המחתרת הציונית בעיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המחתרת הציונית בעיראק הייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית בעיראק בין השנים 1941-1951. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלוש זרועות עיקריות: תנועת החלוץ, תנועת ההגנה ("השורה") ותנועת ההעפלה.

הרקע לצמיחתה של המחתרת הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז חורבן בית ראשון התקיימה זיקה בין גולי בבל לארץ ישראל, אופייה של זיקה זו היה דתי-משיחי. מסוף המאה ה-19 חדרה הציונות המדינית לתודעתם של יהודי עיראק והחלה פעילות ציונית בעיראק.

בשנות העשרים של המאה העשרים, לאחר שבריטניה כבשה את עיראק מהאימפריה העות'מאנית, השתפרה התחבורה בין עיראק לבין ארץ ישראל כמו גם התקשורת של עיראק עצמה וקל היה יותר מאי פעם הן להפיץ רעיונות בעיראק והן לעלות לישראל. בתקופה זו פעלו בעיראק מספר ארגונים ציוניים שהתמקדו בעיקר בלימוד השפה העברית וגיוס תרומות לארץ ישראל. בין העומדים בראשם היו פעילים כגון אהרן ששון ("המורה"), עו"ד סלמן שינה ונוספים.

צמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק הואצה על ידי מאורע שזעזע את יהודי עיראק - הפרעות ביהודי עיראק בחג השבועות יוני 1941 המכונות ה"פרהוד".[1]. פרעות אלו פרצו בהפתעה. מן המחקר ניתן ללמוד שהיו מספר גורמים לפרעות והם:

  1. פעילות נאצית בעיראק.
  2. נוכחותם של מורים סורים וגולים פלסטינים אשר ליבו את השנאה ליהודים וכוחם גבר לקראת פרוץ הפרעות. - האוכלוסייה המקומית שהייתה מונעת בדחף נקמה ושנאה לפעול נגד היהודים.
  3. מעורבות של השלטונות העיראקים.
  4. הבריטים שהגיעו לפאתי העיר בגדאד אך לא נכנסו אליה על מנת להפסיק את הפרעות.

הקהילה היהודית נפגעה קשות מן הפרעות, הפגיעות היו הן גופניות, הן ברכוש והן רגשיות. רבים מיהודי עיראק ראו עצמם עיראקים לכל דבר עד לפרעות אלו. הפרעות גרמו לזעזוע עמוק בקרב יהודי עיראק וערערו את תחושת הביטחון. את תחושת המשבר מתאר אנצו סרני, שליח ארץ ישראל בעיראק, שכתב מכתב לסוכנות היהודית בפברואר 1942 ובו נאמר "במשך יומיים אלו של יוני 1941 נשבר חלום ההתבוללות הערבית ופסקה בלב היהודים האמונה שיש אפשרות לחיות חיים נורמאלים בגלות עיראק" .[2] האפשרויות שעמדו בפני הקהילה נוכח המשבר היו שונות וניתן לחלקם ל 4 זרמים.

  1. זרם ההגירה – זרם שביקש להחליף גולה בגולה אחרת.
  2. זרם ההשתלבות – על זרם זה נמנתה השכבה המסורתית הבוגרת שראה בפרעות סדר עולם מאז גלו היהודים מארצם.
  3. הזרם הקומוניסטי - על זרם זה נמנו צעירים משכילים שסברו שהניצחון הקומוניסטי בעיראק יפתור את בעיית היהודים. זרם זה סחף צעירים רבים והפך מתחרה לזרם הציוני.
  4. הזרם הציוני - הפרעות גרמו להתעוררות ציונית בקרב הנוער, שסבר שאין אפשרות לקיום בגולה וארץ ישראל היא הפתרון השלם והיחיד[3].

