נשיאותו.[18] בשירותו הצבאי זכה לאות המערכות האמריקניות, לאות הניצחון במלחמת העולם השנייה, לאות השירות בסין ולאות הביטחון הלאומי.[19]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של קרטר היה איש עשיר, וגם נבחר לבית הנבחרים של ג'ורג'יה זמן מועט לפני מותו. אולם בין שמיטת החובות שערך וחלוקת עושרו בין היורשים, ירש קרטר מעט מאוד הון. במשך שנה, גרו ג'ימי, רוזלין ושלושת בניהם בדיור ציבורי. קרטר הוא הנשיא היחיד שגר בבית מסובסד. קרטר ביקש להרחיב את חוות הבוטנים של אביו. הקשיים היו רבים: בשנתו הראשונה היבול נפגע מבצורת והוא נאלץ לקחת כמה הלוואות. הוא למד חקלאות ורוזלין למדה הנהלת חשבונות. אף על פי שהם בקושי הצליחו להחזיר את ההוצאות בשנתם הראשונה, העסק שלהם הצליח.[20][21]

תחילת הקריירה הפוליטית (1962-1971)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנאטור בג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח הגזעני בפליינס עלה ב-1954, בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.[22] קרטר תמך בעירוב גזעי ובסובלנות - פעם אף הוחרם לאחר שסירב להצטרף לאיגוד גזעני - אולם באותה התקופה הוא סירב להצהיר על עמדתו. ב-1961 הוא היה חבר בולט בקהילה ובכנסייה הבפטיסטית, וחבר בוועד בית הספר המקומי, והחל לנאום בזכות עירוב גזעי.[23] ב-1962, התפנה מושב בסנאט של מדינת ג'ורג'יה בגלל ארגון מחדש של המחוזות. קרטר הכריז על התמודדותו חמישה עשר ימים לפני הבחירות. רוזלין, שהצטיינה בארגון פוליטי, סייעה לו. תחילה הפסיד, אך לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה נערכה ספירה מחודשת[24] – ונבחר לסנאט שם כיהן במשך שתי קדנציות בשנים 19631967.[25]

התנועה לזכויות האזרח החלה במאבקה במהלך כהונתו של קרטר. משפחתו תמכה בג'ון פיצג'רלד קנדי. ב-1962, העיר אמריקוס הייתה מלאה בעוינות כלפי השחורים,[26] והאווירה כנגד המפגינים השחורים הייתה עוינת. קרטר שתק בנוגע לנושא, כדי לא לפגוע בשותפיו שתמכו בהפרדה גזעית. הוא כן התנגד להתניית זכות הצבעה בידיעת קרוא וכתוב, והתנגד לשינוי בחוקת ג'ורג'יה שסבר שנועד לכפייה דתית.[27] עם רצח קנדי, הודיע קרטר שמדובר במכה הקשה ביותר שספג מאז מות אביו.[28]

קרטר היה מחוקק פורה מאוד ולמד קריאה מהירה כדי לעמוד בעומס. בתוך שנתיים הצליח להפוך לחבר בוועדה הדמוקרטית המקומית, ושינה את חוקי המפלגה במדינה. הוא מונה ליושב ראש הוועדה לפיתוח מערב-מרכז ג'ורג'יה.

עם היבחרו של בו קאלאוויי לבית הנבחרים בנובמבר 1964, ניסה קרטר להדיח אותו. קרטר וקאלאווי הרפובליקני התעמתו בנושאי חינוך רבים, וקרטר ראה אותו כמייצג העושר והאנוכיות.

קרטר נבחר שוב ב-1964. הוא עמד בראש ועדת החינוך, וגם ניהל את ועדת התקציב לקראת סוף כהונתו. הוא היה אחראי לחוק שהרחיב את המימון לחינוך. הוא הגביר את קצב עבודתו ונאם רבות כדי להגביר את נוכחותו. ביום האחרון של כהונתו, הכריז שינסה להתמודד לקונגרס.[29]

מסעות הבחירות לתפקיד המושל, 1966 ו-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע מאי, הופתע קרטר כשבו קאלאוויי החליט לא להתמודד על מושבו בקונגרס אלא לרוץ לתפקיד מושל ג'ורג'יה. הדמוקרטים לא רצו לאבד את תפקיד המושל, בו החזיקו מאז תקופת השיקום. קרטר החליט שהוא יתמודד על תפקיד המושל. באותה שנה, בעת הכנתו לשאת נאום, דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה, ובשנת 1973 דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות, אך סבר לבסוף כי לא ראה חוצנים.

בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, ניסה קרטר להציג את עצמו כאלטרנטיבה מתונה מול השמרנים והליברלים. הוא טען שהוא שמרן, מתון, ליברל ואיש מרכז.[30] הוא אמנם הפסיד, אבל הצליח להשיג מספיק קולות כדי לאלץ סיבוב שני. מי שנבחר היה לבסוף לסטר מאדוקס השמרן (מאדוקס ניצח בבחירות המקדימות ברוב דחוק, ומכיוון שקאלאוויי לא הצליח להשיג רוב מוחלט מהבוחרים, בחר בית הנבחרים של ג'ורג'יה, בעל הרוב הדמוקרטי, במאדוקס). התוצאה פגעה בקרטר, שנותר בחובות רבים ממסע הבחירות, ובנוסף הוביל להיבחרו של מאדוקס, שתמך בהפרדה גזעית.

קרטר חזר לעסקי החקלאות ותכנן כיצד בשנת 1970 ינסה את כוחו שוב. קרטר התקרב לנצרות באותה התקופה, ובהשפעת ריינהולד ניבור הכריז על לידתו מחדש. בתו איימי נולדה ב-19 באוקטובר 1967.[31][32]

המושל הליברלי לשעבר, קארל סנדרס, היה יריבו של קרטר בבחירות המקדימות ב-1970. קרטר ניסה להיות מתון יותר הפעם, והשתמש בעיקר במידע ובניתוח סטטיסטי. בשל הסקרים, הוא נאלץ להיות שמרן יותר. הוא מיצב את עצמו כפופוליסט, ותקף את סנדרס על עושרו. הוא טען שסנדרס היה מושחת, הצהרה שלא הצליח לגבות.[33][34] במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית (על אף שניסה להשיג גם את קולות השחורים). אנשי מסע הבחירות שלו אף חילקו תמונות של סנדרס מצולם יחד עם שחקן כדורסל שחור על-מנת לפגוע בו בקרב המצביעים הלבנים. קרטר ביקר עסקים של שחורים, אבל הבטיח להזמין את ג'ורג' וולאס לנאום בג'ורג'יה.[33][34]

בספטמבר, הוביל קרטר על סנדרס בסיבוב הראשון עם 49% מהקולות מול 38%, מה שהוביל לסיבוב שני. למרות תמיכתו בזכויות האזרח, ביקר מטה קרטר את סנדרס על תמיכתו במרטין לותר קינג. קרטר השיג 60% מהקולות - ו-7% מקולות השחורים - ונבחר בבחירות הכלליות. סנאטורים מקומיים שחורים טענו שקרטר ניהל את מסע הבחירות בצורה כזאת כיוון שהבין שלא יוכל לנצח ללא גזענות.[33]

מושל ג'ורג'יה (1971-1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של קרטר כמושל

קרטר הושבע לתפקיד מושל ג'ורג'יה ה-76 במספר ב-12 בינואר 1971. בנאום השבעתו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית, כי יש לשים קץ לאפליה הגזעית במדינה, ושלכל אדם חלש צריכה להינתן ההזדמנות לחינוך, לתעסוקה ולצדק.[35] הקהל נדהם מהשינוי הפתאומי בדבריו של קרטר, ותומכי ההפרדה הגזעית חשו נבגדים. במאי 1971, פרסם מגזין טיים כתבה על המושלים הדרומיים החדשים, וקרטר הופיע בכריכה.[36][37][38]

סגנו של קרטר היה לסטר מדוקס, המושל לשעבר. קרטר תמך במדוקס, אף על פי שהוא לא התמודד איתו. השניים התעמתו רבות במהלך הכהונה של קרטר.[39] שבועיים לאחר היכנסו של קרטר לתפקיד, מת הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, ריצ'רד ראסל. המושל החדש מינה את דייוויד גמבל, מנהל המפלגה בג'ורג'יה, להחליף את ראסל[40] שבוע אחרי מותו ב-1 בפברואר.[41]

קרטר סירב למנות מינויים פוליטיים, והמועצה המחוקקת לא אהבה זאת.[42][43] במהלך כהונתו כמושל ערך קרטר רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא תמך בהרחבת סמכותו, ותמך בשינוי המבנה התקציבי של המחלקות, תוך ביטול התקציב ההמשכי והחלפתו בתקצוב על בסיס אפס, וגם הקים ועדה לבחירת שופטים.[42] המועצה המחוקקת לא קיבלה את תוכניתו של קרטר. לבסוף הצליח קרטר להעביר את התוכנית לאחר מאבק.[44] התוכנית מיזגה בין שלוש מאות סוכנויות לעשרים ושתיים - מעשה שהדגיש במהלך ריצתו לנשיאות - אם כי לא בטוח שהצעד חסך כסף.[45]

ב-3 באפריל 1971, נשאל בשידור אם תמך בחיוב המושל וסגנו לרוץ ביחד, וקרטר טען שלפי דעתו אין צורך בסגן מושל. לאחר מכן נאלץ להבהיר שלא ינסה לבצע זאת.[46]

ב-8 ביולי 1971, הודיע על כוונתו להקים מועצה לזכויות אדם שתנסה למנוע אלימות.[47]

ב-13 ביולי 1971, במסיבת עיתונאים, הכריז קרטר על רצונו לקצץ בהוצאות על מנת למנוע גירעון של 57 מיליון דולרים עד סוף 1972, וטען שהבזבוז מוביל לאובדן של 5% מההכנסה.[48]

ב-13 בינואר 1972, ביקש קרטר מהמועצה לממן תוכנית לרפורמה בבתי הכלא, לתוכנית פיתוח לילדים והעלאת משכורת לעובדי מדינה.[49]

ב-1 במרץ 1972, הודיע קרטר שיכנס את האספה הכללית אם מחלקת המשפטים תבטל את המינויים שמינה.[50] ב-20 באפריל, הודיע קרטר על כינוס האספה לצורך רפורמה בהליך בחירת השופטים.[51]

באפריל 1972, נסע קרטר לאמריקה הלטינית כדי לבדוק אפשרות לחתימה על הסכם סחר. הוא טען שנפגש עם נשיא ברזיל, אמיליו גרסטזו מדיסי, והוא הושווה לג'ון קנדי.[52]

קרטר פעל בנושאי זכויות האזרח. הוא הרחיב את מספר עובדי המדינה, השופטים וחברי המועצות השחורים. הוא שכר אישה שחורה שתייעץ לו בכך.[53] כמושל הציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה, למרות הטרדות מצד הקו קלוקס קלאן.[54] ב-31 בינואר 1973, הודיע שהוא תומך בתיקון חוקתי שימנע שילוב גזעי באוטובוסים.[55] קרטר תמך בהחלטה נגד שילוב גזעי באוטובוסים שהציע ג'ורג' וולאס בוועידת המושלים,[53] שהתרחשה בג'ורג'יה.[56] לאחר שבית המשפט העליון ביטל את עונש המוות בג'ורג'יה, תמך בהחזרת עונש המוות. הוא חתם על חוק בנושא. לאחר מכן התחרט על כך.[57]

קרטר ניסה לבצע רפורמות להרחבת המימון לאזורים העניים בג'ורג'יה, להקמת מרכזים קהילתיים לילדים עם מגבלות ולתוכניות חינוכיות לאסירים. הוא התגאה בתוכנית מינוי השופטים שלו, שטיהרה את בית המשפט מכל השפעה פוליטיות.[58][59]

באחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת,[60] הטיל קרטר וטו על תוכנית לבניית סכר בג'ורג'יה. קרטר טען שמזלזלים בעלות התוכנית ובהשפעתה על החיים באזור, מה שהוביל להתעניינות פעילי איכות הסביבה.[54] לאחר שהואשם סגן בצבא באחריות לטבח מי ליי, נמנע קרטר מלהתייחס לכך, והציע במקום שבוע בו כל התושבים ייסעו עם אורות דלוקים בתמיכה בצבא.[61]

קרטר פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות והחמרת הענישה על עברות סמים.

ניסיון להיות נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר קיווה לרוץ לנשיאות, והתחיל להופיע יותר באירועים פוליטיים. הוא היה חבר בכמה ועדות תכנון דרומיות, והיה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1972, במהלכה נבחר הסנאטור הליברל ג'ורג' מקגוורן לנשיאות. קרטר ניסה לחבר את עצמו עם שמרנים שהתנגדו למקגוורן, בתקווה שייבחר להיות סגנו של מקגוורן לצורך האיזון. הוא תמך בסנאטור הנרי ג'קסון, כדי לבדל את עצמו מג'ורג' וולאס. קרטר היה אלמוני יחסית ולבסוף נבחר תומאס איגלטון, שהוחלף לבסוף בידי סרג'נט שרייבר.[62] ב-3 באוגוסט, נפגש קרטר עם וולאס באלבמה כדי לנסות לדון במניעת הפסד גדול של הדמוקרטים בבחירות בנובמבר.[63]

לאחר הפסדו של מקגוורן בנובמבר 1972, החל קרטר להיפגש עם מטה הבחירות שלו. הוא החליט לנסות להתמודד. כדי לחזק את עצמו ניסה להתמודד לראשות איגוד המושלים. הוא נבחר לוועד השלישייה בהמלצת דייוויד רוקפלר.[64] ב-1973 הופיע בשעשועון בו היה על אורחים ידוענים לנחש את מקצועו. אף אחד מהם לא זיהה אותו ולקח כמה סיבובים עד שניחשו שהיה מושל.[65] במאי 1973, הזהיר את המפלגה הדמוקרטית מלהפוך את נושא פרשת ווטרגייט לעניין פוליטי,[66] והוא ייחס אותה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון לא הפגין שקיפות בקבלת החלטות.[67]

על פי חוקי ג'ורג'יה מנוע המושל מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975, כשהדמוקרט ג'ורג' באזבי יורש את מקומו כמושל המדינה.

המירוץ לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות המקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפה האלקטורלית בבחירות 1976. המדינות בכחול הצביעו לקרטר ואלו שבאדום הצביעו לפורד
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

ב-12 בדצמבר 1974, הכריז קרטר באופן רשמי על ריצתו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. נאומו החיל טענות לאי שוויון, אופטימיות ומסר של שינוי.[68][69]

בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. הוא נחשב למועמד ללא סיכוי, בעיקר כיוון שרק שני אחוזים מהציבור הכירו אותו. ב-26 בינואר 1976, חשף סקר שרק ארבעה אחוזים מהדמוקרטים העדיפו אותו על פני מועמדים אחרים. עד מרץ 1976, הוא הפך למועמד המוביל, והוביל על הנשיא פורד בכמה אחוזים.[70] באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפכה האלמוניות של קרטר דווקא ליתרון, כיוון שהוא הציג את עצמו כאאוטסיידר פוליטי, שיוכל לנקות את האורוות ולארגן מחדש את הממשלה בוושינגטון. ביוני 1976 פרסם ספר כדי להציג את עצמו בפני הציבור.[71]

קרטר והנשיא ג'רלד פורד מתעמתים

מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. הוא התמקד באסטרטגיה כפולה: בדרום, שרובו תמך בג'ורג' וולאס, רץ כמועמד מקומי ומתון. כיוון שוולאס הוביל עליו, ערך קרטר מסע בחירות נמרץ. בצפון, ניסה קרטר למשוך את המצביעים הכפריים ואת הנוצרים השמרנים. היה לו מעט סיכוי לזכות ברוב מוחלט בכל המדינות. הוא זכה בכמה מדינות צפוניות בכך שהצליח להשיג יותר בוחרים מיריביו. הוא הגיע לכל אזור לפני שמועמד אחר הגיע אליו. הוא נסע לשלושים ושבע מדינות ונאם מעל מאתיים נאומים לפני שהמועמדים האחרים הכריזו על התמודדותם.[72] הוא נחשב בתחילה למועמד אזורי,[73] אך האסטרטגיה שלו הייתה היעילה ביותר, והוא התקרב למועמדות.

עלון של קרטר מתקופת מערכת הבחירות

התקשורת תמכה בקרטר ברובה.[74] במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם.[75] התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו.

עמדות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מסע הבחירות שלו הודיע קרטר על תמיכתו בהקמת סוכנות להגנת צרכנים,[76] בהקמת מחלקת חינוך,[77] בחתימת הסכם עם ברית המועצות שימנע שימוש בנשק גרעיני,[78] בהקטנת תקציב הביטחון,[79] בהעלאת מס לבעלי הכנסות גבוהות לצד הקטנת שיעור המס לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות,[80] בתיקון חוק הביטחון החברתי,[81] ובאיזון התקציב עד לסוף כהונתו.[82]

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1976 זכה קרטר במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית.[83] בנאומו התנגד למדיניות בוושינגטון והציע פתרון לחולי של המדינה.[84]

בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון.

קרטר ופורד התעמתו שלוש פעמים במהלך הבחירות.[85] הייתה זאת הפעם הראשונה שהתרחש עימות בין מועמדים לנשיאות מאז 1960.[85][86] פורד נפגע מהערה שהשמיע במהלך העימות השני בין המתמודדים שהוקדש לענייני חוץ, כי "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה".

בנובמבר 1976, התראיין קרטר לפלייבוי, מעט לפני הבחירות. בנושא הדת שלו, טען קרטר שהסתכל על כמה נשים וחשק בהן.[87][88] בנוסף טען שלא אכפת לו אם אנשים משתמשים במילה "לזיין". הדבר הוביל לסערה ולשאלות לגבי התחום הפרטי של הפוליטיקאים לעומת התחום הציבורי.[89]

במהלך מערכת הבחירות הוביל קרטר על פורד בעשרים אחוזים, אולם פורד צמצם את ההובלה של קרטר. בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד.[90] קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי הצפוני, יחד עם שלוש מדינות מהמערב התיכוןאוהיו, ויסקונסין ומינסוטה, שממנה הגיע סגנו וולטר מונדייל. זאת לעומת 240 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים. קרטר זכה בפחות מדינות מפורד - עשרים ושלוש לעומת עשרים ושבע - אולם השיג יותר קולות מכל מועמד לא מכהן מאז דווייט אייזנהאואר.

בנוסף, הצליחו הדמוקרטים להגדיל את הרוב שלהם בבית הנבחרים ובסנאט, כך שתנאי הפתיחה של קרטר בתור נשיא היו נוחים.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של קרטר החלה ב-20 בינואר 1977, כשהושבע לנשיאות. היא הסתיימה ב-20 בינואר 1981, לאחר שהפסיד בבחירות של 1980 לרונלד רייגן.

קרטר ניסה להפוך את הממשלה ל"יעילה ובעלת חמלה", אולם באמצע משבר כלכלי שנגרם בשל משבר האנרגיה והסטגפלציה, התקשה בהשגת המטרות.[91] עם סוף כהונתו, הצליח קרטר להוביל לירידה מתונה בכלכלה ובגרעון, אולם המיתון המשיך.[91] קרטר הקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית ואת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, ביסס מדיניות אנרגטית וניסה לבצע רפורמה בשירות לאזרח ובביטוח הלאומי.[91] בנושאי חוץ הדגיש את נושאי זכויות האדם. הוא חתם על הסכם סאל"ט 2 עם ברית המועצות, ופעל למען הסכמי קמפ דייוויד. הוא העביר את תעלת פנמה לפנמה, תהליך שהסתיים ב-1999. בנוסף, הוא ביסס את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין וחתם על חוק שהגדיר את היחסים עם טאיוואן.

