המיתוס של אנשי פאנפילוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אש תמיד ליד אנדרטה לזכר אנשי פאנפילוב באלמטי

המיתוס של אנשי פאנפילוב הוא סיפור גבורה שהתרחש, כביכול, במהלך קרב מוסקבה באמצע נובמבר 1941. לפי הסיפור, שפורסם לראשונה בעיתון הסובייטי "הכוכב האדום", 28 לוחמים מדיביזיית חיל הרגלים ה-316 בפיקוד איוואן פאנפילוב, גרמו אבידות כבדות לכוח שריון גרמני שתקף את עמדותיהם, במהלך קרב עיקש שארך 4 שעות באזור תחנת הרכבת דובסקובו, במבואות מוסקבה. כל הלוחמים הסוביטיים שהשתתפו בקרב נהרגו במהלכו, אך עמידת הגבורה שלהם בלמה את ההתקדמות הגרמנית בגזרה שהוחזקה על ידם. כלי התקשורת הסוביטיים ניפחו את הסיפור, והשתמשו בו כמופת לגבורת לוחמי הצבא האדום בלחימה נגד הצבא הנאצי. במיוחד זכתה לפרסום אמירה, שיוחסה לפוליטרוק קלוצ'קוב, שפיקד על היחידה הסובייטית שהשתתפה בקרב: "רוסיה גדולה, אך אין לאן לסגת. מוסקבה מאחורינו". החיילים שנטלו חלק בקרב, זכו לעיטורי גיבור ברית המועצות לאחר מותם, ולהנצחה בכל רחבי ברית המועצות. המעשה ושאר מעלליה של הדיוויזיה היוו רקע לספר 'אנשי פאנפילוב', שתורגם לעברית ושימש כהשראה ללוחמי הפלמ"ח. מיתוס הגבורה של "אנשי פנפילוב" המשיך להתקיים בברית המועצות עד שנות ה-90 של המאה ה-20, למרות שכבר בשנת 1948 קבעה חקירה חשאית של הפרקליטות הצבאית הסובייטית, שמרבית הפרטים שפורסמו לגבי הקרב בדובסקובו, כולל שמות הלוחמים שהשתתפו בו, היו המצאה עיתונאית חסרת בסיס עובדתי. שישה מהם נותרו בחיים; אחד נמלט ושירת כמשתף-פעולה במשטרת העזר הגרמנית.

ב-8 ביולי 2015, שנים לאחר שהסיפור נחשף על ידי תחקירנים, הותר לבסוף לפרסום הדו"ח המסווג בו קבע אנדריי ז'דאנוב כי "מדובר בבדיה עיתונאית".[1] ב-2016 מנהל הארכיון הלאומי של רוסיה פוטר מכוון שהוא זה שפרסם את הדו"ח המוכיח כי ברית המועצות ידעה כי הסיפור מפוברק.

המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בנובמבר 1941 התפרסם בעיתון "הכוכב האדום" על ידי כתב בשם קורוטייב, סיפור על 28 לוחמי חיל רגלים מאלמטי, אשר ניהלו קרב גבורה נגד הגרמנים ב-16 בנובמבר 1941, בסביבות מוסקבה. על פי המסופר, הצליחו 28 הלוחמים להשמיד 18 טנקים גרמנים ולמנוע את התקדמות האויב, אך הם נהרגו כולם. 28 החיילים היו על פי הכתבה מהפלוגה החמישית של הגדוד השני של הרגימנט ה-1075 של דיביזיית החי"ר ה-316 בפיקודו של איוואן פאנפילוב, ועל כן הם כונו "אנשי פאנפילוב".

למחרת פורסמה כתבה גדולה תחת הכותרת "צוואתם של 28 הגיבורים". בכתבה זו נכתב ש-29 לוחמים תחת הנהגתו של הפוליטרוק קלוצ'קוב-דייב הגנו על תחנת רכבת באזור דובוסקובו כ-7 קילומטר דרומית מזרחית לכביש וולוקמסק כנגד יותר מ-50 טנקים גרמניים. על פי המסופר, אחד החיילים נרתע והרים את ידיו אך חבריו ירו בו למוות והמשיכו להלחם עד שנהרגו כולם, תוך כדי שהם משמידים 18 מטנקי האויב ומונעים מהאויב לעבור את קוויהם. הכתבה נכתבה על ידי אחד הכתבים הראשיים של העיתון, העונה לשם קריביצקי. שמות הגיבורים לא פורסמו.