צמיחת המחתרת החלה עם התארגנויות של קבוצת נערים שקראו לעצמם "נוער ההצלה" "ועדת היהודים החופשים", שהפיצו כרוזים על מצב היהודים, רכשו נשק והתאמנו בנשק .זו הייתה תנועת ספונטאנית ללא הכוונה מבחוץ ותולדה של צורך פנימי של הנערים. התמריץ והפיכתם של ארגונים אלו למחתרת ציונית, נוצר עם יצירת הקשר בין המוסדות בארץ ישראל ליהודי עיראק.

באפריל 1942 הגיעו שליחים מארץ ישראל, אנצו סרני כנציג סולל בונה בעיראק, עזרא כדורי ושמריה גוטמן בהסוואה של מכונאים בשיירות הבריטיים. השליחים חברו לפעילים המרכזים בקרב הנוער וכך נוצר הבסיס לצמיחתה של המחתרת הציונית. נוכחותם של כוחות בריטים בעיראק בעת מלחמת העולם השנייה, תנועות הצבא הבריטי במרחב המזרח תיכוני ובמיוחד הגעתם של חיילים יהודים במסגרת של יחידות ארץ ישראליות שלמות בצבא הבריטי יחד עם עובדי סולל בונה בעיראק, היו בין הגורמים שסייעו לפעילות המחתרת הציונית בשלביה הראשונים.

מבנה כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחתרת הציונית בעיראק היו שלוש זרועות: הזרוע החינוכית החלוץ, זרוע ההגנה וזרוע ההעפלה. בראש כל זרוע עמד שליח שהגיע מארץ ישראל, אולם לכל זרוע היה מבנה ארגוני ייחודי שנבע מאופי פעילותה. זרועות אלו שיתפו פעולה ביניהם, שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בכך שחניכי הזרוע החינוכית לאחר הכשרתם בחלוץ מילאו תפקידים בהגנה ושימשו כמאגר עיקרי לזרוע ההעפלה. חברי ההגנה השתתפו בפעילות להבטחת העלייה הבלתי לגאלית וחברי זרוע ההפעלה סייעו להברחתם של חברי הזרוע החינוכית וההגנה בזמן הרדיפות.

מבנה הזרוע החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הזרוע החינוכית ב 1942 עמד אנצו סרני ולאחריו הגיעו שליחים נוספים (אריה אשל, יהושע גבעוני ועוד). חברי הזרוע החינוכית היו בעיקר נערים חברי "נוער ההצלה" וחברי חוג אחיעבר שידעו עברית וכן נערים משכבות עממיות שהצטרפו לחלוץ במרוצת הזמן. ועידת היסוד של הזרוע החינוכית התקיימה באפריל 1943. ועידות ארציות התקיימו מאז ברציפות כל שנה בהם נבחר מרכז ארצי. למרכז הארצי היו כפופים סניפים שהיו פזורים ברחבי עיראק וכונו בשמות צופן, רובם בשמות של יישובים בארץ ישראל כגון: בגדאד – תל אביב, בצרה- חיפה וכו' .[4]כל סניף היה נוהג לכנס את המדריכים לכנס מדריכים אחת לשבוע. המדריכים בכל סניף בחרו במזכירות הסניף ומזכירות הסניף בחרה במרכז שייצגה בוועדה הארצית. בזרוע זו היו ועדות שונות: א. ועדת תרבות.ב. ועדת ארגון ג. ועדת בירור. ד. ועדת קק"ל ה. ועדת עליה. בנוסף לוועדות אלו פעולה מזכירות החלוץ הצעיר שמטרתה הייתה להכשיר נערים מגיל צעיר למחתרת.