בשנתו האחרונה בתפקיד, התרחשו כמה משברים, כולל ההשתלטות על השגרירות האמריקנית באיראן ולקיחת בני ערובה בשבי, ניסיון חילוץ כושל של בני הערובה, מחסור חמור בדלק, ופלישה סובייטית לאפגניסטן. ב-1980 נאלץ להתמודד מול טד קנדי בתוך המפלגה הדמוקרטית, והפסיד בהפסד גדול לרייגן. קרטר נחשב לנשיא פחות טוב מהממוצע.

השבעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קרטר ורוזלין קרטר הולכים בשדרות פנסילבניה במהלך טקס ההשבעה

בנאום השבעתו, טען קרטר שהעם האמריקני הבין שיותר אינו בהכרח טוב יותר, שגם לארצות הברית ישנן מגבלות, ושאי אפשר לפתור את כל הבעיות.[84]

קרטר טען שיגביל את כוחו, ועוד ביום השבעתו צעד מהקפיטול אל הבית הלבן, בניגוד להנחיות המאבטחים. בימיו הראשונים בבית הלבן הוא קיצץ בשליש את מספר העובדים, ביטל את המימון הממשלתי להסעות לחברי קבינט, ומכר את היאכטה הנשיאותית.[92] בנוסף קיים את הבטחתו, והעניק חנינה גורפת לכל משתמטי הגיוס ממלחמת וייטנאם.[93][94]

ממשל וקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר היבחרו, הציע קרטר את תפקיד ראש סגל הבית הלבן לשניים מיועציו, המילטון ג'ורדן וצ'ארלס קירבו, אולם שניהם סירבו. קרטר בחר לא למנות ראש סגל ונתן לחברי הקבינט גישה ישירה אליו.[95] למרות התנגדותו של קרטר לוושינגטון, רוב המינויים שלו היו דמוקרטים ששירתו בממשלים קודמים (בעיקר בממשלי קנדי וג'ונסון) או כאלו שהכיר מג'ורג'יה.[96] קרטר מינה את זביגנייב בז'ז'ינסקי לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והוא היה אחד מיועציו הקרובים של קרטר.[97] ב-1979, לאחר "נאום החולי", ביצע קרטר שינויים בקבינט, ומינה את ג'ורדן לראש הסגל שלו.[98]

מינויים משמעותיים מחוץ לקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר הוא הנשיא היחיד שכיהן כהונה מלאה כנשיא, אולם מעולם לא מינה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית.[99] שניים מהשופטים שמינה לבתי המשפט לערעורים - סטיבן ברייר ורות ביידר גינסבורג - כיהנו בבית המשפט העליון בתקופת ביל קלינטון.

מינויים שיפוטיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר מינה חמישים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים, ועוד מאתיים ושלושה לבתי המשפט המחוזיים. בנוסף חווה משבר במינויים שלו, כששלושה ממועמדיו לבית המשפט הפדרלי לערעורים לא אושרו בידי ועדת המשפטים בסנאט (בעלת הרוב הדמוקרטי לפני תום כהונתו.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קרטר בהדלקה הראשונה של החנוכייה הלאומית שבוושינגטון, 1979

יחסים עם הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו מעטים יחסית. קרטר ניהל את מסע הבחירות שלו כ"אאוטסיידר", וביקר לא רק את ג'רלד פורד אלא גם את הקונגרס הדמוקרטי. כנשיא, הוא המשיך בכך. סירובו להתפשר עם הקונגרס הובילו למערכת יחסים קשה איתו. לאחר הבחירות, דרש קרטר את הסמכות לארגן מחדש את הרשות המבצעת, ובכך הוביל לכעס מצד דמוקרטים מובילים ובראשם טיפ אוניל, יושב ראש בית הנבחרים. במהלך תקופת ריצ'רד ניקסון, העביר הקונגרס חוקים שצמצמו את סמכויותיו של הנשיא, ורוב חברי הקונגרס סירבו להחזיר את הסמכויות גם כשהנשיא היה דמוקרטי.[100] קרטר לא הסכים להחזיר טובות פוליטיות ולכן התקשה בהעברת המצע שלו.[101] קרטר ניסה לפתות את אוניל ואת מנהיג הרוב רוברט בירד לתמוך בו, אולם לא הצליח להשיג תמיכה בתוכניותיו.[102]

קרטר במשרדו, פברואר 1977

כמה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, במחשבה שיש לו התמיכה של שבעים וארבעה חברי קונגרס, פרסם קרטר "רשימת חיסול" לפרויקטים ממשלתיים שטען שהיו בזבזניים. הוא טען שיטיל וטו על כל חוק שיתמוך בהם.[103] בתגובה, העביר הקונגרס חוק שמיזג כמה מהפרויקטים אליהם התנגד קרטר עם חוקים כלכליים בהם תמך. קרטר החליט לחתום על החוק, אולם הביקורת שהעביר על הפרויקטים הובילה לפגיעה בתמיכה בו בקונגרס.[104] המאבקים הללו נמשכו במהלך כהונתו של קרטר, והוא התעמת מול הקונגרס בשארית כהונתו.[105]

תקציב ומיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד, הציע קרטר חוק שייתן לכל אזרח זיכוי מס בשווי חמישים דולרים, יקצץ את המסים לחברות בתשע מאות מיליון דולרים, ויגביר את ההשקעה בעבודות ציבוריות. קרטר קיווה להימנע מאינפלציה בכך שיימנע מהעלאת ההוצאות הממשלתית, אולם התנגדותו להרחבת הסיוע הממשלתי הובילה להתקפות כלפיו מצד חברי מפלגתו.[106] קרטר גם קיווה לבצע רפורמה במערכת המס שתאפשר מיסוי פשוט יותר. הוא רצה להטיל מס רווח הון כמו מסים רגילים, לחסל מקלטי מס, להגביל את ניכויי המס במקור, ולהעלות את הניכוי הסטנדרטי.[107] הקונגרס דחה את הצעות המיסוי, וקרטר לא הצליח להעביר חוק מס משמעותי.[108]

הגירעון התקציבי בתקופת קרטר נשאר בסביבות 70 מיליארד דולר, כמו לפני כניסתו לתפקיד, וירד מ-4% מהתוצר ל-2.5% בשנתו האחרונה בתפקיד.[109] החוב הלאומי עלה ב-280 מיליון דולרים, ועלה מ-620 מיליארד דולרים בתחילת 1977 ל-900 מיליארד בסוף שנות השמונים.[110] מפני שהצמיחה הכלכלית השיגה את הגידול בחוב, יחס החוב-תוצר ירד במקצת, מ-33.6% בתחילת 1977 ל-31.8% בסוף 1980.

ביטוח בריאות ורווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר תמך ברפורמה במערכת הרווחה שתחסוך כסף ותעזור לסייע לנזקקים. בתחילת 1977, הגיש מזכיר הבריאות כמה תוכניות לרפורמה עבור קרטר. קרטר סירב לתוכניות, שדרשו העלאת ההוצאות. הוא שקל הנהגת שכר מינימום חובה, הבטחת תעסוקה בחסות ממשלתית, מס הכנסה שלילי ותשלומי העברה. באוגוסט 1977, הציע קרטר תוכנית הפנייה לעבודה לנתמכי מערכת הרווחה והבטחת הכנסה לאלו שלא יכלו לעבוד. הקונגרס דחה זאת.[111] ב-1978, בתגובה ללחץ מצד חברי הקונגרס השחורים, הצליח קרטר להעביר בסנאט את חוק התעסוקה המלאה, אולם בגרסה מרוככת.[112]

באפריל 1976, הציע קרטר רפורמה בביטוח הבריאות שתכלול את רוב הסעיפים בהצעת חוק דו מפלגתית, שתתמוך בביטוח בריאות ממלכתי, כפי שדרש הסנאטור טד קנדי.[113] אף על פי שלרוב האמריקנים היו ביטוחי בריאות דרך מדיקר, מדיקאייד או ביטוח פרטי, לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה לא היה כיסוי רפואי ב-1977. קרטר דחה את הגשת החוק בגלל דאגה מהגירעון. קנדי נפגש עם קרטר ב-1978 בניסיון לדחוף את הצעת החוק, אולם לא הצליח להתפשר עם קרטר. לפני 1978 היו השניים ביחסים טובים, אולם המחלוקת בנושא ביטוח הבריאות הובילה לקרע ביניהם.[114]

ביוני 1979, הציע קרטר ביטוח בריאות מוגבל - חיוב המעסיקים לספק (ולשלם שבעים וחמישה אחוזים מהעלות של) ביטוח בריאות פרטי למקרים חריגים, בעיקר כיסוי לנשים בהריון ולילדים, הלאמת מדיקאייד והרחבתה לעניים ללא ילדים, והוספת כיסוי במקרים חריגים למדיקר.[115] בנובמבר 1979, הובילו סנאטורים שמרניים ניסיון לבצע רפורמה במערכת הבריאות,[115] אולם הניסיון הופסק ב-1980 בגלל מגבלות התקציב.[116]

בנושא בטיחות וגיהות בתעסוקה, התרחשה התקדמות מסוימת. ממשל קרטר הצליח לפשט את התקנים ולמנוע חשיפה לחומרים מסוכנים, ובנוסף הרחיב את המודעות לסביבת עבודה לא בטוחה. רוב הרפורמות בוטלו לבסוף בגלל התנגדות קשה.[117]

משבר האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר עוזב את אי שלושת המילין, 1 באפריל 1979

עם כניסתו של קרטר לתפקיד, הוא נאלץ להתמודד עם משבר האנרגיה. ייבוא הנפט עלה ב-65% מדי שנה מאז 1973.[105] ב-1973, במהלך כהונת ניקסון, החליט ארגון אופ"ק להקטין את אספקת הנפט לשוק העולמי, בשל נטישת תקן הזהב שהובילה לעליית ערך הדולר, ובשל תמיכת אמריקה בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים. הדבר הוביל למשבר אנרגיה, שהוביל לעלייה חדה במחירי הנפט ולאינפלציה שפגעה בצמיחה. ממשלת ארצות הברית הנהיגה פיקוח מחירים על דלק ועל נפט, מה שהוביל למחסור בדלק ולתורים ארוכים בתחנות הדלק. התורים הופסקו לאחר סיום פיקוח המחירים על דלק, אולם הפיקוח על הנפט נותר בעינו עד לכהונתו של רייגן. המשבר העמיק וקרטר טען שמדובר בסכנה למדינה,[118] מה שהוביל אותו לתכנן תוכנית לטיפול במצב.[119]

כל אזרח אמריקני צרך פי שניים דלק מאזרחי מדינות מפותחות אחרים. קרטר שאף להקטין את הבזבוז.[105] הוא הצליח לשכנע את הקונגרס להקים את מחלקת האנרגיה של ארצות הברית למטרת שימור אנרגיה. על גג הבית הלבן הותקנו לוחות שמש לחימום המים, תנור עץ הותקן בחדר השינה, בחלק מהמחלקות הממשלתיות הופסקה אספקת המים החמים, וב-1979 ו-1980 לא הודלקו קישוטי חג המולד על מנת לחסוך בחשמל. הוטל פיקוח על תרמוסטטים במוסדות ממשלה, כדי למנוע העלאת החימום מעל 18 מעלות, או הורדת הקירור מתחת ל-25 מעלות.[120]

קרטר ביקש מהקונגרס להטיל פיקוח מחירים על אנרגיה, תרופות ומחירים לצרכן, אולם לא הצליח בכך.[121] הקונגרס כן אישר ב-1975 חוק שימור אנרגיה, שהסמיך את הנשיאים לבטל פיקוח מחירים על נפט שהופק בתוך המדינה. ביולי 1979 ביטל קרטר את הפיקוח על נפט אמריקני כדי להעלות את התפוקה.[122] ייבוא הנפט, שהגיע לשיא של 2.4 מיליארד חביות ב-1977 (חמישים אחוז מהתצרוכת), צנח בחצי עד ל-1983.[109]

ב-1979 וב-1980, החל קרטר תהליך של הסרת הפיקוח מתעשיית הנפט. הוא עשה זאת בכך שביטל בקרה ממשלתית על הפקת הנפט.[123] במהלך "נאום החולי" ביקש מהקונגרס להטיל מס על רווחים פתאומיים. אחת מהסיבות לכך הייתה ציפייתו שהסרת הפיקוח תוביל לעליית רווחים דרמטית בחברות הנפט.[123] החוק הוטל על חברות הנפט ב-1980, אולם בוטל ב-1988 עם ירידת המחירים.

"נאום החולי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. משבר האנרגיה שהחל באותה השנה הוביל אותו לנאום כמה נאומים בהם הטיף לעם האמריקני לחסוך באנרגיה. לאחר ארבעה נאומים, הוא חש שהציבור כבר לא מקשיב לו. לאחר מכן נסע אל אחוזת קמפ דייוויד. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. רבים טענו שארצות הברית חווה משבר אמון, זאת לאחר רצח קנדי בשנות השישים, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט.[124] ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא קרטר לאומה נאום בו טען שיש משבר אמון חמור בקרב העם האמריקני. הנאום נודע כ "נאום החולי" (Malaise speech), זאת אף על פי שקרטר לא השתמש במונח בנאום.[125]

בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, אותן ייחס לצריכת יתר, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. אף על פי שבתחילה התקבל הנאום יפה בציבור, וקרטר חווה עלייה בסקרים, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל,[126] והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות. רבים טענו שהוא האשים את הציבור במשבר הנפט ובמשברים אחרים ולא ניסה לתקן אותם.[127]

שלושה ימים לאחר הנאום, ביקש קרטר את התפטרותם של כל חברי הקבינט שלו, וחמישה מתוכם אכן התפטרו. קרטר מינה את המילטון ג'ורדן לראש הסגל שלו. הנאום והחלפת הקבינט התקבלו בזלזול מצד התקשורת.[105]

כלכלה: סטגפלציה ומינוי וולקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של קרטר מחולקת לשתי תקופות כלכליות שוות באורכן. בשנתיים הראשונות לכהונתו, התרחשה התאוששות מהמיתון של אמצע העשור, במהלכו נפגעו ההשקעות והאבטלה עלתה על תשעה אחוזים.[109] בשנתיים האחרונות לכהונתו הייתה אינפלציה דו-ספרתית, שיעורי ריבית גבוהים,[128] מחסור חמור בנפט וצמיחה איטית.[129] התוצר צמח ב-3.4% בכל שנה (השיעור הממוצע לצמיחה)[130] וממשל קרטר יצר יותר עבודות במגזר הפרטי בכל חודש מאשר כל ממשל פרט לזה של קלינטון.[131]

כלכלת ארצות הברית, שצמחה בחמישה אחוזים ב-1976, צמחה בקצב דומה ב-1977 וב-1978.[130] האבטלה צנחה מ-7.5% בינואר 1977 ל-5.6% במאי 1979, ומעל תשעה מיליון משרות חדשות נוספו,[132] כשההכנסה החציונית למשק בית עולה בחמישה אחוזים.[133] ההתאוששות בהשקעות, שהחלה ב-1976, התעצמה גם כן. ההשקעה צמחה בשלושים אחוזים עד ל-1979, מכירות הבתים עלו בשליש ב-1978, והתפוקה ומכירות המכוניות עלו ב-15%. פרט לשיעור התחלות הבנייה, שהיה מעט מתחת לרמת השיא של 1972, כל התחומים הללו הגיעו לשיאם ב-1978 או ב-1979.[109]

משבר הנפט ב-1979 חיסל את הצמיחה, ושיעורי האינפלציה והריבית עלו, כשהם מחסלים את הצמיחה הכלכלית, יצירת המשרות וביטחון הצרכנים.[128] המדיניות המוניטרית המרחיבה אותה אימץ ויליאם מילר, יושב ראש הפדרל ריזרב, הובילה לאינפלציה גבוהה מלכתחילה,[134] כשהאינפלציה עולה מ-5.8% ב-1976 ל-7.7% ב-1978. הכפלת מחירי הנפט הגולמי בידי אופ"ק[135] הובילה לעליית האינפלציה לרמה דו-ספרתית, כשהיא מגיעה ל-11.3% ב-1979 ול-13.5% ב-1980.[109] המחסור בדלק בתחילת הקיץ החמיר את הבעיה ויצר תחושת משבר.[128] הממשלה תבעה את איגוד אמרדה הס, שסגר את מפעלי זיקוק הנפט שלו.[136]

לאחר החלפת הקבינט באוגוסט 1979, מונה מילר לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, ואילו פול וולקר מונה ליושב ראש מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב.[137] וולקר הוביל מדיניות מוניטרית מצמצמת כנגד האינפלציה.[138] המדיניות אמנם זכתה להצלחה, אולם הובילה למיתון חמור ולעלייה באבטלה.[139] קרטר ניסה לקצץ בתקציב בעזרת צו נשיאותי כדי לחסל את האינפלציה. האינפלציה ושיעורי הריבית הגיעו ל-18% בפברואר ובמרץ 1980.[140] ההשקעות בכסף מזומן ובאגרות חוב, וגם הפנסיה לגמלאים, איבדו מערכם. ב-14 במרץ 1980, נאלץ קרטר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, להכריז על פיקוח על האשראי.[141]

מדיניות וולקר וקרטר הובילה למיתון חד באביב 1980.[142] הצניחה בתוצר הובילה לעלייה של שיעורי האבטלה עד ל-7.5%, כשההשקעה בענפי המכוניות והדיור צנחו לשפל שלא נראה כמותו מאז 1975.[109] קרטר הצליח להוביל לפיקוח על האשראי במאי, וביולי, ירד שיעור הריבית הממשלתית ל-11%,[143] כשהאינפלציה יורדת מתחת ל-13% לשארית השנה.[144] המיתון החד התרחש במהלך שנת בחירות, והוביל להפסד צורב.[121] כבר ברבעון הראשון של 1981, חזרו שיעורי התעסוקה ורמת התוצר לרמתם לפני המיתון.[130][132]

איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ביצע מספר רב של פעולות לצורך שמירה על איכות הסביבה,[145][146] בתגובה למשבר האנרגיה ולזיהום האוויר, חתם קרטר על חוק האנרגיה הלאומי ועל חוק רגולציה למשאבי ציבור. מטרת חוקים אלו הייתה לעודד שימור אנרגיה ופיתוח מקורות אנרגיה טבעיים, כולל אנרגיה מתחדשת, כמו אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית.[147] בנוסף התקין מערכת חימום סולארית על גג הבית הלבן ב-1979,[146] כדי לקדם את השימוש באנרגיה סולארית.[148]

ב-1977, חתם קרטר על חוק שהטיל פיקוח על כרייה שעלולה לפלוט חומרים מזהמים.[105] בדצמבר 1980 חתם על חוק שנועד להסדיר טיפול באתרים שנחשפו לחומרים מסוכנים. באותו חודש חתם על חוק שהקים רשויות פארקים לאומיות באלסקה, והקצה קרקעות ציבוריות לשירות היערות. החוק תרם 321,900 קילומטרים רבועים לקרקעות ציבוריות, ושליש מתוכן הוקצו לשמורת טבע באלסקה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת כהונתו, נשא ונתן קרטר עם הקונגרס כדי להקים מחלקת חינוך. ב-28 בפברואר 1978, טען בנאום שנושא החינוך חשוב מדי מכדי להישאר בידי סוכנויות ממשלתיות מרובות.[149] באוקטובר 1979, חתם על חוק[150] שהקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית.[151] בנוסף הרחיב את התוכניות החינוכיות לעוד 43,000 ילדים.[152] במהלך כהונתו, הוכפל אחוז ההשקעה בחינוך.[153] בנוסף לכך העביר תיקון לחוק ההזנה, שקבע תקן מבוסס הכנסה לארוחות צהריים במחיר מופחת שסופקו לבתי ספר. החוק גם חיזק את החינוך התזונתי.[154]