ב-22 בינואר 1942 פרסם קריביצקי בעיתון "הכוכב האדום" כתבת תחקיר גדולה שבה תיאר את מעשה הגבורה. קריביצקי כתב כאחד שהיה עד לאירועים, או לכל הפחות ראיין אישית את משתתפיו. כאן נמסרו לראשונה שמותיהם של הגיבורים. בהמשך הופיעו כתבות נוספות, שירים ואזכורים שונים בעיתונות ובספרות על קרב הגבורה, בעיקרם הם נכתבו על ידי קריביצקי או בהשתתפותו והתבססו על כתבה זו.

באפריל 1942, לאחר שהסיפור התפרסם בצבא האדום, מפקד החזית המערבית (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) הגיש בקשה רשמית למשרד הביטחון להעניק לכל הלוחמים את אות גיבור ברית המועצות ובקשתו כובדה.

סיפור זה הפך להיות אחד מסיפורי הגבורה הראשיים בברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה הועלתה לדרגת דיביזיית משמר וקיבלה את שמה של מפקדה המנוח, פאנפילוב, שנהרג בקרבות ב-18 בנובמבר 1941.

הסופר אלכסנדר בק כתב בעקבות המיתוס את הספר אנשי פאנפילוב, שתורגם לראשונה לעברית בשנת 1946 והיווה השראה ללוחמי הפלמ"ח.

בשנת 1966, שינתה עיריית מוסקבה את שמו של אחד מרחובות הבירה ל"רחוב הגיבורים של פאנפילוב" על שם הלוחמים שנפלו בקרב. באזור הקרב שבדובוסקובו נבנתה אנדרטה בשנת 1975. פסלים ואזכורים נוספים של הקרב היו מפוזרים בכל רחבי ברית המועצות. מעשה הגבורה הונצח בשיר "בירתי האהובה" שמשמש כיום כהמנונה של מוסקבה. על שמם של הלוחמים הגיבורים נקראה מודל של אוניית משא[2].

חקירת הפרקליטות הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1942 נאסר לוחם של הפלוגה הרביעית בשם דניאיל קוז'ברגנוב. בתשאולו התברר שהוא אחד הגיבורים ש"מתו" בקרב הגבורה של אנשי פאנפילוב. הלוחם העיד שהוא כלל לא לקח חלק בקרבות ליד דובוסקובו, אך למד את פרטי הקרב מהעיתונות והשתמש במידע זה כדי להתרברב בפני חבריו על חלקו בקרב הגבורה. כתוצאה מכך, מפקד רגימנט 1075, קולונל קארפוב, ביקש לתקן את רשימת המעוטרים ולעניק את העיטור לאסקר קוז'ברגנוב במקום לדניאיל. בקשתו כובדה, חרף העובדה שאסקר קוז'ברגנוב לא הופיע לא במצבת הפלוגה הרביעית ולא במצבת הפלוגה החמישית ביום הקרב[3].

בנובמבר 1947 האשימה הפרקליטות הצבאית של חיל המצב בחרקוב את איוואן דוברובאבין בבגידה. בחקירה התגלה, שאף שהנ"ל נכלל ברשימת הגיבורים שלקחו חלק בקרב הגבורה של אנשי פאנפילוב, הוא עצמו לא נלחם בקרב, אלא ערק לגרמנים. בתקופת שירותו אצל הגרמנים, שיתף עמם פעולה וביצע פשעים נגד האוכלוסייה האזרחית[4].

בעקבות הגילוי ערכה הפרקליטות הצבאית הראשית של ברית המועצות חקירה מקיפה אודות הקרב, וקבעה שבקרב באזור דובוסקובו נלחמו יותר מ-100 לוחמים ולא 28, ושהגרמנים נצחו בקרב. חלק מהלוחמים נהרגו, חלק נכנעו והיתר נסוגו. מספר הטנקים הגרמנים שהושמדו בקרב איננו ידוע במדויק, אך הוא קטן בוודאות מ-18. בעקבות זאת קבעו החוקרים שסיפור הגבורה היא בדיה ספרותית[5]. בסוף החקירה בשנת 1948 הוגש על ידי גנרל-לייטננט מחיל המשפטים דו"ח לפרקליט הראשי של ברית המועצות. הדו"ח הועבר גם לסטלין ולז'דנוב. על פרטי החקירה ועל עצם קיומה הוטל חיסיון מלא.