מבנה זרוע ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרוע ההגנה התקיימה כזרוע בעלת מנגנון עצמאי במסגרת המחתרת משנת 1945, עד אז נוהלה על ידי שליח ההגנה או על ידי ועדת ביטחון בתוך תנועת החלוץ. בראש זרוע זו עמד בשנת 1942 עזרא כדורי ולאחריו הגיעו שליחים נוספים (דן רם, מאיר שילון ועוד). כוח האדם שגויס לזרוע זו היה מהזרוע החינוכית וכן מצעירים שלא השתייכו לזרוע החינוכית. ההגנה הנהיגה סלקציה חמורה בקבלת מועמדים ומידור, תהליך קבלת חבר חדש היה כרוך בטקס חשאי ומרשים. היקף ריכוזם של היהודים ומגוריהם הם שקבעו היכן יוקמו סניפי ההגנה. בהתאם לכך הוקמו סניפי ההגנה בבגדאד ב-1942, בבצרה ב-1945 ובכרכוך ב-1947. המבנה הארגוני היה אחיד בבצרה ובכרכוך, לעומת זאת הסניף בבגדאד היה מורכב יותר נוכח גודל האוכלוסייה וריכוזם בשכונות שונות. בבצרה ובכרכוך הסניף היה מורכב ממפקד כללי, שאליו כפופים מפקדי הקטעים של הרחובות וכן מדריכים וחברים שהתמחו בעזרה ראשונה. בעיר בגדאד היה סגן מפקד ראשי וגזבר הוא היה אחראי על מטה מפקדי ההגנה שהורכב ממפקד בתאוין, מפקד הרובע הישן ומפקד כראדה (שכונות אלו היו הגדולות בבגדאד). במסגרת זרוע ההגנה פעלו ועדות שונות: ועדת קבלת חברים, ועדת סליקים, ועדת תרבות, ועדת בירורים, נשק ונוער הקשר .

מבנה זרוע ההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרוע ההעפלה הייתה פחות ממוסדת מהזרועות האחרות, היא הייתה מורכבת משליח עליה, בשנת 1942 היה זה שמריה גוטמן ולאחריו הגיעו שליחים נוספים (אריה אברמובסקי, יהודה רבינוביץ ועוד). לצידו פעלו מספר פעילי עליה שתפקידם היה:

  1. קיום מגעים עם מבריחים.
  2. חיפוש דרכי עליה חדשות.
  3. ריכוז המועמדים לעלייה בזמן היציאה ומסירתם לידי המבריחים.
  4. קיום מגעים עם השלטונות להסרת מכשולים.

זרוע זו קיימה קשר עם המוסד לעליה בארץ ישראל באמצעות מכשיר קשר שהופעל על ידי חבריה, אותו הקימה בבגדד השליחה מלכה רופא.

פעולות המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרוע החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרוע החינוכית התמקדה במספר פעולות עיקריות הראשונה לימוד השפה העברית, חברי החלוץ הוותיקים יותר גיששו אצל חבריהם לדעת האם הם מעוניינים ללמוד עברית. כשאלו הביעו את הסכמתם, הם הופגשו עם המדריכים ולאחר שיחה ובדיקת מהימנות הצטרפו הצעירים לקבוצת הלימוד. הקריטריונים שקבעו את ההצטרפות לקבוצת הלימוד היו: גיל הילד, השכלתו ומקום מגוריו. הלימודים התקיימו פעם או פעמים בשבוע אצל החניכים ונמשכו כשעתיים. ההישגים בתחום זה היו:

  1. החדרת השפה העברית והפיכתה לגורם מרכזי בחיי הנוער.
  2. קליטת חברים שלא ידעו קרוא וכתוב והשפה הראשונה אותה למדו הייתה השפה העברית.