יוזמות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק פיתוח הדיור והקהילה ב-1977 הביא מענקים לאזורי פיתוח, הרחיב את הסיוע לנכים ולקשישים, וביסס את חוק ההשקעה בקהילה של 1978,[155] שניסה למנוע מבנקים לסרב למתן אשראי לקהילות עניות.[156] חוק הכרייה של 1977 עבר כדי לאפשר לתעשיית הכרייה לפתח מכרות ללא פגיעה במשאבי הטבע,[157] וחוק הבטיחות בכרייה נועד לשמור על הכורים.[158] גם תוכניות בריאות חוזקו.[159] חוק מ-1978 מנע אפליה נגד נשים בהריון.[160] חוק אחר מ-1978 הקציב סכומים להלוואות בריבית נמוכה לצורך התנעת עסקים.[161] שכר המינימום הורחב גם לחקלאים, וחוק מ-1978 הגביר את האכיפה נגד אפליה מטעמי גיל במגזר הפרטי.[162] בנוסף, בוטלה הדרישה לרכישת תלושי מזון, עבר חוק לסיוע למשפחות נזקקות עם עלויות החימום,[163] ובנוסף הונהג חוק לתעסוקת צעירים.[164]

ב-1978, עברו חוקים שהורידו את הרגולציה בענף התעופה האזרחית, בענף המשאיות, הרכבות, התקשורת והפיננסים.[165]

קרטר חתם על חוק שתיקן את חוק הביטוח הלאומי, הגדיל את התשלום לביטוח לאומי והקטין את הקצבאות.[166]

קרטר היה הנשיא הראשון שדיבר בנושא זכויות להט"ב.[167] הוא התנגד לחוק שדרש למנוע מהומוסקסואלים ומתומכיהם ללמד בבתי ספר ציבוריים. ממשלו היה הראשון שנפגש עם פעילים בנושא.[168] קרטר טען שהוא מתנגד לאפליה על בסיס העדפה מינית ושיש להגן בחוק על אנשים בעלי נטיות מיניות שונות.[169]

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר נפגש עם אוגוסטו פינושה, רודן צ'ילה, בוושינגטון, 6 בספטמבר 1977

נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. קרטר התנגד לתורת הבלימה, המדיניות כלפי ברית המועצות. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפישה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה לזו של וודרו וילסון. זאת בניגוד לקודמיו, שהתעלמו מנושאי זכויות האדם בקרב משטרים שסייעו לארצות הברית. קרטר עצמו היה מעורב רבות בנושאי חוץ, ולצדו עמדו היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי ומזכיר המדינה סיירוס ואנס.[170]

קרטר מינה את פעילת זכויות האזרח, פטרישיה דריאן, לסגנית מזכיר המדינה. היא פרסמה דו"חות בנושאי זכויות אדם. בנוסף הפסיק קרטר את הסיוע לחמש מדינות מאמריקה הלטינית בשל הפרת זכויות אדם.[171] הממשל הפסיק את התמיכה באנסטסיו סומוסה דביילה בניקרגואה וסייע לממשלת חזית הסנדיניסטית שעלתה במקומו. מצב זכויות האדם באמריקה הלטינית השתפר. עיתונאי שעונה במהלך המלחמה המלוכלכת בארגנטינה טען שמדיניות קרטר היא הסיבה, וטען שקרטר הוביל לעליית המודעות לנושא בארצות הברית.[172]

בז'ז'ינסקי התנגד לתמיכה בזכויות אדם מעבר לים והעדיף התמקדות בנושא המלחמה הקרה.[171] העימות בין התפיסות הגיע לשיאו ב-1979, במהלך רצח העם בקמבודיה שבוצע בידי משטרו של פול פוט. לאחר שווייטנאם פלשה לקמבודיה, הצליח בז'זינסקי לשכנע את הממשל לא להכיר בממשלה החדשה בשל כך שנתמכה בידי ברית המועצות.[171]

קרטר הצליח לשכנע את הקונגרס להחזיר את הסנקציות על רודזיה, שהייתה תחת שלטון לבן. לחץ חזק מצד ארצות הברית והממלכה המאוחדת הוביל לקיום בחירות. בבחירות נבחר רוברט מוגאבה לראשות ממשלת זימבבואה, וממשל קרטר ביטל את הסנקציות והרחיב את הקשרים הדיפלומטיים. קרטר ניסה למנוע מצד הסובייטים להשיג דריסת רגל בזימבבואה ולקדם את השוויון הגזעי.[173] בנוסף ביקר קרטר את אלפרדו סטרוסנר מפרגוואי, את אוגוסטו פינושה, את ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה ועוד בעלות ברית מסורתיות.

הסכסוך הישראלי ערבי והסכמי קמפ דייוויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר נפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין, מרץ 1977
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכמי קמפ דייוויד

קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. בתחילת 1977, הופסקו הניסיונות לכנס את הוועידה.[174] במרץ 1977 ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.

לבסוף הצליח קרטר לשכנע את אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לבקר בישראל. ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים. הדבר הוביל לגינוי מצד הליגה הערבית, אולם להתקדמות במשא ומתן. כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב: בגין דרש ערבויות לביטחונה של ישראל, וסאדאת דרש נסיגה ישראלית מחצי האי סיני, בנוסף לאוטונומיה לפלסטינים.[175] בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905.

לחצו כדי להקטין חזרה
אנואר סאדאתג'ימי קרטרמנחם בגיןCamp David, Menachem Begin, Anwar Sadat, 1978.jpg


ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. כיוון ששיחות ישירות בין בגין וסאדאת לא הביאו להתקדמות, לקח קרטר חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, כולל פגישות עם שני המנהיגים.[176] ב-12 בספטמבר הציע קרטר את הפרדת ההסכמים. ההסכם הראשון דן בנושא השטחים הפלסטיניים, הגדה המערבית ורצועת עזה. ההסכם דרש בחירת גוף מייצג ומתן אוטונומיה לפלסטינים בנושאים עירוניים. חמש שנים לאחר מכן, יוכלו הצדדים לדון בנושאים. הפלסטינים והירדנים זעמו על מידורם מהמשא ומתן, וההסכם לא יצא לפועל.[177] ההסכם השני דן בנושא הסכם בין ישראל למצרים, יחסי המדינות והנסיגה הישראלית מסיני. ב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם.

התגובה להסכם בעולם הערבי הייתה שלילית. סאדאת הותקף על כך שפנה להסכם שלא על דעת העולם הערבי ועל השלום עם ישראל. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. ישראל דרשה שההסכם יעפיל על הסכמים אחרים של מצרים, גם על אלו עם מדינות ערב, ובנוסף לקבל גישה לנפט. קרטר הודיע שיערוב לאספקת הנפט הישראלית.[178]

ממשלת ישראל אישרה את ההסכם, והכנסת אישרה אותו ברוב גדול. הממשלה המצרית התאכזבה מכך שההסכם היה נפרד מהשאלה הפלסטינית. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסה להיסטוריה.[177] קרטר זכה לשבחים על מעורבותו בנושא ההסכם, ונטען שללא מעורבותו לא היו הצדדים מגיעים להסכם.[179]

מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים.[180])

הסכמי תעלת פנמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר קיווה להקל על היחסים עם מדינות אמריקה הלטינית, והצליח להגיע להסכמים שקבעו שפנמה תקבל את השליטה על אזור תעלת פנמה ב-1999. הציבור האמריקני, בעיקר השמרנים, התנגד לכך, וטען שקרטר מוותר על "נכס אסטרטגי".[181] שמרנים ניסו להכשיל את ההסכם, וקרטר הטיל את כל כובד משקלו, כשהוא מסיג מעט יותר מהרוב של שני השלישים הדרושים כדי לאשרר את ההסכם.[182]

סאל"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קרטר והמזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב חותמים על הסכם סאל"ט 2 ב-18 ביוני 1979 בווינה

פורד וניקסון ניסו להגיע להסכם נוסף לניהול שיחות סאל"ט, להקטנת כמות הנשק הגרעיני שהיה בידי ארצות הברית וברית המועצות. קרטר קיווה להרחיב את השיחות, אולם ביקר את מדיניות זכויות האדם של ברית המועצות, בעיקר משום שהאמין שהציבור לא יתמוך במשא ומתן עם הסובייטים אם ייתפס כרך מדי.[183] קרטר והמנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב הגיעו להסכם סאל"ט 2 ביוני 1979, אולם האהדה הקטנה לקרטר והתנגדות הרפובליקנים והדמוקרטים הניאו שמרנים הקשתה על אשרור ההסכם.[183] ההסכם נפל בעקבות הפלישה לאפגניסטן.[184]

פלישת ברית המועצות לאפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מבצע ציקלון

ב-27 באפריל 1978, ביצעו כוחות קומוניסטיים הפיכה באפגניסטן.[185] המשטר החדש היה מפולג בין מתונים וקיצוניים אולם חתם על הסכם ידידות עם ברית המועצות בדצמבר.[185][186] ניסיונות ההשקעה בחינוך חילוני וחלוקת האדמות מחדש לוו בהוצאות להורג של מנהיגים דתיים, והדיכוי הפוליטי גבר. הדבר הוביל למרד מצד המוג'אהדין.[185] לאחר מרד באפריל 1979, נרצח נשיא אפגניסטן נור מוחמד טרקי בידי שותפו לשלטון - חפיזאוללה אמין - בספטמבר.[185][186] אמין נחשב לשליט אכזרי וגם הסובייטים חששו ממנו, ואף טענו שהיה סוכן של ה-CIA.[185][186][187] ב-25 בדצמבר 1979, לאחר שממשלתו של אמין איבדה שליטה על רוב המדינה, פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן, הוציאו את אמין להורג והחליפו אותו בבבראק קרמאל.[185][186]

קרטר הופתע מהפלישה, בעיקר מפני שהיא התרחשה שלא על דעת גורמי המודיעין. באותם ימים היה עסוק בעיקר במשבר באיראן.[188] הפלישה נחשבה לאיום לביטחון העולמי ולאספקת הנפט מהמפרץ הפרסי.[186] בנוסף עלה החשש שברית המועצות תפלוש גם אל איראן ופקיסטן. בז'ז'ינסקי ראה בנושא נושא בעל חשיבות עצומה.[187][188] הנושא היה חשוב בממשל קרטר ורייגן, והממשלים השקיעו רבות בניסיון לשפר את היחסים עם פקיסטן אל מול איראן.[188][189][190]

בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקני ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית.[188][189][184] הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל.[191] ראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר תמכה בקרטר בהתלהבות, אף על פי שהמודיעין הבריטי טען שארצות הברית מפריזה באיום הסובייטי על אפגניסטן.[188] קרטר קבע את מדיניות ארצות הברית במלחמה. ב-3 ביולי 1979 חתם על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן, ובנוסף קיבל התחייבות מערב הסעודית לממן גם מורדים. התמיכה במורדים עלתה בממשלו של רונלד רייגן, והגיעה לשלושה מיליארד דולרים. הסובייטים לא הצליחו לעמוד בכך ונסוגו מברית המועצות ב-1989, במהלך התפרקות ברית המועצות.[188] ההחלטה לסייע לאפגניסטן הובילה למכירת נשק באופן בלתי חוקי בשווקים ולעלייה באלימות. פקיסטן הצליחה לנתב את הנשק למורדים מוסלמים קיצוניים.[186] קרטר לא התחרט על כך, וטען שמדובר ב"לוחמי חופש".[188]

רבים טענו שאוסמה בן לאדן ואל-קאעידה הצליחו להשיג את הסיוע מה-CIA. התאוריה הזאת הופרכה.[190][192] המימון הגיע למוג'האדין האפגניים, ולא למתנדבים הערבים שבאו להילחם.[192]

המהפכה האיסלמית באיראן ומשבר בני הערובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר נפגש עם השאה של איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי בטהרן
דיוקן של הנשיא ג'ימי קרטר, המוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית שבוושינגטון הבירה
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – המהפכה האיראנית, תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, משבר בני הערובה באיראן

ההתנגשות הגדולה ביותר בנושאי זכויות אדם והאינטרסים האמריקניים במהלך כהונתו של קרטר הייתה באיראן. השאה האיראני היה בן ברית של ארצות הברית עוד מאז מלחמת העולם השנייה, ויחד עם ערב הסעודית היה אחד מעמודי התווך היציבים ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. שלטונו היה אוטוקרטי ומושחת, וב-1953, יחד עם דווייט אייזנהאואר, הוא הצליח להוביל להפיכה שהדיחה את ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק. בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד ריזה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות.[193][194][195]

בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר. עם פרוץ המהפכה האיראנית, הממשל היה מפולג בנוגע לסיוע לשאה. מזכיר המדינה סיירוס ואנס טען שעל השאה לבצע רפורמות כדי להקל על האזרחים, ואילו זביגנייב בז'ז'ינסקי הציע חיסול מוחלט של המרידות וממשל צבאי. המסרים המעורבים שממשל קרטר העניק לשאה הובילו לבלבול מצדו. בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה ח'ומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה.[196] עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. נטען שמדיניות קרטר בנושא זכויות האדם החלישה את משטרו של השאה שהיה מבוסס על דיכוי אכזרי על ידי המשטרה החשאית, וגרמה לעזיבתו. יש אף כאלו הטוענים כי מטרת מדיניותו של קרטר בנושא קידום "זכויות האדם" באיראן הייתה לגרום לעזיבתו של השאה את איראן וויתור על המלוכה.

השאה החליט לגור בארצות הברית, אולם לאחר המהפכה סירב קרטר לאפשר לו להיכנס למדינה, גם לצורך טיפול רפואי. ב-22 באוקטובר, החליט קרטר להכניס את השאה לארצות הברית לצורך טיפול בסרטן. לאחר מכן עבר השאה לפנמה ב-15 בדצמבר 1979. בתגובה לכניסת השאה לארצות הברית, ב-4 בנובמבר, צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של ח'ומייני לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן.[84] העילה הרשמית לתפיסת בני הערובה הייתה הרשות שנתן קרטר, כמה שבועות לפני כן, לשאה המודח להיכנס לארצות הברית על מנת לקבל טיפול למחלת הסרטן בה לקה, אך נראה שהיה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. האיראנים דרשו:

  1. החזרת השאה לאיראן לצורך משפט.
  2. החזרת הונו של השאה לעם האיראני.
  3. הודאה באשמה והתנצלות של ארצות הברית על פעולותיה באיראן.
  4. הבטחה אמריקנית לא להתערב בענייני איראן בעתיד.

קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים, עוד ב-14 בנובמבר 1979.[197] הנכסים המוחרמים היו בשווי של שמונה מיליארד דולרים.

אף על פי שהשאה עזב את המדינה ומת במצרים ביולי 1980, קרטר סירב לתנאים, ובמהלך שנתו האחרונה בתפקיד עסק בעיקר בנושא זה. קרטר פנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 2425 באפריל יצא מבצע ציפורן הנשר לפועל, אולם מספר מסוקים שנחתו במדבר הפרסי התקלקלו בשל סופות חול, ומסוק אחד אף התרסק ושמונה חיילים אמריקנים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. יוקרתה של ארצות הברית, ויוקרתו של קרטר ספגו מכה קשה.[196]

אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן-עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. יש אף הטוענים שאנשיו של רייגן יצרו קשרים עם האיראנים על מנת למנוע את שחרור בני הערובה לפני הבחירות. בימים לפני כניסתו של רייגן לתפקיד, נפתח המשא ומתן לשחרור בני הערובה. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981, לאחר החתימה על הסכם. קרטר חתם על צווים[198] ששחררו נכסים איראניים ואת נכסי השאה, והבטיח שארצות הברית לא תתבע את איראן בנושא בני הערובה. איראן גם הסכימה להקציב חלק מהסכום (כשני מיליארד דולרים) כפיצוי לשבויים. קרטר קיבל את פניהם של השבויים בבסיס חיל האוויר האמריקני בגרמניה.

מלחמת איראן-עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה האיראנית, המשיך לראות ממשל קרטר את איראן כחומת מגן מול עיראק וברית המועצות, ולכן ניסה ליצור ברית אסטרטגית עם ממשלתה הזמנית של איראן בראשות מהדי באזרגאן. האיראנים היו מעוניינים במודיעין אמריקני על עיראק, ולכן האמריקנים הסכימו להעניק להם מידע על ההכנות הצבאיות של עיראק לקראת הפלישה לאיראן.[199][200] במרץ 1979, הזהיר הפנטגון שעיראק מתכננת לפלוש אל ח'וזסתאן, המחוז העשיר בנפט באיראן, ומנסה לעודד התקוממות בקרב הערבים תושבי המקום.[201] האמריקנים גם עקבו בדאגה אחרי תנועת החיילים העיראקיים לכיוון גבול איראן עוד בתקופת השאה.[199][202][203] לעומת זאת, אישים במחלקת המדינה טענו שסדאם חוסיין לא מתכנן פלישה.[199][203] האיראנים עצמם לא פעלו בהתאם להנחיות, ולא היו מוכנים למלחמת איראן-עיראק.[204]

בספטמבר 1980 פלשה עיראק אל איראן, לאחר תקופת מתח בין שתי המדינות, כולל היתקלויות בגבול וקריאות מצד חומייני לשיעים למרוד במפלגת הבעת', כולל האשמות מצד איראן שעיראק מממנת מורדים באיראן. חוסיין שאף לכפות את הסכם אלג'יר על איראן, והמצב הלא יציב באיראן הוביל אותו לנסות לפלוש אליה.[199] חוסיין שקל פלישה עוד מפברואר 1979, אולם רק ביולי 1980 היה משוכנע שאיראן לא מוכנה להתקפה.[205]

המנהיגים האיראנים חומייני ועלי חמינאי האמינו שארצות הברית נתנה לעיראק "אור ירוק" לפלישה, דבר אותו הכחישו אנשי ממשל.[199] רוב העולם הערבי מאמין שארצות הברית תמכה בפלישה.[206] האיראנים חשדו בשימוש בעיראק לצורך השגת קלף מיקוח בנושא בני הערובה עוד לפני הפלישה, כפי שכתב קרטר ביומנו באפריל 1980. הסיבות לכך היו שממשל קרטר שאף לפיוס עם עיראק. לאחר הניתוק ביחסי איראן-ארצות הברית, האמריקנים והעיראקים החלו בהתקרבות, ששיאו היה בנאום בו חוסיין גינה את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בתמורה הצהירו האמריקנים על מוכנותם לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם עיראק. חוסיין טען שעיראק הייתה מוכנה לקח אולם דחתה זאת בגלל הפלישה לאיראן.[199][207] ה-CIA - שהיה נואש למודיעין על איראן - שמר על קשר עם האופוזיציה האיראנית, וגם זאת עודדה את חוסיין לפלוש. אף על פי שמסמכים חשפו שארצות הברית לא תתמוך או תממן את הפלישה, האיראנים חשדו בארצות הברית, והפיכת נוז'ה הכושלת כנגד חומייני רק החריפה את החשד. מורדים לכודים טענו שארצות הברית נתנה את ברכתה לפלישה, אולם אחרים טענו שארצות הברית ידעה שהפיכה תסכן את בני הערובה ולא תמכה בכך.[199] באוגוסט, נסע חוסיין אל ערב הסעודית וח'אלד, מלך ערב הסעודית נתן את ברכתו לפלישה, על אף יחסי ארצות הברית-ערב הסעודית.[208] מזכיר המדינה אלכסנדר הייג טען בפני רונלד רייגן שבמהלך ביקור זה אישר קרטר לעיראקים לפלוש, זאת בתיווכו של הנסיך פהד. רבים פקפקו בגרסתו.[199][209] בסיכומו של דבר, רוב החוקרים טוענים שארצות הברית לא אישרה את הפלישה לאיראן, בעיקר בשל הסיכון לבני הערובה.[202]

ב-9 באפריל, התקבל מידע מודיעיני לפיו עיראק עשויה לפלוש לאיראן. ב-11 באפריל הבהיר ניתוח של ה-CIA שעיראק מתכוונת לפלוש באופן ודאי לאיראן ולהשיג תמיכה אמריקנית בנושא.[199][210] קרטר עצמו טען שהחשש שבני הערובה יוצאו להורג במקרה של פלישה הייתה הסיבה לאישור מבצע טופר העיט ב-24 באפריל.[199] ממשל קרטר זלזל ברצינות כוונותיו של חוסיין לפלוש לאיראן.[199]