לפי ממצאי החקירה, מפקד הרגימנט מספר 1075 שהיה אחראי על הגזרה טען שלא התקיים שום קרב של 28 חיילים נגד טנקים גרמנים באזור דובוסקובו ב-16 בנובמבר. לפי מפקד הרגימנט, הפלוגה הרביעית של הגדוד השני מהרגימנט שלו אכן נלחמה נגד השריון הגרמני, אך נפלו בקרב זה יותר מ-100 חיילים ולא 28, כפי שפורסם בזמנו בעיתונות. לטענתו, אף עיתונאי לא ביקש ממנו לאשר את הסיפור שפורסם בעיתון ולא היה לו מושג על בסיס מה פורסמה הכתבה בעיתון "הכוכב האדום". לדבריו, בסוף דצמבר 1941 הדיוויזיה הועברה לעתודה והכתב קריביצקי ביקר אותה במיקומה החדש. לטענתו, בביקור זה של הכתב שמע לראשונה אודות קרב הגבורה ונתבקש על ידי הכתב קריביצקי לספק רשימה של 28 שמות שיוכל להגיש לעורך העיתון. מפקד הרגימנט סיפר שסירב לספק רשימה חלקית של 28 חיילים, שכן כל הרגימנט לקח חלק בקרב. הכתב קריביצקי הצליח בכל זאת לקבל רשימת שמות מסרן בשם גונדילביץ שמסר לו מזכרונו מספר שמות. בסוף אפריל הגיעו תעודות הוקרה ועיטורים ממטה הדיוויזיה. מפקד הרגימנט חתם על התעודות, אך לא היה לו מושג מי יזם את הענקת העיטורים לחייליו.

בחקירתו של הכתב קריביצקי הוא הודה שהכתבה הייתה בדיה עיתונאית. הוא אמר שהפוליטרוק קלוצ'קוב הוא דמות בדיונית, שהוא לא ראיין איש מהלוחמים שלקחו כביכול חלק בקרב ושכתבתו מבוססת בעיקר על דמיונו.

בחקירתו של קורוטייב על ידי הפקרליטות הצבאית, הוא סיפר שביקר במטה הארמייה ה-16 שהדיוויזיה המדוברת הייתה חלק ממנה, ב-23 או ב-24 בנובמבר. שם הוא פגש את יגורוב, הקומיסר של הדיוויזיה, והוא סיפר לו על הקרבות הקשים שניהלה הדיוויזיה נגד הגרמנים. בתור דוגמה סיפר הקומיסר על קרב הגבורה של פלוגה אחת נגד 54 טנקים גרמניים. לדבריו של הקומיסר, הפלוגה בלמה את התקדמות השריון הגרמני והשמידה חלק מהטנקים. הקומיסר לא נכח בקרב, אלא מסר את פרטי הסיפור כפי ששמע אותו מפיו של קומיסר אחר שגם הוא לא לקח חלק בקרב. יגורוב הציע לקורוטייב לספר את סיפור הגבורה של הפלוגה בעיתונו בכפוף לאישור המחלקה הפוליטית של הרגימנט. מהמחלקה הפוליטית נמסר שהפלוגה החמישית נלחמה מלחמת גבורה שבמהלכה כל חייליה נהרגו, למעט שניים שהרימו את ידיהם וביקשו להיכנע.

קורוטייב עשה כעצתו של יגורוב והעביר את הסיפור לעורך העיתון "הכוכב האדום". העורך שאל כמה אנשים היו בפלוגה. קורוטייב לא ידע את המספר המדויק והניח שהמצבה הייתה חסרה. הוא אמר שהיו בה 30-40 חיילים. העורך לחץ לדעת את המספר המדויק וקורוטייב החליט לדבוק ב-30. היות ש-2 הרימו את ידיהם יצא שהשתתפו בקרב הגבורה 28 לוחמים. העורך אמר שלא ניתן לכתוב שהיו 2 בוגדים שהרימו ידיים והסתפק בבוגד אחד.

ניפוץ פומבי של המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירת הפרקליטות הצבאית נשארה חסויה עד קריסת ברית המועצות, וממצאיה לא הגיעו לידיעת הציבור עד פרסום הפרוטוקולים שלה בשנות ה-90 של המאה ה-20. אולם מספר עיתונאים והיסטוריונים התחילו לפקפק בגרסה הרשמית של סיפור הגבורה, עוד קודם לכן.