פעילות נוספת הייתה החדרת הרעיון הציוני, חברי החלוץ פעלו להעמקת הרעיון הציוני. הזרוע המחתרתית פעלה להפצת תרגומים בשפה הערבית של ספרו של פינסקר אוטואמנסיפציה וכן כתביו של הרצל. כן הופצו תרגומים שעסקו בציונות הסוציאלית נוסח בורכוב וסירקין בכינוסים ארציים הושמעו הרצאות על הציונות ועל הסוציאליזם. הזרוע החינוכית לא הסתפקה רק בהחדרת הרעיון הציוני בצורה מחתרתית, אלא ניסתה להחזיר את הרעיון בצורה פורמלית וזאת על ידי החדרת מדריכים חברי התנועה שעשו הסבה מקצועית הפכו למורים וחדרו לבתי הספר של הקהילה. כך הוחדר במסגרת השיעורים הפורמליים חומר ציוני, מתאר זאת השליח ירחמיאל אסא "שמעתי כיצד מלמדים ציונות וחלוציות במסגרת שיעורי חשבון, ספרות, אנגלית, הנדסה ציור ועוד"[5]. פעולה נוספת הייתה הכשרה מקצועית – תנועת החלוץ שאפה לחנך את החברים לחיי עבודה כהכנה לקראת עליה לארץ, במסגרת זו פעלה להעניק הכשרה מקצועית וחקלאית לחברים. כך הוקמו קבוצות ללימוד מלאכה כגון: חשמל, נגרות, סנדלרות ותפירה, החניכים סודרו בחלקם בעבודה מעשית בבתי מלאכה בבעלות חברי המחתרת הבוגרים בנוסף לכך היו ניסיונות להעניק הכשרה חקלאית לחברים. מאחר שלא הייתה אפשרות להקים חוות לימוד, החברים למדו ועבדו בגינות פרטיות של חברים, רק בכרכוך הוקמה חווה שהשתרעה על שטח של כמה דונמים. החלוץ כמסגרת חברתית – החלוץ שימש כמסגרת חברתית שבה בילה הנוער את זמנו החופשי, הפעילות החברתית התאפיינה במסיבות שנערכו בעיקר בחגים פסח וחנוכה, הושם דגש על פעילות ספורטיבית ובנוסף נערכו טיולים בחיק הטבע שנועדו לגיבוש והקניית תחושת אהבה לארץ ישראל וזיקה לאדמה. מספר תמורות חלו בחיי הנוער היהודי במסגרת הפעילות בתנועת החלוץ: א-ערכם של חברי החלוץ עלה בעיני עצמם, משפחתם והקהילה. ב-המסגרת יצרה אורינטציה הישגית לחניך בתנועה הוא לא נחשב בן למשפחה פלונית או ממעמד מסוים מה שקבע הוא הישגו האישי. ג-שינוי במעמדן של הבחורות שהצטרפו לתנועה, שעצם הצטרפותן לחלוץ שברה את המסגרת המסורתית.

זרוע ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרוע ההגנה בתקופת קיומה לא הייתה צריכה להוכיח את עצמה ולהוציא לפועל את תוכניותיה וזאת נוכח הנסיבות. עיקר פעילותה התרכזה בהתארגנות פנימית וכוננות לקראת הבאות. הקו שהנחה את פעולות ההגנה היה התארגנות כדי למנוע פרעות ואם אכן פרעות אלו יתרחשו יש לצמצם את מידת הפגיעה עד למינימום או לפחות למות בגבורה. ניתן לחלק את פעולת ההגנה לשניים:

התארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתארגנות כללה רכישת נשק, אימונים ומספר צעירים הוכשרו במתן עזרה ראשונה. בשנים הראשונות לקיום המחתרת סופק הנשק ממחסני ההגנה באמצעות החיילים מארץ ישראל ששהו בעיראק. לאחר מלחמת העולם השנייה מקור הנשק היה רכישה מקומית. הנשק אוחסן בסליקים בחצרות בתים. האימונים נעשו בתוך בתים והיו מקרים שבהם חברים הוצאו למטווח מחוץ לעיר. מבחינת גיבוש תוכנית ההגנה היו למעשה שתי תוכניות בתקופות שונות. הראשונה בראשית המחתרת שהתבססה על חסימת המבואות הראשיים של הרובע היהודי. נקבעו חוליות בנות 2-3 אנשים, תפקיד החוליות להגיח אל מקום שממנו צפויה להיפתח הרעה ולזרוק מספר רימוני יד לתוך ריכוזי האויב. התוכנית השנייה משנת 1945 התבססה על שיטת היקפית נקבעו עמדות הגנה מסביב לרחובות היהודים בבגדאד שתפקידן לחסום בשעת הצורך את הכניסה לרחוב היהודי. תוכנית זו אושרה על ידי הגורמים בארץ ישראל ויושמה גם בערים בצרה וכרכוך.

כוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרוע ההגנה הועמדה בכוננות פעמים בשנת 1945 ובשנת 1948. ב-2/11/1945 יום השנה להצהרת בלפור, יום שבו נהגו הערבים לערוך הפגנות ולשאת נאומים בגנות הציונות. ביום זה הועמדו החברים בכוננות בעמדות, אך יום זה עבר בשלום ובתום המתיחות התפזרו החברים. המבחן הממשי יותר של זרוע ההגנה היה ערב הכרזת מדינת ישראל 14.05.1948. בימים שקדמו להכרזה גברה השנאה כלפי היהודים. במטה ההגנה מוחלט על הפסקת האימונים הסדירים, תוכניות ההגנה נבדקו מחדש והחברים נצטוו לשפר עמדות. ביום המבחן חברי ההגנה התרכזו בעמדות וחלק מן הנשק הוצא מהסליקים. ההתמודדות הצפויה לא התקיימה, שכן בערב ההכרזה, הוכרז על מצב צבאי בעיראק וחל איסור על נשיאת נשק והתקהלות, הרוחות נרגעו וההגנה חזרה לשגרה. זרוע ההגנה ספגה מהומה קשה במאי 1951 עם מעצרם של שני שליחים מארץ ישראל מרדכי בן פורת ויהודה תגר וכן חברים נוספים, תוך כדי המעצרים התגלו סליקים שונים והוצאו להורג שני חברים מרכזיים, יוסף בצרי ושלום צאלח.

זרוע ההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות בתחום העלייה הבלתי לגאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרוע ההפעלה התנסתה במבחנים מעשיים רבים. ההפעלה הבלתי לגאלית נעשתה בכמה שיטות: חצית גבולות, זיוף דרכונים, עלייה בחסות הצבא הבריטי ואגד ועליה מוטסת[6] .בשיטה של חצית גבולות הצירים העיקריים בשנים 1948-1942היו דרך סוריה וירדן ובשנים 1951-1948הצירים עברו דרך אירן בשל העימות בארץ ישראל. חברי זרוע ההעפלה שקדו על הכנת העולים לקראת היציאה והבאתם למקומות המפגש ומשם יצאו בעזרת מורי דרך מבריחים וכן מלווים מטעם חברי ההגנה אל הצירים בדרך לארץ ישראל. בשיטה השנייה של זיוף דרכונים הועלו כמה עשרות יהודים הזיוף נעשה בעזרת אחד מחברי הזרוע ובסיועם ה"אדיב" של כמה קצינים משטרה שהעבירו חותמות מתאימות תמורת שוחד של חברי המחתרת. בשיטה השלישית בחסות הצבא הבריטי ואוטובוסים של אגד הוברחו מספר לא גדול של עולים וכן מספר חיילים יהודים עריקי הצבא הפולני הם הוסעו כבודדים כנהגי משנה של אגד וכן הוסתרו בין פחי הבנזין הריקים שהוחזרו לארץ. השיטה הרביעית באמצעות עליה מוטסת הופעלה פעמים בתאריכים 23.08.1947 ו20.9.1947. מבצע ההטסה נקרא "מייקלברג" השם נלקח מצירוף שמות שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוסים (מייקל וסנברג) ובוצע באמצעות מטוס אמריקאי שנחכר על ידי המוסד לעליה ב . עם הטייסים נשלח שלמה הלל בהסוואה של מכונאי. עם נחיתת המטוס בבגדאד אירגנה המחתרת 50 חברים שהובאו במבצע רב סיכונים לשדה התעופה ומשם טסו ונחתו ביבניאל. במסגרת זו עלו כ-150 עולים[7]

