המזח (סרט)
| בימוי |
כריס מרקר  |
|---|---|
| הופק בידי |
אנטול דאומן |
| תסריט |
כריס מרקר |
| עריכה |
ז'אן רוול |
| שחקנים ראשיים |
ז'אק לדו ז'אן נגרוני הלן שטלה ליז'יה ברניס |
| מוזיקה |
טרבור דנקן |
| צילום |
כריס מרקר |
| מדינה |
צרפת |
| חברה מפיצה |
נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
16 בפברואר 1962 |
| משך הקרנה |
28 דק' |
| שפת הסרט |
צרפתית, גרמנית |
| סוגה |
סרט דיסטופי, סרט מדע בדיוני, סדרת תצלומים, סרט פוסט-אפוקליפטי, arthouse science fiction film |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
המזח (בצרפתית: La jetée) הוא יצירתו הקולנועית האניגמטית של הבמאי כריס מרקר. הסרט, או כפי שהוא מגדיר את עצמו "פוטו רומן", מורכב כמעט אך ורק מתמונות סטילס בשחור-לבן, שצולמו על ידי מרקר עצמו ומלווה בקריינות ובמספר קטעי מוזיקה. "המזח" מתאר ניסיון למסע בזמן המתרחש בעולם שלאחר הפצצה גרעינית. אורכו של הסרט 28 דקות. הוא נחשב ליצירת מופת ייחודית, סרטו של טרי גיליאם 12 קופים (1995) הושפע ממנו באופן מובהק.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבור ה"מזח" הוא גבר חסר שם (אותו מגלם דניס הניש), אסיר בפריז ההרוסה והפוסט-אפוקליפטית, שנחרבה לאחר מלחמת עולם שלישית. יחד עם ניצולים אחרים הוא חי מתחת לאדמה בגלריות של ארמון שאיו. מדען, החוקר אפשרויות של מסע בזמן, תר אחר נסיין שישוגר לתקופות שונות, כדי לשנות את ההווה ומתקשה למצוא אדם בעל יכולת מנטלית חזקה דיה לשרוד את ההלם של המסע בזמן. לבסוף הוא בוחר בגיבור הסרט, האסיר, שהמפתח בזכרונו לעבר הוא זיכרון ילדות מעורפל אך טורדני מתקופת ילדותו שלפני המלחמה. בזיכרון הוא רואה אשה (הלן שטלה) אותה ראה ב"מזח" – אתר ההמראות והנחיתות בנמל התעופה אורלי שבפריז, דקות לפני שהיה עד לאירוע פתאומי במקום. הוא לא ידע בדיוק מה אירע, אך הבין שראה אדם מת.
לאחר מספר ניסיונות שיגור הוא מגיע לתקופה שקדמה למלחמה ולאחר מכן נערכים ניסויים לשגר אותו לעתיד. בפגישה חטופה עם דמויות עתידניות המצוידות בטכנולוגיות חדישות הוא מקבל יחידת כוח מיוחדת המאפשרת לו לסייע בחידוש החברה ההרוסה בה הוא חי.
בסמוך לחזרתו, כשמשימתו הושלמה הוא מגלה כי סוהריו מתכוונים להוציאו להורג. האנשים שפגש בעתיד מציעים לו מפלט ומחסה בתקופת הזמן שלהם, אבל חרף זאת הוא מבקש לחזור לתקופת הילדות שלו, טרום המלחמה, כדי לפגוש שוב באשה. הוא אכן פוגש בה, באותו ה"מזח" בשדה התעופה. כשהוא ממהר אליה, הוא מבחין באחד הסוהרים שעוקב אחריו ועומד להורגו. ברגעיו האחרונים הוא מבין כי זיכרון הילדות שלו מה"מזח", שרדף אחריו כל ימיו, הוא לא אחר מאשר מותו שלו.
אנשי צוות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'אן נגרוני – הקריין/מספר
- ז'אק לדו – המדען
- ליז'יה ברניס, ז'נין קליינה – נשים מהעתיד
- ויליאם קליין – איש מהעתיד
השפעתו של הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטו של טרי גיליאם 12 קופים (1995) הושפע באופן ישיר מה"מזח". כך גם הסרטים הקצרים La puppé (2003) – הומאז' פארודי ל"מזח"[1] וכך מספר וידאו קליפים (לשיר "Dancerama" של Sigue Sigue Sputnik's מ-1989, Jump thy say של דייוויד בואי ועוד). בשנת 2010 כלל המגזין "טיים" את "המזח" ברשימת עשרת סרטי המסע בזמן הטובים ביותר. [2]
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט זכה בפרס על שם ז'אן ויגו לסרט הקצר הטוב ביותר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכל גרובר פרידלנדר וורד לב כנען (עורכות), הקול והמבט: בין פילוסופיה וספרות, קולנוע ואופרה, מיתוס ומשפט, תל אביב: רסלינג, 2002.
- ירון סנדרוביץ, "'המזח' - המבט ופרדוקס התנועה בזמן", עמ' 159–174.
- כריס מרקר, "המזח", עמ' 175–180.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"המזח", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"המזח", באתר נטפליקס
"המזח", באתר AllMovie (באנגלית)
"המזח", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"המזח", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- רגינה יערי, המזח – סרט על עולם עתידני ועל הוויית הזמן, מחשבות 55, אפריל 1988, עמ' 26–31
- Jonathan Romney, La Jetée: Unchained Melody,The Criterion Collection website, June 25, 2007.