כבר בשנת 1966 פרסם אדם בשם קרדין מאמר במגזין "נובי מיר" תחת הכותרת "אגדות ועובדות" בו פקפק באמיתות סיפור הגבורה של אנשי פאנפילוב. מאמר זה היה סנונית ראשונה לסדרת מאמרים על הנושא שפורסמו בסוף שנות ה-80.

סדרת המאמרים העלו סימני שאלה רבים ובהם:

  • הקרב הנדון לא מוזכר במסמכים רשמיים של הצבא האדום וגם לא של הוורמאכט. מפקד הגדוד השני, מפקד הרגימנט, קולונל קארפוב, מפקד הדיוויזיה, גנרל-מיור פאנפילוב, וקצינים סובייטים בכירים אחרים לא מזכירים את הקרב, חרף העובדה שבתקופה זו אובדנם של 18 טנקים גרמנים היה אירוע יוצא דופן.
  • לפי המסמכים הסוביטיים הרשמיים, רגימנט מספר 1075 ספג התקפה גרמנית עזה ונאלץ לסגת. כלומר, לוחמיו לא הצליחו לבלום את ההתקפה הגרמנית.
  • לא ברור כיצד הלוחמים הצליחו להשמיד טנקים רבים כל כך כשהיו ברשותם רק כמה רובים נגד טנקים, רימונים ובקבוקי מולוטוב - כלי נשק לא יעילים במיוחד ללוחמה נגד טנקים. היכולות הבליסטיות של כלי נשק אלה היו נמוכות ביותר. רובי נ"ט יכולים היו לפגוע בשריון גרמני רק אם פגעו בו בצד או בצדו האחורי בזווית קרובה ל-90 מעלות. קשה מאוד להגיע למצב זה בתנאי קרב קשים. רימוני נ"ט היו מסוגלים לחדור רק פלדה בעובי של 15-20 מ"מ (כלומר רק בגגו של הטנק או בגחונו). זריקה מעין זו כמעט בלתי אפשרית בקרב. בקבוקי מולוטוב הם כלי נשק עוד פחות יעיל מזה. כל הטנקים נאטמו מפגיעתו של נוזל מתלקח ולא הייתה אפשרות להחדיר את הנוזל לתוך הטנק. בניסויים שנערכו בעת המלחמה בתנאי מעבדה, לא הצליחו להשמיד אפילו טנק אחד בעזרת בקבוק מולוטוב.
  • לא ברור כיצד שני הכתבים קורוטייב וקריביצקי גילו פרטים רבים כל כך אם כל הלוחמים נהרגו. הטענה שאחד הלוחמים מסר את הפרטים על ערש הדווי בעודו בבית חולים מפוקפקת.
  • בכתבה השנייה, זו שפורסמה ב-27 בנובמבר יש בלבול בנוגע למספר היחידה (בכתבה הראשונה נכתב שהייתה זו הפלוגה הרביעית ואילו בכתבה זו הופיעה הפלוגה החמישית) כמו כן, בכתבה הראשונה שמו של הפוליטרוק הגיבור היה קלוצ'קוב ואילו בכתבה השנייה שמו שונה לדייב. בפרסומים מאוחרים יותר קוראים לו דייב, קלוצ'קוב, קלוצ'קוב-דייב ודייב-קלוצ'קוב.
  • לא כל מקבלי העיטורים קיפחו את חייהם. איוואן דוברובאבין, אילאריאון ואסילייב, דמיטרי טימופייב, גריגורי שמקין, איוואן שאדרין ודניאיל קוז'ברגנוב שרדו את הקרב. כמו כן, רשימת מקבלי העיטור נערכה בצורה מרושלת ושמות רבים שובשו. כך, במקום בלשב נכתב בדו"ח שהעיטור מגיע לבולוטוב. שמו של ניקיטקה מיטצ'נקו שונה לניקולאי[6].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית אוקטובר 1941, החל השלב הראשון של המתקפה הגרמנית על מוסקבה, מבצע "טייפון". הגרמנים הביסו את היחידות של שלוש חזיתות סובייטיות שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה, והגיעו עד למרחק כמה עשרות ק"מ מהבירה הסובייטית. לאחר עצירה זמנית לצורך התארגנות מחדש והשלמת אבידות במחצית הראשונה של נובמבר, חידשו הגרמנים את המתקפה על המבואות המערביים של מוסקבה ב-16 בנובמבר.