פעילות בתחום העלייה הלגאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנופה לחיסול הגולה ולעליה לגאלית לארץ ישראל נוצרה עם קבלת החוק של ממשלת עיראק המתיר ליהודים לצאת הן המדינה בתנאי שיוותרו על נתינותם. בתקופה זו נכנסה זרוע ההפעלה להילוך גבוה. שליחי המוסד לעליה קיימו מגעים חשובים עם הנהגת הקהילה כדי לארגן את העלייה, בנוסף לכך פעל שליח המוסד שלמה הלל במגעים רשמיים במסווה של מייצג חברת טיסה להסדרת הטיסות לארץ, במגעיו הגיע עד לדרג העליון של שלטונות עיראק כאשר נפגש עם ראש ממשלת עיראק תופיק אל סוידי . עם סיום ההליכים הפורמליים חדרו חברי החלוץ, ההגנה וההפעלה לתחנות הרישום שהיו בפיקוח הנהגת הקהילה והם למעשה פיקחו על ויסות העלייה ועל ארגונה.

מערכת היחסים עם השלטונות העיראקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמת המחתרת היו ניסיונות של השלטונות בעיראק להתחקות אחר פעילות המחתרת וללכוד את חבריה. ניסיונות אלו גברו לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. חברי המחתרת מצידם ניסו להערים על השלטונות, כדי לשרוד ולקיים את הפעילות המחתרתית לאורך שנים. המחתרת התמודדה עם שני משברים עיקריים מול השלטונות. המשבר הראשון פרץ ביוני 1944 נהג יהודי שנהג להעביר לארץ ישראל מכתבים של חברי במחתרת ודברי דפוס מחתרתיים נתפס בשל הלשנה. במכתבים היו שמות של חברי התנועה ופעילים מרכזיים. מאמצי השלטונות להתחקות אחרי הפעילים לא צלחו, בהתארגנות מהירה הצליחה המחתרת להבריח מיידית את החברים שנזכרו במכתבים לארץ ישראל והיתר הסתתרו בבתים אחרים או נעלמו מהעין. המשבר שיתק זמנית את פעילות המחתרת וחייב הפקת לקחים והיערכות שונה. המשבר השני פרץ באוקטובר 1949,צעיר יהודי חבר בתנועה הקומוניסטית שהיה בעבר חבר במחתרת הציונית נעצר על ידי השלטונות באשמת קומוניזם וכדי להציל את עורו החליט לשתף פעולה עם השלטונות נגד המחתרת הציונית. הלשנה זו גררה גל מעצרים, העצורים עונו קשות ושררה תחושה שהשלטונות העיראקיים עומדים לחסל את המחתרת. המחתרת ניסתה ליצור קשר עם מקורבי השלטונות ללא הצלחה, היו גם ניסיוניות לרתום את הנהגת הקהילה לסייע בשחרור העצורים גם ללא הצלחה ,על סף ייאוש הציעו חברי זרוע ההגנה לפעול בנשק מול השלטונות. הרדיפות והמעצרים פסקו לאחר התפטרות מנהיג הקהילה ובלחץ דעת הקהל העולמית על ממשלת עיראק שאותה הובילה ממשלת ישראל. במשך המשבר הוברחו מדריכים לאיראן ומשם לארץ ישראל, נעצרו 700 איש רובם קרובי חברי המחתרת חלקם הגדול שוחרר ורק 60 הועמדו לדין בבתי דין צבאיים. התשתית הארגונית לא נפגעה וההנהגה לא נלכדה המשבר הוכיח שוב את חוסר יכולת השלטונות לחסל את המחתרת. המשברים אומנם פגעו זמנית בפעילות המחתרת ,אך היא יצאה מהם מחוזקת שידה על העליונה.