עם תחילת המלחמה, נקט קרטר במדיניות נייטרלית. רבים קיוו שהמלחמה תיאלץ את איראן לשחרר את בני הערובה למען נשק (איראן לא הזדקקה לכך ורכשה נשק מסוריה, לוב, קוריאה הצפונית, ברית המועצות וישראל), אולם במהירות התברר שהמלחמה רק פגעה במאמץ לשחרור בני הערובה. מדינות המפרץ הפרסי סירבו לסייע לעיראק במלחמה. באוקטובר ייעץ בז'ז'ינסקי לקרטר לנסות לסייע לאיראן כדי לאלץ את עיראק לסגת, כדי לחסום התפשטות סובייטית. ארצות הברית מנעה משלוחי נשק מירדן לאיראן, אולם אישרה משלוחי נשק ממצרים לעיראק, זאת בתמורה לכך שעיראק תחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, שהייתה מבודדת מאז הסכם השלום עם ישראל. בנוסף הבטיחה ארצות הברית את יכולתה של עיראק לייצא נפט במפרץ.[199]

רונלד רייגן תמך בעיראק בהמשך המלחמה. מחלקת המדינה המליצה לתמוך באיראן לצורך פיוס עתידי.[199] קרטר ביקר אותו על כך.[211] בסופו של יום, אם ידעה ארצות הברית על הפלישה, כנראה הייתה דוחה אותה עד לשחרורם של בני הערובה.[208] אולם איראן טענה שכישלונה של מועצת הביטחון של האו"ם לגנות את עיראק על הפלישה, או להכיר בעיראק כצד התוקפן עד לפלישתה לכוויית לאחר עשר שנים, הייתה ניסיון להדיח את המשטר באיראן.[212]

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונת קרטר, התרחשה הגירה המונית של קובנים לארצות הברית וקרטר אישר זאת, בין ה-15 באפריל ל-31 באוקטובר 1980. הדבר נגרם בגלל הידרדרות הכלכלה הקובנית שהובילה למתחים באי ולבריחה של 10,000 קובנים לשגרירות הפרואנית. ממשלת קובה אישרה לרוצים בכך לעזוב, וכך החלה הגירה המונית, אותה ארגנו קובנים-אמריקנים. לאחר שהתברר שמספר רב מהגולים שוחררו מבתי כלא וממוסדות לחולי נפש, ההגירה פגעה בקרטר. לבסוף הסכימו שתי הממשלות באוקטובר 1980 לעצור את ההגירה. עד אז, כ-125,000 קובנים עברו לפלורידה. חצי מהמגרים החליטו לגור במיאמי באופן קבוע, מה שהוביל להתרחבות של שבעה אחוזים בשוק העבודה הקובני ולעלייה של עשרים אחוזים במספר הפועלים הקובנים. פידל קסטרו התגאה ש"הוריד את מי האסלה של קובה אל ארצות הברית".[213]

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – יחסי ארצות הברית-סין
דנג שיאופינג עם הנשיא קרטר

קרטר ניסה להמשיך את מדיניות ניקסון ולהתקרב אל הרפובליקה העממית של סין. ב-1979, הוא הציע הכרה דיפלומטית בסין. ההחלטה הובילה לעלייה בסחר בין ארצות הברית וסין. בינואר 1980, ביטל קרטר באופן חד צדדי את הסכם ההגנה האמריקני עם הרפובליקה הסינית, שבמהלך מלחמת האזרחים הסינית איבדה את שליטתה בסין היבשתית וגורשה לאי טאיוואן. הרפובליקנים השמרנים בהנהגת בארי גולדווטר ניסו לתבוע את קרטר בבית המשפט העליון על כך, אולם התביעה נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע שהנושא פוליטי ואינו שפיט. ארצות הברית המשיכה את קשריה עם טאיוואן.[214]

קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 במרץ 1977, במהלך מסיבת עיתונאים, הודיע קרטר על כוונתו להסיג באופן הדרתי את החיילים האמריקנים מקוריאה הדרומית כדי שהמדינה תוכל להגן על עצמה מפני קוריאה הצפונית.[215]

ב-26 במאי, טען קרטר שקוריאה הדרומית יכולה להגן על עצמה גם ללא חיילים אמריקנים.[216]

ב-21 באפריל 1978, הכריז קרטר על הקטנת החיילים האמריקנים שהוצבו בקוריאה הדרומית בשני שלישים עד לסיום השנה.[217]

בין ה-30 ביוני וה-1 ביולי 1977, נפגש עם פאק צ'ונג-הי, נשיא קוריאה הדרומית, ושוחח איתו על היחסים בין המדינות.[218]

הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל קרטר הגביר את מכירת הנשק לממשלת סוהארטו האינדונזית במהלך כיבוש מזרח טימור. בריאיון, טען סגן מזכיר המדינה ריצ'רד הולברוק שהיה זה אינטרס אמריקני: אינדונזיה הייתה המדינה בעלת האוכלוסייה החמישית בגודלה בעולם, לא הייתה מזוהה עם הגושים במלחמה הקרה, הפיקה נפט והייתה במקום אסטרטגי.[219] במהלך כהונת קרטר, קיבל משטר סוהארטו כל שנה נשק בשווי של כשישים מיליון דולרים, כפול מתקופת פורד.[220] לפי האו"ם, בין 84,000 ל-183,000 אזרחים נהרגו במהלך הכיבוש מרעב ומצורות אחרות, כששבעים אחוזים מהם נהרגו בידי החיילים האינדונזים.[221] בריאיון ב-2007, טען קרטר שלא תודרך כראוי בנושא מזרח טימור והיה עסוק בנושאים אחרים בעולם.[222]

ביקורים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות בהן ביקר קרטר במהלך כהונתו

קרטר נסע מחוץ לארצות הברית שתים עשרה פעמים ל-25 מדינות במהלך כהונתו.[223]

תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 5-11 במאי 1977 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון,
ניוקאסל
נכח בוועידת G7 השלישית. נפגש עם ראשי ממשלת יוון, בלגיה, טורקיה, נורווגיה, הולנד ולוקסמבורג, ועם נשיא פורטוגל. נאם בפגישת ראשי מדינות נאט"ו.
9 במאי 1977 שווייץשווייץ ז'נבה ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא השווייצרי ועם נשיא סוריה, חאפז אל אסד.
2 29-31 בדצמבר 1977 פוליןפולין ורשה ביקור ממלכתי. נפגש עם המזכיר הראשי.
31 בדצמבר 1977-
1 בינואר 1978
איראןאיראן טהראן ביקור רשמי. נפגש עם השאה מוחמד רזא פהלווי ועם חוסיין, מלך ירדן.
1-3 בינואר 1978 הודוהודו ניו דלהי,
קרטרפורי
נפגש עם הנשיא וראש הממשלה. נאם בפני הפרלמנט.
3-4 בינואר 1978 ערב הסעודיתערב הסעודית ריאד נפגש עם המלך ח'אלד והנסיך פהד.
4 בינואר 1978 מצריםמצרים אסואן נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת ועם הקאנצלר הלמוט שמידט.
4-6 בינואר 1978 צרפתצרפת פריז,
נורמנדי,
באייה,
ורסאי
נפגש עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן ועם ראש הממשלה רמון באר.
6 בינואר 1978 בלגיהבלגיה בריסל נפגש עם ההמלך ועם ראש הממשלה. נכח בפגישות ועדת הקהילות האירופאיות והמועצה הצפון אטלנטית.
3 28-29 במרץ 1978 ונצואלהונצואלה קראקס נפגש עם הנשיא ונאם בפני הקונגרס.
29-31 במרץ 1978 ברזילברזיל ברזיליה,
ריו דה ז'ניירו
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ארנסטו גייזל ונאם בפני הקונגרס.
31 במרץ-
3 באפריל 1978
ניגריהניגריה לאגוס ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
3 באפריל 1978 ליבריהליבריה מונרוביה נפגש עם הנשיא.
4 16-17 ביוני 1978 פנמהפנמה פנמה סיטי הוזמן לצורך חתימה על ההסכמים שאשררו את הסכמי תעלת פנמה. נפגש באופן בלתי רשמי עם נשיא ונצואלה, נשיא קולומביה אלפונסו לופס מיקלסן, נשיא מקסיקו חוסה לופס פורטייו, נשיא קוסטה ריקה רודריגו קראסו אודיו וראש הממשלה הג'מייקני מייקל מנלי.
5 14-17 ביולי 1978 גרמניהגרמניה בון,
ויסבדן-ארבנהיים,
פרנקפורט,
מערב ברלין
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ולטר של והקאנצלר הלמוט שמידט. נאם בפני אנשי צבא אמריקנים וגרמנים. נאם נאום לזכר הרכבת האווירית לברלין ונכח בוועידת ה-G7 הרביעית.
6 4-9 בינואר 1979 צרפתצרפת באס טר,
גוואדלופ
נפגש באופן בלתי רשמי עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, עם הקאנצלר הגרמני הלמוט שמידט ועם ראש הממשלה הבריטי ג'יימס קלהאן.
7 14-16 בפברואר 1979 מקסיקומקסיקו מקסיקו סיטי ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא חוסה לופס פורטייו. נאם בפני הקונגרס המקסיקני.
8 7-9 במרץ 1979 מצריםמצרים קהיר,
אלכסנדריה,
גיזה
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת. נאם בפני אספת העם.
10-13 במרץ 1979 ישראלישראל תל אביב,
ירושלים
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יצחק נבון ועם ראש הממשלה מנחם בגין. נאם בפני הכנסת.
13 במרץ 1979 מצריםמצרים קהיר נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת.
9 14-18 ביוני 1979 אוסטריהאוסטריה וינה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא רודולף קירכשלגר והקאנצלר ברונו קרייסקי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב כדי לחתום על הסכמי סאל"ט 2.
10 25-29 ביוני 1979 יפןיפן טוקיו,
שימודה
נכח בוועידת G7 החמישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם הקיסר הירוהיטו ועם ראש הממשלה מסיושי אוהירה.
29 ביוני-
1 ביולי 1979
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית סיאול ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי ועם ראש הממשלה.
11 19-24 ביוני 1980 איטליהאיטליה רומא,
ונציה
נכח בוועידת G7 השישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה סנדרו פרטיני.
21 ביוני 1980 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
24-25 ביוני 1980 יוגוסלביהיוגוסלביה בלגרד ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
25-26 ביוני 1980 ספרדספרד מדריד ביקור רשמי. נפגש עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד ועם ראש הממשלה אדולפו סוארס.
26-30 ביוני 1980 פורטוגלפורטוגל ליסבון ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אנטוניו רמליו איאנש ועם ראש הממשלה.
12 9-10 ביולי 1980 יפןיפן טוקיו ביקור רשמי. נכח בלווייתו של ראש הממשלה לשעבר מסיושי אוהירה. נפגש עם הקיסר הירוהיטו, עם נשיא בנגלדש, עם ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם פרייזר, עם ראש ממשלת תאילנד ועם שליט סין חואה גוופנג.

חנינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לחנינה הגורפת למשתמטי מלחמת וייטנאם שהעניק ביומו הראשון בתפקיד, העניק קרטר עוד 566 חנינות כנשיא,[224] ואישר עשרים אחוזים מהבקשות שהובאו בפניו.[225] בנוסף חנן את הזמר פיטר יארו על האשמות בעבירות מיניות.

האשמות וחקירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפטרותו של בארט לאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארט לאנס, אחראי התקציב בממשל קרטר, התפטר ב-21 בספטמבר 1977, בגלל האשמות בפעילות בנקאית מושחתת לפני מינויו. הוא היה אחד מחבריו הקרובים של קרטר. קרטר תמך בלאנס כשזה ניסה לרשת אותו כמושל, אולם לאנס נוצח בבחירות המקדימות. לאנס עמד למשפט אולם זוכה. הפרשה הביכה את קרטר, כיוון שהתרחשה מעט זמן לאחר פרשת ווטרגייט.[226]

היועץ המיוחד לחקירת הלוואות למסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1979, מינה גריפין בל, התובע הכללי של ארצות הברית, את פול קורן בתור יועץ מיוחד לחקירת הלוואות שניתנו לעסקי הבוטנים של קרטר בידי הבנק של בארט לאנס. בניגוד לתובעים המיוחדים שנקבעו לפרשת ווטרגייט, קורן היה יועץ מיוחד, ולכן לא יכול היה להגיש כתבי אישום אלא באישור סגן התובע הכללי.[227] קרטר היה לנשיא המכהן הראשון שהעיד תחת שבועה כחלק מחקירה שלו עצמו.[228][229]

החקירה הסתיימה באוקטובר 1979, וקורן הכריז שלא נמצאו ראיות שהעידו שהלוואות מהבנק של ג'ורג'יה נמסרו למסע הבחירות של קרטר.[230]

פרשת מרסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד מרסטון מונה בידי הנשיא פורד לכהן כתובע המחוז המזרחי של פנסילבניה. הוא חקר חבר דמוקרטי בבית הנבחרים עבור כסף שקיבל, שנטען שהיה חלק ממענק ממשלתי לבית חולים באזור. התובע הכללי גריפין בל פיטר את מרסטון.[231] ב-1978 הפסיד חבר בית הנבחרים בבחירות, וכעבור שלושה חודשים הודה בניגוד עניינים, מה שהוביל למאסר על תנאי בן חמש שנים וקנס של עשרת אלפים דולרים.[232]

נושאים משפחתיים במהלך כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם רוזלין קרטר ואיימי קרטר במדשאה הדרומית לפני הבית הלבן ב-24 ביולי 1977
עם בילי קרטר בטקס במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה באטלנטה, ב-20 בפברואר 1979

בתו של קרטר, איימי, גרה בבית הלבן במהלך כהונת אביה. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית רחבה, כיוון שמאז כהונתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי לא גרו ילדים בבית הלבן.

אחיו של קרטר, בילי, משך הרבה תשומת לב במהלך כהונתו של קרטר בגלל התנהגותו הצבעונית.[233] בתחילת 1977, החל בילי לפרסם בירה. בנוסף הטיל את מימיו בנמל תעופה כשעיתונאים ראו זאת. בסוף 1978 ובתחילת 1979, ביקר בלוב שלוש פעמים וקיבל מהם מענק. הדבר הוביל לחקירה בסנאט.

הבחירות לנשיאות 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקרבות מערכת הבחירות, זכה קרטר להתנגדות קשה, גם מתוך מפלגתו. משבר האנרגיה והמצב הכלכלי פגעו בו, והוא ספג ביקורת כיוון שלא הנהיג ביטוח בריאות ממלכתי.[234] לאחר פרישתו, קרטר כתב כי ההתנגדות הקשה ביותר למנהיגותו הגיעה מן האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. מאגף זה צמחה התמיכה במועמדותו של אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי, כדי להחליף את קרטר.[235] הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את קנדי לרוץ בבחירות המקדימות כנגד קרטר, ולהכריז על מועמדותו בנובמבר 1979.[236] קרטר הרבה לפקפק במעשיו של קנדי במהלך ריצתו לנשיאות, ובנוסף לכך העדיף לעסוק במשבר בני הערובה באיראן במקום במסע הבחירות.[237][238][239] קנדי ניהל קמפיין חלש ולכן לא אתגר בצורה משמעותית את קרטר. אולם קנדי הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק,[240] והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. הוא אף ניצח בכמה מדינות לקראת סוף מערכת הבחירות.[241] מועמדותו של קנדי בשלב המוקדם ערערה את התמיכה של האגף הליברלי בקרטר, אף במהלך הבחירות הכלליות לנשיאות, שהתקיימו בנובמבר 1980.[242] בינתיים, בחרו הרפובליקנים ברונלד רייגן, ואילו חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ון אנדרסון ניהל מסע בחירות עצמאי.[243] בוועידה הדמוקרטית הלאומית, ניסה קנדי לקבל את הצירים שתמכו בקרטר, אולם קרטר וסגנו מונדייל נבחרו לבסוף.[244] קרטר נאם נאום והקדיש אותו לסנאטור המנוח יוברט האמפרי, אולם התבלבל בנאומו וקרא לו "יוברט הוריישיו הורנבלואר.[245]

הבחירות הכלליות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא והגברת הראשונה לשעבר מנופפים ממטוסם, לאחר השבעתו של הנשיא רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981

בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הרפובליקנית, זכה רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה, אשר מונה למועמד הרפובליקני לנשיאות. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקנית, שהפסיד לרייגן, פרש מן המפלגה הרפובליקנית והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים של המפלגות המסורתיות.

הסקרים בספטמבר העידו על שוויון בין רייגן וקרטר.[246] קרטר פגע בדמוקרטים מסורתיים, כולל באיגודי העובדים והקתולים, ואילו רייגן משך את האוונגליסטים שתמכו בקרטר ב-1976.[247] קרטר היה בטוח שהמדינה תסרב לשמרנות של רייגן, וקיווה לנצח בעזרת סימנים מעודדים בתחום הכלכלי ובנושא בני הערובה האיראנים.[248]

מסע הבחירות של קרטר התמודד עם קשיים רבים ונחשב לאחד הקמפיינים הפחות מוצלחים בהיסטוריה של המירוצים לנשיאות ארצות הברית. קרטר עמד בפני אתגרים מן האגף הימני (רונלד רייגן, הרפובליקני), המרכז (ג'ון אנדרסון, העצמאי) ואף מצידה השמאלית של המפה הפוליטית (אדוארד קנדי, הדמוקרטי​​). קרטר נאלץ להתמודד עם הכלכלה המוכה בסטגפלציה ועם משבר בני הערובה. לאחר שהכריז על גיוס, פגע בליברלים. מנהל הקמפיין של קרטר, טימותי קראפט, פרש מתפקידו כחמישה שבועות לפני מועד עריכת הבחירות הכלליות, בשל האשמות לא מבוססות בדבר שימוש בקוקאין.[249] ב-28 באוקטובר, השתתפו רייגן וקרטר בעימות הנשיאותי היחידי במערכת הבחירות ההיא.[250] רייגן עדיין פיגר בסקרים מאחורי קרטר.[251] קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר, הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "הנה אתה שוב מתחיל", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים". הופעתו של רייגן בעימות וכישלונו של קרטר בשחרור בני הערובה הובילה לעלייה בתמיכה ברייגן.[252][253]

חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות, במסגרתה צולם קרטר נאבק בארנב בעת שיט בסירת דיג. התקשורת התייחסה בהרחבה לתקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות.

בבחירות הובס קרטר. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון.[254] קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו. במערכת בחירות זו השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט, בפעם הראשונה מאז 1952.[255][255] בנאום התבוסה שלו, הודה קרטר שנפגע מתוצאת הבחירות אולם הבטיח תקופת מעבר יציבה בין שני הממשלים.[256]

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ימי קרטר (מצד ימין) יחד שלושת נשיאי ארצות הברית: ביל קלינטון,ג'ורג' ווקר בוש, וג'ורג' הרברט ווקר בוש בחניכת המרכז הנשיאותי ע"ש קלינטון בליטל רוק, ארקנסו, נובמבר 2004

אחרי סיום תפקידו הפך קרטר להיות מהפעילים שבנשיאים לשעבר בהיסטוריה האמריקאית. הוא טען שאינו רוצה להשתמש במעמדו הציבורי כדי להעשיר את עצמו.[257]

מרכז קרטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה.[258] המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית.[259] המרכז סייע בשיפור איכות החיים בשמונים מדינות שונות.[260] כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[261]

דיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 ביקש הנשיא ביל קלינטון מקרטר לצאת למשלחת בקוריאה הצפונית.[262][263] קרטר הצליח להגיע להסכם עם קים איל סונג והכריז על ההסכם ללא אישור הממשל.[264] ב-2010 נסע שוב לקוריאה הצפונית והביא לשחררו של אגלון מאלי גומז.[265][266] במהלך המתיחות בין שתי המדינות ב-2017, המליץ קרטר על חתימה על הסכם שלום בין המדינות,[267][268] וטען שהציע לממשל טראמפ את שירותיו כדיפלומט.[269]

ב-1994 עמד קרטר בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית.