מערכת היחסים עם המחתרת הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות הארבעים, בעקבות הפרעות, פנה חלק מהנוער היהודי בעיראק והצטרף למפלגה הקומוניסטית . יוקרתה של המפלגה הקומוניסטית עלתה בעקבות ניצחונות של ברית המועצות בשדה הקרב במהלך מלחמת העולם השנייה. רבים מן המצטרפים לשורות המפלגה באותה עת היו צעירים משכילים, הצטרפותם לא נתפסה כמנוגדת לציונות הם ראו במפלגה הזדמנות לשינוי המשטר אשר ישפר את מצבו של המיעוט היהודי.

בשנות מלחמת העולם השנייה לא נוצר עימות בין היהודים חברי המחתרת הקומוניסטית לבין חברי המחתרת הציונית. שתי התנועות פעלו במחתרת, מיקדו את פעילותן בבתי הספר העל היסודיים וביקשו למשוך את הנוער היהודי להצטרף לפעילותם. לאחר מלחמת העולם השנייה פעלה "הליגה למלחמה בציונות" גוף שפעל מתוך המפלגה הקומוניסטית שפרסם חומר הסתה נגד הציונות.

העימות האידאולוגי לא גלש לעימות חזיתי ולא היו מקרים של הלשנות או הסגרות לשלטונות. המקרה היחיד של הסגרה היה של צעיר יהודי, סעיד (שלמה) חלאצי', שהסגיר חברי מחתרת באוקטובר 1949. ניצנים של שיתוף פעולה בין היהודים הקומוניסטים לבין חברי המחתרת הציונית נקשרו לתמיכתה של ברית המועצות בהחלטת החלוקה בנובמבר 1947 ובהכרתה במדינת ישראל. ההתרחשויות שקרו בעיראק לאחר מכן גרמו להתקרבות בין המחתרות ואף עלו הצעות לשיתוף פעולה.

לאחר שנת 1948 עם התגברות רדיפות השלטונות הגיעו גם היהודים הקומוניסטים למסקנה שלא ניתן להמשיך ולחיות בעיראק ורובם עלו למדינת ישראל[8].

בשנות קיומה הצליחה המחתרת הציונית, לאורך שנים, לבסס את כוחה בקרב הקהילה ולהגשים את מטרתה. כפי שמתאר זאת מרדכי ביבי, מראשי המחתרת:

פעילות המחתרת הציונית בעיראק היוותה את עמוד האור שלאורו הלכה הקהילה היהודית ועלתה רובה ככולה למדינת ישראל במבצע "עזרא ונחמיה".

ביבי, מרדכי, שם עמ' 106


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף, מאיר, מעבר למדבר-המחתרת החלוצית בעיראק, מערכות, תשל"ג.
  • בן פורת מרדכי., מבבל לירושלים (בעריכת צבי יהודה), מרכז מורשת בבל, תשמ"א.
  • כהן,י. חיים, הפעילות הציונית בעיראק , הספרייה הציונית, תשכ"ט.
  • אלי עמיר תרנגול כפרות, 1983, עם עובד.
  • סמי מיכאל אהבה בין הדקלים, כתר.
  • על יהודה רבינוביץ -שליח בעיראק ועל חברו הטוב יצחק הקר מכג יורדי הסירה באתר הכרמוניה http://carmonia.net/pistol.pdf

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בהרחבה:גליצנשטיין-מאיר,.,הפרעות ביהודי בגדאד",פעמים 8תשמ"א,עמ'21-37 ,
  2. ^ שם,עמ'36
  3. ^ ביבי, מרדכי .,"המחתרת החלוצית בעיראק",פעמים 8 ,תשמ"א עמ'95
  4. ^ שם ,עמ' 103
  5. ^ הכהן,י חיים., הפעילות הציונית בעיראק ,הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ"ט עמ'180
  6. ^ שם,עמ'205-206
  7. ^ ראו בהרחבה: הלל, שלמה, רוח קדים,הוצאת עידנים, ירושלים, תשמ"א
  8. ^ ראו בהרחבה:קזז, ניסים, היהודים בעיראק במאה העשרים, הוצאת בן צבי, תשנ"א עמ'245-258