באוקטובר 1984, הוכרז קרטר כאזרח כבוד של פרו.[270][271][272]

בפברואר 1986, הצליח קרטר להביא לשחרורם של פעילי אופוזיציה בניקרגואה,[273] זאת לאחר שנסע לשם.[274]

קרטר עורר את חמתם של ממשלי בוש האב והבן הרפובליקנים בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה בשנת 2002, ובהתנגדותו הנוקבת למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם חאלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון. [275] ופגש בדיסידנטים פוליטיים.[276] קרטר נסע לקובה גם במרץ 2011.[277]

בספטמבר 1981 נפגש קרטר בפעם האחרונה עם מנחם בגין,[278] ובמרץ 1983 נפגש במצרים עם חברי אש"ף.[279] בדצמבר 2008 פגש בבאשר אל אסד,[280][281] וביוני 2012 תמך במתן כוח צבאי בלתי מוגבל לגנרלים המצרים.[282] בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים.[283] את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד, הטעון משמעות היסטורית שלילית רבה, כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית.

ביולי 2007, הצטרף אל נלסון מנדלה בדרום אפריקה והצטרף לקבוצת מנהיגים עולמיים בדיונים על שלום.[284][285] לאחר מכן ביקר בדארפור,[286] סודאן,[287][288] קפריסין, קוריאה והמזרח התיכון.[289] הוא ניסה לבקר גם בזימבבואה, אולם נעצר לפני שהגיע לשם בידי ממשלת מוגבה.[290]

בין 1995 ו-1996, כינס ועידות בנושא האלימות באפריקה.[291] בנוסף הביא להסכם בין סודאן ואוגנדה.[292]

קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי".

במהלך מבצע מבצע צוק איתן, בשנת 2014, מתח ביקורת על ישראל וקרא לנשיא ברק אובמה להכיר בלגיטימיות ארגון החמאס, בנימוק שביכולתו לשמש שחקן פוליטי באזור.[293] באפריל 2015 סירבו נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם קרטר, בנימוק כי עמדותיו אנטי-ישראליות.[294]

ביקורת על מדיניות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ב-1988

את שנתו הראשונה בתפקיד התחיל קרטר כשהתחייב לא לבקר את ממשל רייגן,[295] הביע את תמיכתו לאחר ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן,[296] ותמך במדיניות רייגן שהגדילה את הצבא.[297] עם זאת, הוא ביקר את מדיניות רייגן במזרח התיכון.[298] כעבור שנה, קרא לאחדות בין המפלגות לצורך טיפול בכלכלה,[299] וביקר את דרך פעולתו של רייגן במהלך טבח סברה ושתילה.[300] קרטר תמך במחויבותו של רייגן להסכמי קמפ דייוויד,[301] אולם כעס כשהרגיש שרייגן האשים אותו בנוגע למצב בו השאיר את המדינה.[302][303] ב-1983 טען שרייגן מנסה לפשט פתרון בעיות,[304] וביקר את התעלמותו של רייגן מזכויות אדם עולמיות.[305] ב-1984, טען שרייגן הציג אותו כחלש בגלל מחויבותו לזכויות האדם,[306] וגינה את רייגן על כך שלא ניסה לחלץ אנשי עסקים אמריקניים מביירות.[307] ב-1985, ביקר קרטר את רייגן על מדיניותו במזרח התיכון,[308] על תמיכתו ביוזמת ההגנה האסטרטגית,[309] ועל טענתו שישנה קנוניית טרור עולמית.[310] גם ב-1987 טען קרטר שרייגן לא שומר על השלום במזרח התיכון,[311] וביקר אותו גם על מדיניותו נגד הטרור,[312] על מועמדותו של רוברט בורק לבית המשפט העליון,[313] ועל מדיניותו במפרץ הפרסי.[314]

במהלך כהונתו של ג'ורג' ווקר בוש, התנגד קרטר למלחמת עיראק,[315] וטענתו שבוש וטוני בלייר שיקרו כדי להדיח את סדאם חוסיין.[316] במאי 2007, טען קרטר שממשל בוש היה הממשל הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית מבחינת יחסי חוץ,[317] ולאחר מכן טען שרק השווה בין בוש לבין ריצ'רד ניקסון.[318] ממשל בוש טען שקרטר מעיד על אי רלוונטיות בקרב הציבור.[319] בסוף כהונתו השנייה של בוש, טען קרטר בפני מגזין סורי שכהונתו של בוש מאכזבת.[320]

אף על פי ששיבח את ברק אובמה עם תחילת כהונתו,[321] הוא הביע את אכזבתו מכך שאובמה השתמש במזל"טים כנגד חשודים בטרור, על שהשאיר את מתקן המעצר בגואנטנמו פתוח,[322] וטען שחשיפותיו של אדוארד סנודן בנושא מעקבים ממשלתיים חשפו שאין בארצות הברית דמוקרטיה מתפקדת.[323][324]

במהלך כהונת טראמפ, תמך קרטר בביצוע רפורמת הגירה,[325] וביקר את טראמפ בנוגע לטיפולו במחאות במהלך שירת ההמנון האמריקני.[326]

פוליטיקה נשיאותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות ב-1984 נחשב קרטר למועמד אפשרי,[327][328] אולם לבסוף לא רץ ותמך בוולטר מונדייל.[329][330] לאחר שמונדייל נבחר להיות המועמד, ביקר קרטר את מסע הבחירות של רייגן,[331] נאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית וייעץ למונדייל.[332] לאחר מערכת הבחירות, טען שהפסדו של מונדייל היה צפוי בגלל הודאתו של מונדייל שיעלה מסים.[333]

בבחירות בשנת 1988, סירב קרטר להתמודד וחזה שסגן הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש יהיה המועמד הרפובליקני.[334] קרטר דרש אחדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1988,[335] בה נאם.[336] לאחר מערכת הבחירות, בה הדמוקרטים הפסידו, טען קרטר שלבוש יהיה קשה יותר מרייגן כנשיא מפני שאין לו את אותה כמות אהדה.[337]

בבחירות בשנת 1992, נפגש קרטר עם פול צונגס, הסנאטור ממסצ'וסטס, כדי לייעץ לו.[338] קרטר גם תמך במושל ארקנסו לשעבר, ביל קלינטון,[339] וביקר את רוס פרו.[340] לאחר סיום הבחירות המקדימות, טען קרטר שהוועידה הלאומית צריכה לדון בנושאים חשובים שלא דיברו עליהם בעבר,[341] ותמך בקלינטון אחרי שהוא נבחר,[342] כשהוא טוען שהוא מצפה להיות יועץ במהלך כהונתו.[343]

קרטר תמך באל גור ימים לפני הבחירות בשנת 2000,[344] וטען שגור היה אמור לנצח בבחירות,[345] זאת למרות פסיקת בית המשפט.[346]

בבחירות של 2004, תמך קרטר בג'ון קרי ונאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית.[347] בנוסף הביע חשש מהטיית בחירות נוספת בפלורידה.[348]

במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2008, היו שמועות שקרטר תומך בסנאטור ברק אובמה ולא בהילרי קלינטון.[349][350][351] במערכת הבחירות ביקר קרטר את ג'ון מקיין,[352][353] שהגיב לו בחזרה,[354] ודרש מאובמה לא לבחור בקלינטון כסגניתו.[355]

קרטר תמך במיט רומני הרפובליקני במהלך הבחירות המקדימות לקראת הבחירות ב-2012,[356] והבהיר שתמך בו כיוון שהוא יהיה היריב הקל יותר עבור אובמה.[357] קרטר נאם נאום מוקלט בוועידה הדמוקרטית הלאומית.[358]

קרטר ביקר את דונלד טראמפ לאחר שזה נכנס לבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית וטען שיפסיד,[359] בטענה שהאווירה הפוליטית שונה מאשר בתקופתו.[360] לאחר מכן טען קרטר שטראמפ עדיף על פני טד קרוז,[361] אולם ביקר את מסע הבחירות של טראמפ[362] בנאומו בוועידה הדמוקרטית הלאומית.[363] בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית תמך בסנאטור ברני סנדרס,[364] ובהילרי קלינטון בבחירות הכלליות.[365]

עזרה לנפגעי הוריקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ביקר את ממשל בוש בנושא הטיפול בהוריקן קתרינה,[366] בנה בתים לאחר הוריקן סנדי,[367] ושיתף פעולה עם נשיאים לשעבר כדי לסייע לנפגעי הוריקן הארווי והוריקן אירמה בחוף המפרץ ובטקסס,[368] בנוסף לכתיבת מאמרים על האזרחים האמריקנים שסייעו לנפגעי האסונות.[369]

פעילויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר נכח בפתיחת הספרייה הנשיאותית שלו[370] ושל הנשיאים רונלד רייגן,[371] ג'ורג' הרברט ווקר בוש,[372] ביל קלינטון,[373][374] וג'ורג' ווקר בוש.[375]

קרטר הספיד את קורטה סקוט קינג[376] ואת ג'רלד פורד בלוויותיהם.[377][378]

קרטר הוא חבר כבוד בפרויקט הצדק העולמי,[379][380] וגם כיהן כחבר כבוד בוועדה להמשכיות ממשלתית בין 2003 ל-2011.[381]

השקפות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ב-2013

הפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שקרטר "התנגד באופן אישי" להפלות, הוא תמך בהפיכתן לחוקיות[382] לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין רו נגד וייד ב-1973. כנשיא, הוא לא תמך בהעלאת המימון לשירותי ההפלות ספג ביקורת מצד האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות.[383]

ב-2012, התראיין קרטר וטען שעל המפלגה הדמוקרטית להפוך ליותר מתנגדת להפלות. הוא טען שבכהונתו ניסה לצמצם מאוד את הצורך בהפלות, הקל על אימוץ ילדים והנהיג תוכניות סיוע, אבל שהוא מתנגד להפלות אלא במקרה בו חיי האם בסכנה, או שההיריון נגרם מאונס או גילוי עריות. הוא קרא למפלגה הדמוקרטית לאמץ את עמדתו לצורך הרחבת קהל הבוחרים.[384]

עונש מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר נודע בהתנגדותו החריפה לעונש המוות, והביע זאת במהלך ריצתו לנשיאות, כמו ג'ורג' מקגוורן. גם וולטר מונדייל ומייקל דוקאקיס הביעו את התנגדותם.[385] בנאום קבלת פרס נובל קרא לאיסור על עונש מוות.[386] הוא ממשיך להתנגד לעונש המוות כל חייו.[387]

במכתב למושל ניו מקסיקו, ביקש מהמושל לחתום על חוק שמבטל את עונש המוות והופך אותו למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. ניו מקסיקו אכן ביטלה את עונש המוות ב-2009. קרטר טען שעל ארצות הברית לצאת מרשימת המדינות המנהיגות עונש מוות, שבהן נמצאות ערב הסעודית, סין וקובה.[388] ב-2012 כתב מאמר שתמך בהנהגת משאל עם בקליפורניה על עונש המוות. הוא טען שהליך עונש המוות פגום ושיש לחפש אלטרנטיבה מוסרית.[389]

קרטר ביקש גם להמתיק את הדין לרבים שהוצאו להורג.[390][391][392][393]

שוויון לנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2000, הודיע קרטר שהוא מנתק את קשריו עם הכנסייה הבפטיסטית הדרומית, בה היו חברים גם אביו וסבו, בגלל התנגדותה של הכנסייה לשימוש נשים בתפקידי כמורה. ביוני 2000 פרסמה הכנסייה הודעה בה היא תמכה בפירוש מילולי לתנ"ך. שנתיים קודם לכן הודיעה הכנסייה על רצונה שהנשים יהיו כנועות לבעליהן. קרטר טען שהכנסייה הפכה לחשוכה ולכן פרש ממנה. הייתה זאת הפרישה המשמעותית ביותר מהכנסייה.[394]

כעבור כמה שנים, הצטרף למנהיגים עולמיים אחרים בהתנגדות לאפליית נשים בידי מוסדות דת. ב-15 ביולי 2009, כתב טור דעה על שוויון לנשים וטען שיש לבחור בשוויון על פני המנהיגות הדתית. הוא טען שלצערו, האפליה נגד נשים לא מוגבלת לדת ולא עוצרת במבני הדת. מנהיגי הדת הגברים, כך טען, בחרו בצורה אנוכית לא לפרש את כתבי הקודש לצורך שוויון לנשים, וכך סיפקו הצדקה לאפליית נשים. קרטר טען שמדובר בהפרת זכויות אדם ובפגיעה בנביאים שקראו לשוויון.[395]

ב-2014, פרסם קרטר ספר על נשים ודת.[396]

פיקוח על נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר תמך באיסור על כלי נשק שמשמשים לתקיפה ובבדיקות רקע לקוני רובים.[397] במאי 1994, יחד עם רונלד רייגן וג'רלד פורד, כתב לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכה בחוק שיאסור על אקדחים חצי אוטומטיים.[398] בפברואר 2013 טען שאם חוק איסור על נשקי תקיפה לא יעבור, יהיה זה בגלל התנגדות איגוד הרובאים הלאומי ולחץ על פוליטיקאים חלשים.[399]

נישואים חד מיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר טען שהוא תומך בנישואים חד מיניים בטקסים אזרחיים.[400] הוא טען שהוא מאמין שישו היה מעודד כל אהבה, גם בין אנשים בני אותו מין, כל עוד האהבה לא פוגעת באף אדם.[401] באוקטובר 2014 טען שיש להשאיר את הנושא להחלטת המדינות ולא הממשל.[402]

גזע ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר הוביל לוויכוח בספטמבר 2009 כשטען שרוב הטינה כלפי ברק אובמה היא בשל צבע עורו השחור.[403][404] אובמה טען שהוא לא מסכים עם כך, אף על פי שהסכים שישנם אנשים שמתנגדים אליו בגלל הגזע שלו.[405]

עינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאיון ב-2008 לאמנסטי, ביקר קרטר את מתקן הכליאה בגואנטנמו וטען שהוא פוגע ביסודות המדינה.[406] הוא טען שהנשיא הבא צריך להבטיח שלעולם לא יענה אסיר.[407]

ביטוח בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאיון באוקטובר 2013, ביקר קרטר את חוק ביטוח הבריאות של אובמה וטען שביצועו לוקה בחסר.[408] ביולי 2017 טען שיש לעבור למערכת ביטוח בריאות ממלכתית.[409][410]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ב-2008

קרטר ואשתו רוזלין ידועים בעבודתם ההתנדבותית, ותרמו לעניים רבים בג'ורג'יה.[411]

קרטר חובב ציור,[412] דיג, נגרות, רכיבה על אופניים, טניס וסקי.[413] הוא גם חובב שירה, בעיקר את זאת של דילן תומאס.[414] במהלך ביקור בממלכה המאוחדת ב-1977, טען קרטר שיש להנציח את תומאס בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר, דבר שהתרחש ב-1982.[414][415][416]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר הוא נוצרי אדוק מגיל צעיר. הוא מלמד בכנסייה ודיקון בכנסייה המקומית שלו.[417][418] כנשיא, הוא התפלל כמה פעמים ביום. הוא הושפע מדרשה ששמע מגיל צעיר: "אם אי פעם תיעצר על היותך נוצרי, האם ישנן מספיק ראיות כדי להרשיע אותך?".[419] קרטר קירב את הנצרות האוונגליסטית אל מרכז הפוליטיקה האמריקנית במהלך כהונתו.[420]

בשנת 2000, התנתק קרטר מהכנסייה הבפטיסטית הדרומית בטענה שמדיניותה נוגדת את אמונתו הנוצרית. באפריל 2006, הקים עם ביל קלינטון תנועה בפטיסטית עם רצון לאחד בפטיסטים מכל הגזעים, התרבויות והשייכות המפלגתית. שמונה עשר מנהיגים בפטיסטיים שמייצגים יותר מעשרים מיליון בפטיסטים בכל צפון אמריקה תמכו בתנועה. התנועה נפגשה לראשונה ב-30 בינואר 2008.[421]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקרטר היו שלושה אחים קטנים שמתו מסרטן הלבלב: האחיות גלוריה (1926–1990) ורות' (1929–1983) והאח בילי (1937-1988).[422] הוא קשור לפוליטיקאים אחרים ולזמרים.[423]

פארה פהלווי, שליטת איראן, מחזיקה בג'ימי קרטר הרביעי כשרוזלין קרטר, קרון קרטר וצ'יפ קרטר צופים, ינואר 1978

קרטר ורוזלין נישאו ביולי 1946. נולדו להם שלושה בנים, בת אחת, שמונה נכדים, שלוש נכדות ושני נינים. את יום הנישואין השבעים שלהם חגגו ביולי 2016, ובכך הפכו לזוג הנשיאותי הנשוי הכי הרבה זמן פרט לג'ורג' ולברברה בוש. בנם ג'ק קרטר ניסה להתמודד לסנאט ב-2006 אולם הפסיד. נכדו ג'ייסון כיהן כסנאטור בג'ורג'יה[424] וניסה להתמודד לתפקיד מושל ג'ורג'יה ב-2014, אולם הפסיד. ב-20 בדצמבר 2015, הכריז קרטר שנכדו ג'רמי מת ממחלה עלומה.[425]

סרטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוגוסט 2015 חשף כי הוא חולה במלנומה, שהתפשט לכבד ולחלקים מסוימים במוחו.[426] הוא החל טיפול שבראשיתו כלל ניתוח, ולאחר מכן אימונותרפיה ורדיותרפיה. שני הוריו וכל אחיו גם חלו בסרטן.[427] ב-6 בדצמבר 2015 הודיע כי הסרטן נעלם מגופו וכי כעת הוא בריא.[428][429] ב-20 בינואר 2017, בגיל 92, הפך קרטר לנשיא המבוגר ביותר שנכח בהשבעה נשיאותית.[430]

תוכניות לוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר מתכנן להיקבר מול ביתו בג'ורג'יה, וב-2006 טען שגם רצה להיקבר בוושינגטון.[431]

תדמיתו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרשת ווטרגייט בה היה מעורב ריצ'רד ניקסון, סברו רוב הנשאלים ב-1976 שהחנינה שהעניק ג'רלד פורד לניקסון היא מעשה שלילי.[432] קרטר נתפס בעיניהם כאדם כן, ישר ובעל כוונות טובות.[433] עם תחילת כהונתו זכה לתמיכת 66% מהציבור[434] אולם ירד ל-34% בלבד עם תום כהונתו, כש-55% מהציבור מתנגדים אליו.[435]

ב-1980, הציג את עצמו מושל קליפורניה רונלד רייגן כאדם קליל ובטוח בעצמו, בניגוד לקרטר, הרציני והמופנם. קרטר, ששם לב לפרטים, ונראה פסימי, חלש ולא החלטי, עמד בניגוד לקסמו של רייגן ולאופטימיות שלו.[436][437] רייגן השתמש בבעיות הכלכליות, במשבר בני הערובה ובחוסר שיתוף הפעולה בוושינגטון כדי להציג את קרטר כמנהיג חלש ולא משפיע. כמו קודמו, פורד, קרטר לא כיהן כהונה שנייה כנשיא. מבין אלו שגם נבחרו לנשיאות, היה קרטר הראשון מאז הרברט הובר ב-1932 שהפסיד.[438]

פעילותו של קרטר לאחר כהונתו הייתה משמעותית, ורבים טוענים שהוא נחשב לנשיא לשעבר טוב יותר מאשר נשיא מכהן.[433] כ-31% מהציבור תמכו בקרטר לפני הבחירות ב-1980, אולם ב-2009, הוא זכה לתמיכה של 64% מהציבור על פעולותיו כנשיא.[439]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של קרטר כנשיא נחשבת לכושלת.[440][441][442]

הסרט "ערוצים חשאיים - מחיר השלום" נותן לקרטר קרדיט על מאמציו להשגת הסכמי קמפ דייוויד בין ישראל ומצרים.[443][444]

תוארי כבוד ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר זכה לכמה פרסים לאחר סיום כהונתו, וכמה מוסדות ומקומות נקראו על שמו. הספרייה הנשיאותית על שמו נפתחה ב-1986.[445] ב-1998, הכריז חיל הים על צוללת שתיקרא על שמו של קרטר. היא אחת מכלי השיט המעטים שקרואים על שמו של אדם חי.[446] בנוסף לכך קיבל באותה שנה את פרס האו"ם לזכויות אדם,[447] ואת מדלית הובר למהנדסים שתרמו לעולם.[448] ב-2002 זכה בפרס נובל לשלום,[449] והדבר היה בחלקו תגובה לאיומיו של ג'ורג' בוש על עיראק וביקורתו של קרטר עליו.[450]

קרטר זכה בשני פרסי גראמי עבור ספריו המוקלטים.[451]

שדה התעופה באמריקוס, ג'ורג'יה נקרא על שמו החל מ-2009.[452]

חשיבות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר הגיע לגיל תשעים ושלוש ב-1 באוקטובר 2017. ארבעה נשיאים רצופים, פורד, קרטר, רייגן ובוש האב הגיעו לגיל זה. הנשיאים ג'ון אדמס והרברט הובר הם היחידים שהגיעו לגיל תשעים, הגיל הגבוה ביותר עבור נשיאים לשעבר לפני כן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lavender, Paige (31 ביולי 2015). "Jimmy Carter Blasts U.S. ‘Political Bribery’". Huffington Post (New York, NY). 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Bourne, pp. 11–32.
  3. ^ Reitwiesner, William Addams The Ancestors of Senator John Forbes Kerry (b. 1943) http://www.wargs.com/political/kerry.html Accessed August 31, 2016
  4. ^ 4.0 4.1 Bourne, pp. 33–43.
  5. ^ Bourne, pp. 44–55.
  6. ^ Hingston, Sandy (24 באפריל 2016). "Why This Princeton Football Team Won't Be Suiting Up Next Season". Philadelphia. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2016. 
  7. ^ Annual Register of the United States Naval Academy (v. 1946–1947), p. 33
  8. ^ מרק באודן, "אורחיו של האייתולה", הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012, עמוד 116.
  9. ^ "Jimmy Carter's Naval Service". Jimmy Carter Presidential Library & Museum. אורכב מ-המקור ב-November 16, 2015. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2015. 
  10. ^ Bourne, pp. 72–77.
  11. ^ Frank, Northen Magill (1995). Great Events from History II: 1945–1966. עמ' 554. ISBN 978-0-89356-753-8. 
  12. ^ Martel, Peter (2008). Memoirs of a Hayseed Physicist. עמ' 64. ISBN 978-1-60693-341-1. 
  13. ^ Milnes, Arthur (28 בינואר 2009). "When Jimmy Carter faced radioactivity head-on". The Ottawa Citizen. אורכב מ-המקור ב-February 17, 2011. 
  14. ^ Zelizer, Julian (2010). Jimmy Carter. Times Books. עמ' 11. ISBN 978-0-8050-8957-8. 
  15. ^ Bourne, pp. 77–81.
  16. ^ Hayward, p. 23.
  17. ^ Eckstein, Megan (9 במרץ 2015). "From Ensign to Commander-in-Chief: A Look at the Presidents Who Served in the U.S. Navy Reserve". USNI News. Annapolis, MD: United States Navy Institute. 
  18. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (6 באפריל 1979). "What Carter Found at Three Mile Island". Pittsburgh Post-Gazette. עמ' 9. בדיקה אחרונה ב-26 באפריל 2014. 
  19. ^ Ocean Science News. Washington, DC: Nautilus Press. 1976. עמ' 109. The Naval Record of James Earl Carter Jr.: Medals and awards: American Campaign Medal, World War II Victory Medal, China Service Medal, and Natl. Defense Service Medal 
  20. ^ Bourne, pp. 83–91.
  21. ^ Morris, p. 115.
  22. ^ Gherman, Beverly (2004). Jimmy Carter. Minneapolis, MN: Lerner Publishers. עמ' 40. ISBN 978-0-8225-0816-8. 
  23. ^ Bourne, pp. 92–108.
  24. ^ Carter, Jimmy (1992). Turning Point: A Candidate, a State, and a Nation Come of Age. New York, NY: Three Rivers Press. עמ' 83–87. ISBN 978-0-8129-2299-8. 
  25. ^ Bourne, pp. 108–132.
  26. ^ Lyman-Barner, Kirk; Lyman-Barner, Cori (2014). Roots in the Cotton Patch: The Clarence Jordan Symposium 2012 1. Eugene, OR: Cascade Books. עמ' 136. ISBN 978-1-62032-985-6. 
  27. ^ Bourne, pp. 132–140.
  28. ^ "A Conversation with Jimmy Carter". John F. Kennedy Presidential Library and Museum. 20 בנובמבר 2014. 
  29. ^ Bourne, pp. 145–149.
  30. ^ Bourne, pp. 149–153.
  31. ^ Bourne, pp. 165–179.
  32. ^ Hayward, pp. 39–46.
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 Bourne, pp. 180–199.
  34. ^ 34.0 34.1 Hayward, pp. 46–51.
  35. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-December 1, 2016. בדיקה אחרונה ב-27 בנובמבר 2016. 
  36. ^ Bourne, pp. 200–201.
  37. ^ Hayward, pp. 49–55.
  38. ^ "TIME Magazine Cover: Gov. Jimmy Carter". Time. 31 במאי 1971. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2014. 
  39. ^ Bourne, p. 204.
  40. ^ Bourne, pp. 201–202.
  41. ^ "Carter Picks Gambrell for interim Senate job". Rome News-Tribune. 1 בפברואר 1971. 
  42. ^ 42.0 42.1 Bourne, pp. 204–212.
  43. ^ Hayward, pp. 55–56.
  44. ^ Bourne, pp. 214–220.
  45. ^ Freeman, Roger A. (1982). The Wayward Welfare State. Hoover Press. עמ' 5. ISBN 978-0-8179-7493-0. 
  46. ^ "Maddox dares Carter to try cutting post". Rome News-Tribune. 5 באפריל 1971. 
  47. ^ "Carter aims to create human relations panel". Rome News-Tribune. 8 ביולי 1971. 
  48. ^ "Gov. Carter orders cuts in Georgia spending". Rome News-Tribune. 14 ביולי 1971. 
  49. ^ "Two budget proposals offered by Gov. Carter to legislature". Rome News-Tribune. 13 בינואר 1972. 
  50. ^ "Reappointment rejection could bring session". Rome News-Tribune. 2 במרץ 1972. 
  51. ^ "Maddox is opposed to special session". Rome News-Tribune. 21 באפריל 1972. 
  52. ^ "Carter given royal treatment on Latin journey". Rome News-Tribune. 14 באפריל 1972. 
  53. ^ 53.0 53.1 Bourne, pp. 212–213.
  54. ^ 54.0 54.1 Bourne, pp. 250–251.
  55. ^ "Governors disagree on school busing". Rome News-Tribune. 1 בפברואר 1973. 
  56. ^ "Southern governors meeting in Atlanta". -Rome News-Tribune. 7 בנובמבר 1971. 
  57. ^ Pilkington, Ed (11 בנובמבר 2013). "Jimmy Carter calls for fresh moratorium on death penalty". The Guardian. 
  58. ^ Hugh S. Sidey (22 בינואר 2012). "Carter, Jimmy". World Book Student. אורכב מ-המקור ב-April 27, 2012. 
  59. ^ "World Book Encyclopedia (Hardcover) [Jimmy Carter entry]". World Book. ינואר 2001. ISBN 0-7166-0101-X. 
  60. ^ Associated Press (28 ביולי 2008). "Jimmy Carter battles plan for dams – again". NBCNews.com. 
  61. ^ Bourne, pp. 213–214.
  62. ^ Bourne, pp. 221–230.
  63. ^ "Carter, Wallace hold election conference". Rome News-Tribune. 4 באוגוסט 1972. 
  64. ^ Bourne, pp. 237–250.
  65. ^ Zelizer, p. 15.
  66. ^ "Carter cautions Democrats to play it cool on Watergate". Rome News-Tribune. 13 במאי 1973. 
  67. ^ "Carter off on European tour". Rome News-Tribune. 14 במאי 1973. 
  68. ^ Address Announcing Candidacy for the Democratic Presidential Nomination at the National Press Club in Washington, DC (December 12, 1974)
  69. ^ "Carter a candidate for the presidency". Lodi News-Sentinel. 13 בדצמבר 1974. 
  70. ^ Shoup (1980), The Carter Presidency and Beyond'
  71. ^ Mohr, Charles (16 ביולי 1976). "Choice of Mondale Helps To Reconcile the Liberals". The New York Times. 
  72. ^ "Jimmy Carter". The American Experience. Public Broadcasting System. 
  73. ^ Broder, David (18 בדצמבר 1974). "Early Evaluation Impossible on Presidential Candidates". Toledo Blade. עמ' 16. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2016. 
  74. ^ Shoup, Laurence H. (1980). The Carter Presidency, and Beyond: Power and Politics in the 1980s. Ramparts Press. עמ' 94. ISBN 978-0-87867-075-8. 
  75. ^ "Wikiquote: Jimmy Carter". בדיקה אחרונה ב-6 באוגוסט 2017. 
  76. ^ "Carter Backs Consumer Plans". Toledo Blade. 10 באוגוסט 1976. 
  77. ^ "Bardstown, Kentucky Remarks and a Question-and-Answer Session at a Town Meeting. (July 31, 1979)". The American Presidency Project. THE PRESIDENT. Could you all hear it? The question was, since it appears that the campaign promise that I made to have a separate department of education might soon be fulfilled, would I consider appointing a classroom teacher as the secretary of education. 
  78. ^ "Carter Berates Lack Of New A-Arm Pact". Toledo Blade. 14 באוקטובר 1976. 
  79. ^ Kane, Frank (3 באוקטובר 1976). "Carter Positions on Amnesty, Defense Targets of Dole Jabs". Toledo Blade. 
  80. ^ "GOP Raps Carter On Tax Proposal". Herald-Journal. 19 בספטמבר 1976. 
  81. ^ "Social Security Amendments of 1977 Statement on Signing S. 305 Into Law.". American Presidency Project. 20 בדצמבר 1977. 
  82. ^ "Carter Would Delay Programs If Necessary". Herald-Journal. 4 בספטמבר 1976. 
  83. ^ Kane, Frank (15 ביולי 1976). "Carter Nominated, Names Mondale Running Mate". Toledo Blade. 
  84. ^ 84.0 84.1 84.2 American Presidency, Brinkley and Dyer, 2004.
  85. ^ 85.0 85.1 Howard, Adam (26 בספטמבר 2016). "10 Presidential Debates That Actually Made an Impact". NBC News. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2016. 
  86. ^ Kraus, Sidney (1979). The Great Debates: Carter vs. Ford, 1976. Bloomington: Indiana University Press. עמ' 3. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2016. 
  87. ^ "The Playboy Interview: Jimmy Carter." Robert Scheer. Playboy, November 1976, Vol. 23, Iss. 11, pp. 63–86.
  88. ^ Casser-Jayne, Halli. A YEAR IN MY PAJAMAS WITH PRESIDENT OBAMA, The Politics of Strange Bedfellows. Halli Casser-Jayne. עמ' 216. ISBN 978-0-9765960-3-5. 
  89. ^ "Jimmy Carter's 'Lust in the Heart' Playboy Interview – 1976" Washington Post
  90. ^ "Carter Appears Victor Over Ford". Toledo Blade. 3 בנובמבר 1976. 
  91. ^ 91.0 91.1 91.2 "White House Biography of Jimmy Carter". whitehouse.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  92. ^ "Congressional Record – House – 108th Congress" 150. Government Printing Office. 20 בנובמבר 2004. עמ' 25146. ISBN 978-0-16-084508-6. בדיקה אחרונה ב-9 ביוני 2010. 
  93. ^ "Executive Orders | National Archives". archives.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  94. ^ "Vietnam War Era Pardon Instructions | PARDON | Department of Justice". justice.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  95. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 30–31
  96. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 30–32
  97. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 43–44
  98. ^ "Carter's Great Purge". Time. 30 ביולי 1979. בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2007. 
  99. ^ "U.S. Senate: Reference Home - Statistics & Lists - Supreme Court Nominations, present-1789". senate.gov. 8 בפברואר 2017. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  100. ^ Zelizer, pp. 53-55
  101. ^ "The Georgia Mafia . Jimmy Carter . WGBH American Experience | PBS". pbs.org. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  102. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 40–41
  103. ^ Pincus, Walter (1 באפריל 1977). "When a Campaign Vow Crashes into a Pork Barrel". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-5 ביולי 2008. 
  104. ^ Matthews, Dylan (4 באוגוסט 2017). "Trump is wasting his congressional majority — like Jimmy Carter did". Vox. בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2017. 
  105. ^ 105.0 105.1 105.2 105.3 105.4 Strong, Robert A. "JIMMY CARTER: DOMESTIC AFFAIRS". Miller Center. University of Virginia. 
  106. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 33–34
  107. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 71–72
  108. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 122–123
  109. ^ 109.0 109.1 109.2 109.3 109.4 109.5 "1988 Statistical Abstract of the United States". Department of Commerce. 
  110. ^ [1], CRS Report RL33305, The Crude Oil Windfall Profit Tax of the 1980s: Implications for Current Energy Policy, by Salvatore Lazzari. p. 5.
  111. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 121–122
  112. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 134–135
  113. ^ Reinhold, Robert (17 באפריל 1976). "Carter proposes U.S. health plan; says he favors mandatory insurance financed from wage and general taxes". The New York Times. עמ' 1. Although Mr. Carter left some details a bit vague today, his proposal seemed almost identical to the so-called Kennedy-Corman health security plan. His position on the issue is now substantially the same as that of his chief rivals, Senator Hubert H. Humphrey, Senator Henry M. Jackson and Representative Morris K. Udall. All three are co-sponsors of the Kennedy-Corman bill. 
    Auerbach, Stuart (17 באפריל 1976). "Carter gives broad outline for national health plan; cost unknown". The Washington Post. עמ' A1. The outlines of Carter's program are close to one sponsored by Sen. Edward M. Kennedy (D-Mass.) and strongly supported by organized labor.  UPI (17 באפריל 1976). "Carter urges universal health plan". Chicago Tribune. עמ' 4. Although Carter didn't provide an estimate of what his health plan would cost taxpayers, it features many proposals similar to plans suggested by others, including Sen. Edward Kennedy [D., Mass.] which are estimated to cost at least $40 billion annually. 
    Blumenthal, David; Morone, James A. (2009). "Jimmy Carter: The Righteous Engineer". The Heart of Power: Health and Politics in the Oval Office. Berkeley: University of California Press. עמ' 261262. ISBN 978-0-520-26030-6. 
  114. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 122–126
  115. ^ 115.0 115.1 . (1980). "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac, 96th Congress 1st Session....1979 35. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. עמ' 536–540. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  116. ^ . (1981). "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac, 96th Congress 2nd Session....1980 36. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. עמ' 462. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784. 
  117. ^ "Eula Bingham: Of minnows, whales and "common sense"". Department of Labor. 
  118. ^ Frum, p. 312
  119. ^ "www.portlandpeakoil.org/discussion/aggregator/categories/2?page=4". portlandpeakoil.org. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  120. ^ "Carter extends rules on settings for thermostats". Eugene Register-Guard: (Eugene, OR). Washington, DC. UPI (DC). 16 באפריל 1980. עמ' A6. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2016. 
  121. ^ 121.0 121.1 Frum, pp. 301–302
  122. ^ "U.S. Petroleum Dependency and Oil Price Decontrol". 
  123. ^ 123.0 123.1 "Rethinking Carter | Mises Institute". mises.org. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  124. ^ "Jimmy Carter". American Experience. PBS. 
  125. ^ ""Crisis of Confidence" Speech (July 15, 1979)" (text and video). Miller Center, University of Virginia. 
  126. ^ "American Experience". בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2013. 
  127. ^ Weintraub, Walter (1986). Political Psychology 7: Profiles of American Presidents as Revealed in Their Public Statements: The Presidential News Conferences of Jimmy Carter and Ronald Reagan. International Society of Political Psychology. עמ' 285–295. 
  128. ^ 128.0 128.1 128.2 Frum, p. 292
  129. ^ Jim Jubak (1 באפריל 2008). "Is '70s-style stagflation returning?". Jubak's Journal (MSN.com). 
  130. ^ 130.0 130.1 130.2 "Percent Change From Preceding Period in Real GDP". Bureau of Economic Analysis. 
  131. ^ "Job Creation by President", Politics That Work, March 29, 2015
  132. ^ 132.0 132.1 "Labor Force Statistics from the Current Population Survey". Bureau of Labor Statistics. 
  133. ^ "Households by Median and Mean Income". United States Census Bureau. 
  134. ^ "The Inflation of the 1970s: November 21, 1978". University of California at Berkeley and National Bureau of Economic Research. 19 בדצמבר 1995. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2012. 
  135. ^ "The Outlook for U.S. Oil Dependence". U.S. Department of Energy. 
  136. ^ "United States v. Society of Independent Gasoline Marketers of America". 
  137. ^ Erwin C. Hargrove, Jimmy Carter as President: Leadership and the Politics of the Public Good, London, 1988, p. 102.
  138. ^ "Educate Yourself: Paul Volcker". בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2007. 
  139. ^ Biven, W. Carl (2002). Jimmy Carter's Economy: Policy in an Age of Limits. ISBN 9780807827383. 
  140. ^ "Jimmy Carter vs. Inflation". Time. 24 במרץ 1980. 
  141. ^ Stacey L. Schreft. "Credit Controls: 1980". Federal Reserve Bank of Richmond. 
  142. ^ "The downturn was precipitated by a rise in interest rates to levels that exceeded the record rates recorded a year earlier." Congressional Budget Office, "The Prospects for Economic Recovery", February 1982.
  143. ^ "Federal Reserve Bank of Minneapolis – Discount Rates". 28 באוקטובר 2007. אורכב מ-המקור ב-January 14, 2014. 
  144. ^ "Databases, Tables & Calculators by Subject: CPI-U". Bureau of Labor Statistics. 
  145. ^ Raven, P.H.; Berg, L.R.; Hassenzahl, D.M. (2012). Environment. Wiley. עמ' 27. ISBN 9780470945704. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  146. ^ 146.0 146.1 Sohn, Darren Samuel (10 במאי 2010). "White House solar panels bring Jimmy Carter comparisons". Politico. 
  147. ^ http://web.gsm.uci.edu/~navarro/windfinal110899.pdf
  148. ^ Biello, David (6 באוגוסט 2010). "Where Did the Carter White House's Solar Panels Go?". Scientific American. 
  149. ^ Elementary and Secondary Education Remarks Announcing the Administration's Proposals to the Congress. (February 28, 1978)
  150. ^ Department of Education Organization Act Statement on Signing S. 210 Into Law. (October 17, 1979)
  151. ^ "Education Department Created". The Palm Beach Post, via Google News. United Press International. 18 באוקטובר 1979. 
  152. ^ "ilheadstart.org/about-ihsa/history-goals-and-values/head-start-a-historical-perspective/". ilheadstart.org. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  153. ^ Berube, M.R. (1991). American Presidents and Education. Greenwood. עמ' 49. ISBN 9780313278488. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  154. ^ "media/327914/fanrr27c_1_". ers.usda.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  155. ^ Roessner, J. (2000). A Decent Place to Live: From Columbia Point to Harbor Point - a Community History. Northeastern University Press. עמ' 91. ISBN 9781555534363. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  156. ^ Orleck, A.; Hazirjian, L.G. (2011). The War on Poverty: A New Grassroots History, 1964-1980. University of Georgia Press. עמ' 444. ISBN 9780820331010. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  157. ^ Harvey, D.M.; United States. Office of Surface Mining Reclamation and Enforcement (1978). Paradise regained? Surface mining control and reclamation act of 1977. Dept. of the Interior, Office of Surface Mining, [Reclamation, and Enforcement]. עמ' 1151. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  158. ^ "Summary of the Major Laws of the Department of Labor | United States Department of Labor". dol.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  159. ^ "U.S. Department of Labor -- History -- Portraits: Ray Marshall". dol.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  160. ^ Schneid, T.D. (2011). Discrimination Law Issues for the Safety Professional. Taylor & Francis. עמ' 195. ISBN 9781439867792. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  161. ^ Williams, B. (2011). Debt for Sale: A Social History of the Credit Trap. University of Pennsylvania Press, Incorporated. עמ' 24. ISBN 9780812200782. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  162. ^ "U.S. Department of Labor -- History -- Employment StandardsAdministration (ESA)". dol.gov. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  163. ^ Social welfare in today's world by William H. Whitaker and Ronald C. Federico
  164. ^ Morgan, Iwan W. (1994). Beyond the Liberal Consensus: A Political History of the United States Since 1965. C. Hurst & Co. Publishers. עמ' 162. ISBN 978-1-85065-204-5. 
  165. ^ "How Reaganism actually started with Carter". Salon.com. 
  166. ^ Zelizer, pp. 71-72
  167. ^ Shilts, Randy (1993). Conduct Unbecoming: Gays and Lesbians in the US Military. 
  168. ^ "www.gaywired.com/article.cfm?section=66&id=14671". gaywired.com. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  169. ^ "Carter backs civil unions for gay couples – Southern Voice Atlanta". sovo.com. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  170. ^ Dubrell John. (1990). The Making of U.S. Foreign Policy. Manchester University Press, 1990. ISBN 9780719031885. 
  171. ^ 171.0 171.1 171.2 Glad, Betty. An Outside in the White House. Cornell University Press, 2009. תבנית:Page needed
  172. ^ American Foreign Relations: A history. Wadsworth, 2010. 
  173. ^ Nancy Mitchell, Jimmy Carter in Africa: Race and the Cold War (Chicago: Stanford University Press, 2016)
  174. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 53–56
  175. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 104–106
  176. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 150–151
  177. ^ 177.0 177.1 Bickerton and Klausner, pp. 190–193; 198–200.
  178. ^ Bickerton and Klausner, pp. 192–193.
  179. ^ Aaron David Miller, The Much Too Promised Land (Bantam Books, 2008), page 159.
  180. ^ Jewish Voting Record: U.S. Presidential Elections ‏(1916-2012)
  181. ^ Zelizer, pp. 69-70
  182. ^ Zelizer, pp. 74-76
  183. ^ 183.0 183.1 Zelizer, pp. 57-58
  184. ^ 184.0 184.1 Zelizer, p. 103
  185. ^ 185.0 185.1 185.2 185.3 185.4 185.5 Kaplan, Robert D. (2008). Soldiers of God: With Islamic Warriors in Afghanistan and Pakistan. Knopf Doubleday. עמ' 115–117. ISBN 9780307546982. 
  186. ^ 186.0 186.1 186.2 186.3 186.4 186.5 Kepel, Gilles (2006). Jihad: The Trail of Political Islam. I.B. Tauris. עמ' 138–139, 142–144. ISBN 9781845112578. 
  187. ^ 187.0 187.1 Blight, James G. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 69–70. ISBN 978-1-4422-0830-8. 
  188. ^ 188.0 188.1 188.2 188.3 188.4 188.5 188.6 Riedel, Bruce (2014). What We Won: America's Secret War in Afghanistan, 1979–1989. Brookings Institution Press. עמ' ix–xi, 21–22, 93, 98–99, 105. ISBN 978-0815725954. 
  189. ^ 189.0 189.1 Gates, Bob (2007). From the Shadows: The Ultimate Insider's Story of Five Presidents and How They Won the Cold War. Simon and Schuster. עמ' 145–147. ISBN 9781416543367.  When asked whether he expected that the revelations in his memoir (combined with an apocryphal quote attributed to Brzezinski) would inspire "a mind-bending number of conspiracy theories which adamantly—and wrongly—accuse the Carter Administration of luring the Soviets into Afghanistan", Gates replied: "No, because there was no basis in fact for an allegation the administration tried to draw the Soviets into Afghanistan militarily." See Gates, email communication with John Bernell White, Jr., October 15, 2011, as cited in White, John Bernell (מאי 2012). "The Strategic Mind Of Zbigniew Brzezinski: How A Native Pole Used Afghanistan To Protect His Homeland". עמ' 45–46, 82. בדיקה אחרונה ב-10 באוקטובר 2017. 
  190. ^ 190.0 190.1 Coll, Steve (2004). Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001. Penguin. עמ' 87, 581. ISBN 9781594200076. Contemporary memos—particularly those written in the first days after the Soviet invasion—make clear that while Brzezinski was determined to confront the Soviets in Afghanistan through covert action, he was also very worried the Soviets would prevail. ... Given this evidence and the enormous political and security costs that the invasion imposed on the Carter administration, any claim that Brzezinski lured the Soviets into Afghanistan warrants deep skepticism. 
  191. ^ Toohey, Kristine (8 בנובמבר 2007). The Olympic Games: A Social Science Perspective. CABI. עמ' 100. ISBN 978-1-84593-355-5. 
  192. ^ 192.0 192.1 Bergen, Peter (2006). The Osama bin Laden I Know: An Oral History of al Qaeda's Leader. Simon and Schuster. עמ' 60–61. ISBN 9780743295925. 
  193. ^ YouTube
  194. ^ Gerhard Peters; John T. Woolley. "Jimmy Carter: "Tehran, Iran Remarks of the President and Mohammad Reza Palavi, Shahanshah of Iran at the Welcoming Ceremony.," December 31, 1977". The American Presidency Project. University of California - Santa Barbara. 
  195. ^ Gerhard Peters; John T. Woolley. "Jimmy Carter: "Tehran, Iran Toasts of the President and the Shah at a State Dinner.," December 31, 1977". The American Presidency Project. University of California - Santa Barbara. 
  196. ^ 196.0 196.1 "Cyrus R. Vance |". chriswallisblog.wordpress.com. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  197. ^ "https://www.archives.gov/federal-register/executive-orders/1979.html". 
  198. ^ "http://www.presidency.ucsb.edu/executive_orders.php?year=1981". 
  199. ^ 199.00 199.01 199.02 199.03 199.04 199.05 199.06 199.07 199.08 199.09 199.10 199.11 199.12 Emery, Chris (2013). "Reappraising the Carter Administration's response to the Iran-Iraq war". The Iran-Iraq War: New International Perspectives. Routledge. ISBN 9780415685245. 
  200. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979". The Middle East Journal (Middle East Institute) 66 (4): 622–623. 
  201. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979". The Middle East Journal (Middle East Institute) 66 (4): 614, 617, 620, 622–623. 
  202. ^ 202.0 202.1 Byrne, Malcolm (2013). "Critical Oral History: A new approach to examining the United States' role in the war". The Iran-Iraq War: New International Perspectives. Routledge. ISBN 9780415685245. 
  203. ^ 203.0 203.1 Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979". The Middle East Journal (Middle East Institute) 66 (4): 620. 
  204. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979". The Middle East Journal (Middle East Institute) 66 (4): 626–627. 
  205. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979". The Middle East Journal (Middle East Institute) 66 (4): 614, 620–621, 623, 626–627. 
  206. ^ Blight, James G. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 68. ISBN 978-1-4422-0830-8. 
  207. ^ "Excerpts From Iraqi Document on Meeting With U.S. Envoy". The New York Times. 23 בספטמבר 1990. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2017. 
  208. ^ 208.0 208.1 Gibson, Bryan R. (2010). Covert Relationship: American Foreign Policy, Intelligence, and the Iran-Iraq War, 1980-1988. ABC-CLIO. עמ' 31–36. ISBN 9780313386107. 
  209. ^ Blight, James G. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 5, 58–59, 63–69, 260–262. ISBN 978-1-4422-0830-8. 
  210. ^ Strategic Warning Staff (11 באפריל 1980). "Possible Iranian–Iraqi Conflict". עמ' 3.  Available online here. Retrieved 2017-10-05.
  211. ^ "Fmr. President Jimmy Carter on "Palestine: Peace Not Apartheid," Iraq, Greeting the Shah of Iran at the White House, Selling Weapons to Indonesia During the Occupation of East Timor, and More". Democracy Now!. 10 בספטמבר 2007. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2016. 
  212. ^ Blight, James G. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 71–82, 261–262. ISBN 978-1-4422-0830-8. 
  213. ^ "Judge rules Obama's aunt can stay in U.S.". http://news.blogs.cnn.com. 
  214. ^ Strong, Robert A. "JIMMY CARTER: FOREIGN AFFAIRS". Miller Center. University of Virginia. בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2017. 
  215. ^ The President's News Conference (March 9, 1977)
  216. ^ "Carter Defends Plan to Reduce Forces in Korea". New York Times. 27 במאי 1977. 
  217. ^ Smith, Terence (22 באפריל 1978). "Carter Cuts Total of U.S. Troops To Leave South Korea This Year". New York Times. 
  218. ^ Seoul, Republic of Korea Joint Communiquй Issued at the Conclusion of Meetings With President Park. (July 1, 1979)
  219. ^ Sharma, Sunil. "200,000 Skeletons in Richard Holbrooke's Closet". Dissident Voice. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2014. 
  220. ^ "Report: U.S. Arms Transfers to Indonesia 1975-1997 - World Policy Institute - Research Project". World Policy Institute. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2014. 
  221. ^ Powell, Sian. "UN Verdict on East Timor". Global Policy Forum. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2014. 
  222. ^ "Fmr. President Jimmy Carter on "Palestine: Peace Not Apartheid", Iraq, Greeting the Shah of Iran at the White House, Selling Weapons to Indonesia During the Occupation of East Timor, and More". Democracy Now!. 10 בספטמבר 2007. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2014. 
  223. ^ "Travels of President Jimmy Carter". U.S. Department of State Office of the Historian. 
  224. ^ "pardonspres1". jurist.law.pitt.edu. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  225. ^ http://www.rvc.cc.il.us/faclink/pruckman/pardoncharts/fiscact_files/image002.gif
  226. ^ Bert Lance, Carter Adviser, Dies at 82 New York Times August 15, 2013 [2]
  227. ^ Staff. "I Have a Job to Do", Time (magazine), April 2, 1979. Accessed September 7, 2008.
  228. ^ McFadden, Robert D. (6 בספטמבר 2008). "Paul Curran, 75, Corruption Foe, Dies". The New York Times. עמ' A30. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2008. He also investigated President Jimmy Carter's family peanut business for the Justice Department in 1979, and thus became the first lawyer to examine a sitting president under oath. 
  229. ^ Special Counsel, Litigation, Kaye Scholer. Accessed September 6, 2008.
  230. ^ Pound, Edward T. (17 באוקטובר 1979). "Carter's Business Cleared in Inquiry on Campaign Funds; Indictments Are Ruled Out: Investigator Finds No Evidence of Diversion of Warehouse Profit to '76 Presidential Race Insufficient Loan Collateral Loan Diversion Alleged Carter Business Cleared in Inquiry on Bank Loans and Campaign Funds Errors in the Records History of Loans Traced". The New York Times. עמ' A1. בדיקה אחרונה ב-7 בספטמבר 2008. 
  231. ^ Critics: The Administration 'Blew It' Washington Post January 31, 1978 [3]
  232. ^ Joshua Eilberg (Obituary) Blog of Death. April 11, 2004.
  233. ^ "PBS's American Experience – Billy Carter". pbs.org. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2017. 
  234. ^ Zelizer, p. 94
  235. ^ Jimmy Carter, Our Endangered Values: America's Moral Crisis (2005).
  236. ^ Allis, Sam (18 בפברואר 2009). "Chapter 4: Sailing into the Wind: Losing a quest for the top, finding a new freedom". The Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-24 באוקטובר 2017. 
  237. ^ Zelizer, pp. 100-102
  238. ^ The President's News Conference (February 13, 1980)
  239. ^ The President's News Conference (March 14, 1980)
  240. ^ Zelizer, pp. 105-106
  241. ^ Zelizer, pp. 106-108
  242. ^ Steven F. Hayward (2009). The Age of Reagan: The Fall of the Old Liberal Order: 1964–1980. Random House Digital, Inc.. עמ' 497. ISBN 978-0-307-45370-9. 
  243. ^ Zelizer, p. 108
  244. ^ Remarks Accepting the Presidential Nomination at the 1980 Democratic National Convention in New York (August 14, 1980)
  245. ^ "Carter Blows the Horn Of the Wrong Horatio". The New York Times. 15 באוגוסט 1980. 
  246. ^ Zelizer, p. 115
  247. ^ Zelizer, pp. 113-114
  248. ^ Zelizer, pp. 115-116
  249. ^ Nation: Kraft Drops Out
  250. ^ Presidential Debate in Cleveland (October 28, 1980)
  251. ^ Harwood, John (12 באוקטובר 2008). "History Suggests McCain Faces an Uphill Battle". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-24 באוקטובר 2017. 
  252. ^ Stacks, John F. (1 בדצמבר 1980). "Where the Polls Went Wrong". Time magazine. בדיקה אחרונה ב-24 באוקטובר 2017. 
  253. ^ Zelizer, pp. 122-124
  254. ^ Zelizer, pp. 124-125
  255. ^ 255.0 255.1 Kazin, Michael; Edwards, Rebecca; Rothman, Adam (9 בנובמבר 2009). The Princeton Encyclopedia of American Political History. (Two volume set). Princeton University Press. עמ' 311. ISBN 1-4008-3356-6. 
  256. ^ 1980 Presidential Election Remarks on the Outcome of the Election (November 4, 1980)
  257. ^ Carter, Jimmy (14 באוקטובר 2008). Beyond the White House: Waging Peace, Fighting Disease, Building Hope. Simon & Schuster. עמ' 3. ISBN 978-1416558811. 
  258. ^ "Timeline and History of The Carter Center [1981-1989]". The Carter Center. אורכב מ-המקור ב-November 1, 2009. בדיקה אחרונה ב-27 באוקטובר 2017. 
  259. ^ "The Carter Center At 30 Years". GeorgiaTrend. בדיקה אחרונה ב-11 במרץ 2013. 
  260. ^ "The Carter Center – Waging Peace. Fighting Disease". The Carter Center. 
  261. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  262. ^ Marion V. Creekmore, A Moment of Crisis: Jimmy Carter, The Power of a Peacemaker, and North Korea's Nuclear Ambitions (2006).
  263. ^ Fred Kaplan. "Rolling Blunder". Washington Monthly. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  264. ^ James Brooke (5 בספטמבר 2003). "Carter Issues Warning on North Korea Standoff". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-June 15, 2010. 
  265. ^ CNN Wire Staff (Aug 27, 2010). "Freed American Arrives Home from North Korea" CNN. Retrieved September 28, 2010.
  266. ^ Justin McCurry (27 באוגוסט 2010). "North Korea releases US prisoner after talks with Jimmy Carter". The Guardian (London). בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2010. 
  267. ^ Hallerman, Tamar (10 באוגוסט 2017). "Jimmy Carter presses U.S., North Korea to tone down escalating rhetoric". ajc.com. 
  268. ^ "Jimmy Carter brands US 'oligarchy' & urges Trump to sign N. Korea peace treaty". rt.com. 13 בספטמבר 2017. 
  269. ^ Bowden, John (21 באוקטובר 2017). "Carter volunteers to help solve tensions with North Korea". The Hill. 
  270. ^ "Jimmy Carter touring Peru". UPI. 3 באוקטובר 1984. 
  271. ^ "Carter predicts fair presidential election in Peru". CNN. 7 באפריל 2001. 
  272. ^ Guerra, Isabel (30 באפריל 2009). "Peru’s President has earned US leaders’ admiration, Jimmy Carter says". Living in Peru. 
  273. ^ Wilkinson, Tracy (9 בפברואר 1986). "Former President Jimmy Carter, ending a three day tour of...". UPI. 
  274. ^ Wilkinson, Tracy (7 בפברואר 1986). "Former President Jimmy Carter Thursday Arrived in Nicaragua and...". UPI. 
  275. ^ Carter Center News, July–December 2002. Retrieved August 4, 2008.
  276. ^ BBC News, Lift Cuba embargo, Carter tells US, May 15, 2002. Retrieved August 4, 2008.
  277. ^ Kornbluh, Peter (30 במרץ 2011). "Jimmy Carter: Lift Trade Embargo Against Cuba". The Nation. 
  278. ^ "Carter: Begin set to compromise". Chicago Tribune. 15 באוקטובר 1981. 
  279. ^ Farrell, William E. (8 במרץ 1983). "CARTER MEETS P.L.O. OFFICALS IN EGYPT". New York Times. 
  280. ^ "PR-USA.net". PR-USA.net. 1 בנובמבר 2007. אורכב מ-המקור ב-May 16, 2011. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  281. ^ Jimmy Carter speaks to Forward Magazine. תבנית:Webarchive
  282. ^ Epatko, Larisa (20 ביוני 2012). "Jimmy Carter: If Egypt’s Ruling Military Goes Through With Plan, Same as Coup". PBS. 
  283. ^ What Would Jimmy Do
  284. ^ "What is The Elders?". The Elders. בדיקה אחרונה ב-8 במרץ 2013. 
  285. ^ "Our Work". The Elders. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2013. 
  286. ^ "Jimmy Carter blocked from meeting Darfur chief". Reuters. 3 באוקטובר 2007. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2012. 
  287. ^ Ian Timberlake (27 במאי 2012). "Sudan ready to withdraw troops from Abyei: Jimmy Carter". AFP. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2013. 
  288. ^ "Jimmy Carter and Lakhdar Brahimi in Sudan to support peace efforts". The Elders. 27 במאי 2012. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2013. 
  289. ^ "Jimmy Carter". The Elders. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2013. 
  290. ^ "Annan, Carter say barred from Zimbabwe". Reuters. 22 בנובמבר 2008. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2013. 
  291. ^ Press Release, African Leaders Gather to Address Great Lakes Crisis תבנית:Webarchive, May 2, 1996. Retrieved August 4, 2008.
  292. ^ The Nairobi Agreement תבנית:Webarchive, December 8, 1999. Retrieved August 4, 2008.
  293. ^ Jimmy Carter Calls For Recognizing Hamas "Legitimacy", 6 באוגוסט 2014
  294. ^ ברק רבידריבלין ונתניהו דחו בקשה של קרטר להיפגש עמם, באתר הארץ, 20 באפריל 2015
  295. ^ Thomas, Helen (16 במרץ 1981). "Too early to criticize Reagan, says Carter". UPI. 
  296. ^ "Carter Declares Danger To Presidents Is Routine". New York Times. 31 במרץ 1981. 
  297. ^ "Carter backs Reagan on neutron weapon". UPI. 3 בספטמבר 1981. 
  298. ^ "CARTER TO LOBBY SENATE ON AWACS". New York Times. 12 באוקטובר 1981. 
  299. ^ "CARTER ASKS BIPARTISAN EFFORT IN BUDGET CRISIS". New York Times. 2 במאי 1982. 
  300. ^ "Former President Jimmy Carter says the massacre of some...". UPI. 21 בספטמבר 1982. 
  301. ^ "Former President Jimmy Carter today urged the Reagan administration...". UPI. 26 באוקטובר 1982. 
  302. ^ Holland, Steve (9 באוקטובר 1982). "Former President Jimmy Carter rebuked President Reagan Saturday at...". UPI. 
  303. ^ Pippert, Wesley G. (10 בנובמבר 1982). "Jimmy Carter criticized President Reagan Wednesday for making 'radical'...". 
  304. ^ "Carter says Americans disillusioned by Reagan". UPI. 28 בינואר 1983. 
  305. ^ Cotterell, William (10 ביוני 1983). "Former President Jimmy Carter blasted the Reagan administration's record...". UPI. 
  306. ^ "Former President Jimmy Carter says President Reagan wrongly accused...". UPI. 10 באוקטובר 1984. 
  307. ^ "Former President Jimmy Carter criticized the Reagan administration Sunday...". UPI. 
  308. ^ "Former President Jimmy Carter criticized President Reagan's 'lack of...". UPI. 24 במרץ 1985. 
  309. ^ Shanker, Thom (12 באפריל 1985). "`Star Wars` May Hurt Talks, Carter Warns". Chicago Tribune. 
  310. ^ "Carter: Avoid force against terrorism". UPI. 14 ביולי 1985. 
  311. ^ Schmetzer, Uli (22 במרץ 1987). "Carter: Reagan Not Tending To Mideast". Chicago Tribune. 
  312. ^ "Former President Jimmy Carter told students Monday that President...". UPI. 9 בפברואר 1987. 
  313. ^ Hanrahan, John. "Former President Jimmy Carter declared Wednesday he is strongly...". UPI. 
  314. ^ Quinn, Matthew C. (17 באוקטובר 1987). "Carter criticizes Reagan's gulf policy". UPI. 
  315. ^ Jimmy Carter, "Just War – or a Just War?", The New York Times, March 9, 2003. Retrieved August 4, 2008.
  316. ^ "Jimmy Carter: Blair Subservient to Bush". The Washington Post. Associated Press. 27 באוגוסט 2006. בדיקה אחרונה ב-5 ביולי 2008. 
  317. ^ Frank Lockwood, "Carter calls Bush administration worst ever", Arkansas Democrat-Gazette, May 19, 2007. Retrieved August 4, 2008.
  318. ^ "Carter: Anti-Bush remarks 'careless or misinterpreted'". CNN. Associated Press. 21 במאי 2007. אורכב מ-המקור ב-June 14, 2007. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  319. ^ "'Carter is irrelevant,' Bush administration shoots back". CNN. Associated Press. 20 במאי 2007. אורכב מ-המקור ב-May 23, 2007. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  320. ^ "Jimmy Carter Speaks to Forward Magazine". ינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-November 9, 2012. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2014. 
  321. ^ Alarkon, Walter (28 בינואר 2009). "Jimmy Carter Says Obama Will Be 'Outstanding'". The Hill. 
  322. ^ Bingham, Amy (25 ביוני 2012). "Jimmy Carter Accuses U.S. of 'Widespread Abuse of Human Rights'". ABC News. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2012.  ABC quotes came from a NY Times June 25, 2012 op-ed written by Carter
  323. ^ Greg Bluestein; Jim Galloway (18 ביולי 2013). "Your daily jolt: 'America has no functioning democracy,' says Jimmy Carter". Atlanta Journal Constitution. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2013. 
  324. ^ Peter Schmitz (17 ביולי 2013). "NSA-Affäre: Ex-Präsident Carter verdammt US-Schnüffelei". Der Spiegel. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2013. 
  325. ^ "Ex-President Carter: Give Trump credit on forcing immigration debate". Fox News. 14 בספטמבר 2017. 
  326. ^ Thomsen, Jacqueline (21 באוקטובר 2017). "Jimmy Carter: ‘I would rather see all the players stand during’ anthem". The Hill. 
  327. ^ Sperling Jr., Godfrey. "Mondale in '84: he may run if Jimmy Carter doesn't". csmonitor.com. 
  328. ^ Thomas, Helen (25 באפריל 1984). "Rosalynn Carter: Bitter at 1980 loss: Wishes her husband would run again". UPI. 
  329. ^ "Carter Backs Mondale For Presidency in 1984". Chicago Tribune. 11 במאי 1982. 
  330. ^ "Mondale wins Carter hometown". UPI. 14 במרץ 1984. 
  331. ^ "Carter Predicts That Reagan Will Avoid Debating Mondale". New York Times. 14 ביוני 1984. 
  332. ^ "Campaign Notes; Carter Vows to Shun Convention Spotlight". New York Times. 28 ביוני 1984. 
  333. ^ Rosenberg, Carol (7 בנובמבר 1984). "Former President Jimmy Carter said Wednesday Walter Mondale's defeat...". UPI. 
  334. ^ "Former President Jimmy Carter said today Vice President George...". UPI. 19 במרץ 1987. 
  335. ^ Mackay, Robert (16 ביולי 1988). "Carter predicts unified convention". UPI. 
  336. ^ "The Carter Constituency". Washington Post. 21 ביולי 1988. 
  337. ^ "Carter predicts tough times for Bush". UPI. 10 בנובמבר 1988. 
  338. ^ De Witt, Karen (23 בפברואר 1992). "THE 1992 CAMPAIGN: Georgia; Carter Welcomes Tsongas to Plains". New York Times. 
  339. ^ "Carter says Clinton election would be good for Japan-U.S. relations". UPI. 13 באפריל 1992. 
  340. ^ Ifill, Gwen (21 במאי 1992). "THE 1992 CAMPAIGN; Carter, With Clinton at His Side, Praises the Candidate's Qualities". New York Times. 
  341. ^ Glasser, Steve (19 באוגוסט 1992). "Clinton and Gore help Carter build house". UPI. 
  342. ^ Ifill, Gwen (20 באוגוסט 1992). "THE 1992 CAMPAIGN: The Democrats; Clinton Assails G.O.P. Attacks Aimed at Wife". New York Times. 
  343. ^ "Carter ready to consult with Clinton". UPI. 6 בנובמבר 1992. 
  344. ^ "Former President Carter endorses Gore". UPI. 1 בנובמבר 2000. 
  345. ^ Thoreau, Jackson. Born to Cheat: How Bush, Cheney, Rove & Co. Broke the Rules--From the Sandlot to the White House. Do Something Press. עמ' 126. ISBN 978-1881365532. 
  346. ^ "Poll: Majority of Americans accept Bush as legitimate president". Turner Broadcasting System, Inc. 13 בדצמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-May 15, 2006. בדיקה אחרונה ב-27 באפריל 2011. 
  347. ^ "Carter: Kerry 'the president we need now'". CNN. 26 ביולי 2004. 
  348. ^ "Jimmy Carter fears repeat of election fiasco in Florida". The Guardian. 28 בספטמבר 2004. 
  349. ^ "Carter praises Obama". CNN. 30 בינואר 2008. 
  350. ^ "Carter hints at supporting Obama". CNN. 3 באפריל 2008. 
  351. ^ "Carter: After June 3, it will be time for Clinton to 'give it up'". CNN. 26 במאי 2008. 
  352. ^ "Carter: McCain 'milking' POW status". UPI. 28 באוגוסט 2008. 
  353. ^ "Carter: McCain 'milking' POW time". ABC News. 
  354. ^ Spillius, Alex (31 באוגוסט 2008). "John McCain rejects Jimmy Carter jibe that he is 'milking' Vietnam service". Telegraph. 
  355. ^ [4]
  356. ^ "Could Jimmy Carter's Comments Doom Mitt Romney?". The International Business Times Inc.. בדיקה אחרונה ב-22 בספטמבר 2011. 
  357. ^ Yahoo News, Jimmy Carter wants Mitt Romney to be the Republican nominee, September 16, 2011. Retrieved October 5, 2011.
  358. ^ Camia, Catalina (7 באוגוסט 2012). "Jimmy Carter to speak by video at Dem convention". USA TODAY. בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2012. 
  359. ^ Schleifer, Theodore (8 ביולי 2015). "Jimmy Carter: Trump's comments are 'very stupid'". CNN. 
  360. ^ Hensch, Mark (2 בנובמבר 2015). "Carter: Dems, GOP ‘hardly speak’ now". The Hill. 
  361. ^ Condon, Stephanie (3 בפברואר 2016). "Jimmy Carter: I would choose Donald Trump over Ted Cruz". CBS News. 
  362. ^ Goodstein, Laurie (24 במאי 2016). "Jimmy Carter, Seeing Resurgence of Racism, Plans Baptist Conference for Unity". New York Times. 
  363. ^ Gass, Nick (26 ביולי 2016). "Jimmy Carter blasts Trump for lack of 'moral and ethical principles'". Politico. 
  364. ^ "Jimmy Carter Reveals He Voted for Bernie Sanders In Democratic Primary". The Daily Beast. 8 במאי 2017. בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2017. 
  365. ^ Sommerfeldt, Chris (23 באוגוסט 2016). "Jimmy Carter will vote for Hillary Clinton but calls both her and Donald Trump ‘quite unpopular’". New York Daily News (New York City). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2017. 
  366. ^ "Jimmy Carter criticizes FEMA's role in Katrina relief". wistv.com. 21 בספטמבר 2005. 
  367. ^ Robbins, Christopher (12 באוקטובר 2013). "Former President Carter joins effort to rebuild Sandy-ravaged Union Beach". 
  368. ^ Shelbourne, Mallory (10 בספטמבר 2017). "Former presidents fundraise for Irma disaster relief". The Hill. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2017. 
  369. ^ "Jimmy Carter: When the waters rise, so do our better angels". CNN. 2 בספטמבר 2017. 
  370. ^ "You Gave of Yourself' : Reagan Praises Carter at Library Dedication". Los Angeles Times. 2 באוקטובר 1986. 
  371. ^ Reinhold, Robert. "4 Presidents Join Reagan in Dedicating His Library". New York Times. 
  372. ^ "Dedication of Bush Library Is Set for Today". New York Times. 6 בנובמבר 1997. 
  373. ^ Newman, Maria (18 בנובמבר 2004). "Thousands Attend Dedication of Clinton's Presidential Library". The New York Times (The New York Times Company). בדיקה אחרונה ב-18 בדצמבר 2009. 
  374. ^ "Clinton library open for business". BBC News (BBC). 18 בנובמבר 2004. בדיקה אחרונה ב-18 בדצמבר 2009. 
  375. ^ "At George W. Bush library, five presidents meet in harmony". Los Angeles Times. 25 באפריל 2013. 
  376. ^ "At Mrs. King's Funeral, a Mix of Elegy and Politics". New York Times. 8 בפברואר 2006. 
  377. ^ President Jimmy Carter's Eulogy for President Ford (January 3, 2007)
  378. ^ "Carter praises 'distinguished opponent' Ford at funeral". CBC News. CBC. 3 בינואר 2007. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015. 
  379. ^ "Honorary Chairs". World Justice Project. אורכב מ-המקור ב-January 5, 2009. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2010. 
  380. ^ "About the Opportunity Fund". World Justice Project. אורכב מ-המקור ב-March 9, 2010. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2010. 
  381. ^ "Preserving Our Institutions: The First Report of the Continuity of Government Commission". The Brookings Institution. Continuity of Government Commission. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2012. 
  382. ^ John-Henry Westen (7 בנובמבר 2005). "Jimmy Carter Using Abortion to Split Support for Republicans?". LifeSiteNews.com. 
  383. ^ Skinner, Kudelia, Mesquita, Rice (2007). The Strategy of Campaigning. University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11627-0. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  384. ^ "Jimmy Carter: Democratic Party Should Be More Pro-Life, March 29, 2012". 
  385. ^ "Democrats shift on death penalty", Boston Globe, December 7, 2003
  386. ^ "Carter Nobel Peace Prize speech" תבנית:Webarchive, CNN, December 10, 2002
  387. ^ Hill, Elias C. (9 באוקטובר 2012). The Mirage of Human Rights. iUniverse. עמ' 200. ISBN 978-1-4759-4888-2. 
  388. ^ "NEW VOICES: Jimmy Carter Urges New Mexico Governor to Support Death Penalty Repeal | Death Penalty Information Center". Deathpenaltyinfo.org. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  389. ^ Carter, Jimmy, "Jimmy Carter to California: Yes on Prop. 34" (op-ed), LA Times, October 28, 2012. Retrieved March 5, 2013.
  390. ^ "Brian Baldwin, Center on Wrongful Convictions". Law.northwestern.edu. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  391. ^ "Jimmy Carter, Desmond Tutu Urge Texas to Stay Execution of Kenneth Foster". Democracynow.org. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  392. ^ "Clemency | Death Penalty Information Center". Deathpenaltyinfo.org. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  393. ^ The Carter Center (19 בספטמבר 2008). "Carter Center Press Releases – President Carter Calls for Clemency for Troy Davis". The Carter Center. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  394. ^ Sengupta, Somini (21 באוקטובר 2000). "Carter Sadly Turns Back On National Baptist Body". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-17 בדצמבר 2014. 
  395. ^ Losing my religion for equality, Opinion, Theage.com.au, July 15, 2009
  396. ^ A Call to Action: Women, Religion, Violence, and Power. Simon & Schuster. 2014. ISBN 978-1-4767-7395-7. OCLC 868276576. 
  397. ^ Carter, Jimmy (26 באפריל 2009). "What Happened to the Ban on Assault Weapons?". New York Times (Op-ed). בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2014. 
  398. ^ Eaton, William J. (5 במאי 1994). "Ford, Carter, Reagan Push for Gun Ban". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2014. 
  399. ^ Kurtz, Jason (22 בפברואר 2013). "Clips From Last Night: Jimmy Carter on firearm legislation, the NRA, and the conflict in the Middle East". Cable News Network. בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2014. 
  400. ^ "Former US president Jimmy Carter backs ‘very fine’ equal marriages for gays". PinkNews. 20 במרץ 2012. בדיקה אחרונה ב-21 בינואר 2017. 
  401. ^ Buxton, Ryan, July 7, 2015, "Jimmy Carter Says Jesus Would Approve Of Gay Marriage". Huffpost Politics. Accessed May 30, 2016.
  402. ^ "Jimmy Carter: Gay marriage should be up to states". USA TODAY. 27 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-21 בינואר 2017. 
  403. ^ "NBC Nightly News with Brian Williams: News and videos from the evening broadcast NBC Nightly News with Brian Williams: News and videos from the evening broadcast". MSNBC. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  404. ^ "White House disputes Carter's analysis – Capitol Hill". MSNBC. 16 בספטמבר 2009. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  405. ^ O'Brien, Michael (19 בספטמבר 2009). "Obama plays down role of race in criticism – The Hill's Blog Briefing Room". Thehill.com. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2010. 
  406. ^ סרטונים ג'ימי קרטר, בביצוע Torture can never be justified, סרטון באתר יוטיוב
  407. ^ Freedland, Jonathan (6 ביוני 2008). "'I have moral authority'". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2014. 
  408. ^ Delreal, Jose (31 באוקטובר 2013). "Carter: ACA rollout 'questionable'". Politico. 
  409. ^ Radnofsky, Louise (23 ביולי 2017). "Jimmy Carter Believes U.S. Will Eventually Go to Single-Payer Health System". Wall Street Journal. 
  410. ^ Eberhardt, Robin (24 ביולי 2017). "Jimmy Carter predicts US will eventually have single-payer healthcare system". The Hill. 
  411. ^ "Greif, Inc. helps support Habitat for Humanity's 29th Annual Jimmy and Rosalynn Carter Work Project". Habitat for Humanity. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2014. 
  412. ^ Carter, Jimmy, Letter to Artist Mia LaBerge, February 14, 2008.
  413. ^ "Jimmy Carter – Biographical". The Nobel Foundation. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2014. 
  414. ^ 414.0 414.1 "Jimmy Carter to welcome visitors to Dylan Thomas house". BBC News. BBC. 9 בנובמבר 2011. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015. 
  415. ^ "Dylan Thomas". Westminster Abbey. The Dean and Chapter of Westminster. 2015. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015. 
  416. ^ Wilson, M.J. (27 ביוני 1977). "Jimmy Carter's Crusade for Dylan Thomas Wins a Supporter—his Grateful Widow, Caitlin". People. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2015. 
  417. ^ Somini Sengupta, "Carter Sadly Turns Back on National Baptist Body", The New York Times, October 21, 2000. Retrieved August 4, 2008.
  418. ^ Maranatha Baptist Church. Retrieved August 4, 2008.
  419. ^ Carter, Jimmy; Richardson, Don (1998). Conversations with Carter. Lynne Rienner Publishers. עמ' 14. ISBN 1-55587-801-6. 
  420. ^ Sengupta, S. (October 21, 2000). Carter Sadly Turns Back On National Baptist Body. The New York Times. Retrieved on: March 31, 2013.
  421. ^ New Baptist Covenant. Retrieved August 4, 2008.
  422. ^ Robert D. Hershey Jr (26 בספטמבר 1988). "Billy Carter Dies of Cancer at 51; Troubled Brother of a President". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-27 ביולי 2011. 
  423. ^ Cash, John R. with Patrick Carr (1997). Johnny Cash, the Autobiography. Harper Collins.
  424. ^ Hulse, Carl (11 במאי 2010). "Veteran House Democrat Loses Seat in Primary". NYTimes.com. New York Times. בדיקה אחרונה ב-12 באוגוסט 2015. 
  425. ^ Fantz, Ashley; Hassan, Carma (20 בדצמבר 2015). "Hours after death of grandson, Jimmy Carter reveals the news to his church". CNN. בדיקה אחרונה ב-21 בדצמבר 2015. 
  426. ^ רויטרסנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר סובל מסרטן בכל גופו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2015
  427. ^ Olorunnipa, Toluse (20 באוגוסט 2015). "Jimmy Carter Says He's Being Treated for Cancer in Brain". Bloomberg News. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015. 
  428. ^ APהנשיא לשעבר קרטר הודיע במהלך הרצאה כי החלים מסרטן המוח, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2015
  429. ^ Jimmy Carter announces he is cancer-free,‏ CNN‏, 6 בדצמבר 2015
  430. ^ Reilly, Katie (20 בינואר 2017). "How Jimmy Carter Beat Cancer and Became the Oldest President to Attend an Inauguration". Time. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2017. 
  431. ^ Associated Press, "President Carter Talks of Funeral Plans", December 4, 2006. Retrieved February 11, 2017.
  432. ^ "Polls: Ford's Image Improved Over Time". CBS News. 27 בדצמבר 2006. 
  433. ^ 433.0 433.1 [https://www.independent.co.uk/news/presidents/jimmy- carter-1482922.html "Jimmy Carter:39th president – 1977–1981"]. The Independent (London). 22 בינואר 2009. בדיקה אחרונה ב-28 בינואר 2009. 
  434. ^ "What History Foretells for Obama's First Job Approval Rating". Gallup.com. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2011. 
  435. ^ "Bush Presidency Closes With 34% Approval, 61% Disapproval". Gallup.com. אורכב מ-המקור ב-January 19, 2009. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2011. 
  436. ^ "Disaffection of the public – Jimmy Carter – election". Presidentprofiles.com. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2011. 
  437. ^ Dionne, E. J. Jr. (18 במאי 1989). "Washington Talk; Carter Begins to Shed Negative Public Image". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-28 בינואר 2009. 
  438. ^ "The Unfinished Presidency - Jimmy Carter's Journey Beyond the White House". The New York Times. 1998. בדיקה אחרונה ב-27 בנובמבר 2015. 
  439. ^ "Time kind to former presidents, CNN poll finds". CNN. 7 בינואר 2009. 
  440. ^ Stillwell, Cinnamon (12 בדצמבר 2006). "Jimmy Carter's Legacy of Failure". SFGate. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  441. ^ "Jimmy Carter: Why He Failed". brookings.edu. 21 בינואר 2000. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  442. ^ Ponnuru, Ramesh (28 במאי 2008). "In Carter's Shadow". Time. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  443. ^ Gibb, Lindsay (4 ביוני 2009). "Monte-Carlo TV fest opens with doc for first time". בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2012. 
  444. ^ "WorldScreen.com – Archives". www.worldscreen.com. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. (subscription required (help)). 
  445. ^ Applebome, Peter (30 במאי 1993). "Carter Center: More Than the Past". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  446. ^ McIntyre, Jamie (8 באפריל 1998). "Navy to name submarine after former president Jimmy Carter". CNN. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  447. ^ "HR Prize – List of previous recipients". Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  448. ^ "James Earl Carter Jr 1998 – ASME". 
  449. ^ "The Nobel Peace Prize for 2002 to Jimmy Carter" (הודעה לעיתונות). Nobelprize.org. 11 באוקטובר 2002. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  450. ^ "Jimmy Carter wins Nobel Peace Prize". CNN. 11 באוקטובר 2002. ארכיון ארכיון מהמקור מ-November 21, 2009. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015. 
  451. ^ *Gregory Krieg (15 בפברואר 2016). "Former President Jimmy Carter wins Grammy Award". CNN. 
  452. ^ "Jimmy Carter Regional Airport Becomes a Reality". Fox News. Associated Press. 11 באוקטובר 2009. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2015.