דיביזיית החי"ר מספר 316 (לימים דיביזיית המשמר ה-8 על שם פאנפילוב) נפרסה מזרחית לכביש וולוקמסק והגנה על קטע חזית ברוחב 18-20 קילומטרים, גיזרה רחבה מאוד עבור דיוויזיה, שכבר שספגה אבדות רבות בקרבות הקודמים. באגפה הימני הוצבה דיביזיית החי"ר מס' 126 ובאגפה השמאלי דיביזיית הפרשים מס' 50 מהקורפוס של דובטור. ב-16 בנובמבר הותקפה הדיוויזיה על ידי שתי דיוויזיות פאנצר גרמניות. דיביזיית הפאנצר ה-2 תקפה את מרכז מערך ההגנה של הדיוויזיה, בעוד דיוויזיית הפאנצר ה-11 תקפה את התפר בין עמדותיה לעמדות שתפסה דיביזיית הפרשים ה-50, אזור שהוחזק על ידי הגדוד השני של רגימנט 1075 מהדיוויזיה של פנפילוב.

הרגימנט ספג אבדות כבדות בכח אדם ובציוד בעימותים קודמים, אך קיבל תגבורות ניכרות לפני הקרב. לפי עדותו של מפקד הרגימנט היו בפלוגה הרביעית 120-140 חיילים (לפי המצבה הרשמית היו צריכים להיות בפלוגה 162 חיילים).מצבו של הציוד היה רע יותר. לפי המצבה הרגימנט היה צריך לקבל סוללה של 4 תותחי שדה בקוטר של 76 מ"מ וסוללה של 6 תותחי נ"ט בקוטר של 45 מ"מ. בפועל היו רק 2 תותחי שדה בקוטר 76 מ"מ, כמה תותחי הרים בקוטר 76 מ"מ ותותחי שדה צרפתים בקוטר 75 מ"מ מסוף המאה ה-19. הנתונים הבליסטיים של התותחי השדה האלה היו לא מספקים. הם היו יכולים לחדור פלדה בעובי של 30 מ"מ במרחק של 500 מטר בלבד. תותחי ההרים כלל לא ירו פגזי נ"ט ואין כל מידע לגבי קיום פגזי נ"ט לתותחים הצרפתים המיושנים. לשכניה של הדיוויזיה (החי"ר מימין והפרשים משמאל) היו תותחים טובים יותר, אך לא ידוע על השימוש בכלים אלה בקרב, מה עוד ששימוש זה איננו סביר.

מפקד הרגימנט מסר בחקירתו את הפרטים הבאים:

"בפלוגה היו ב-16 בנובמבר בערך 120 - 140 חיילים. החפ"ק שלי נמצא מאחורי תחנת דובוסקובו במרחק של קילומטר וחצי מעמדות הפלוגה הרביעית (מהגדוד השני). אני לא זוכר אם היו רובים אנטי טנקיים ברשות הפלוגה, אך בכל הגדוד השני היו רק 4 רובים כאלה. סך הכל תקפו בגזרתו של הגדוד השני 10 או 12 טנקים גרמניים. כמה מהם תקפו את הפלוגה הרביעית אינני יודע, או נכון יותר, לא מסוגל להכריע בסוגיה".

"במאמצי הגדוד השני בסיועו של כל הרגימנט ההתקפה הזאת נהדפה תוך כדי השמדתם של 5-6 טנקים גרמניים. בין 2 ל-3 בצהרים, פתחו הגרמנים בהרעשה ארטילרית כבדה ופתחו בהתקפה חדשה על הרגימנט, הפעם עם 50 טנקים. המאמץ הגרמני העיקרי כוון לעמדות הגדוד השני, שהפלוגה הרביעית הייתה חלק ממנו. אחד הטנקים הגרמנים הצליח להגיע עד אזור החפ"ק שלי ולהצית בודקה וערימה של קש. רק בקושי רב הצלחתי להחלץ מהבונקר - ערמת עפר גדולה הצילה את חיי. אנשיי ששרדו את התקפת הטנק החלו להתקבץ לידי. הפלוגה הרביעית סבלה יותר מכל יחידה אחרת מההתקפה. יחד עם המ"פ, גונדילוביץ', שרדו רק 20-25 לוחמים. פלוגות אחרות ספגו אבדות קלות יותר."

לפי דיווחים שנמצאו בארכיון משרד הביטחון הסובייטי, רגימנט החי"ר ה-1075 השמיד 15 טנקים גרמנים ו-800 חיילי אויב ב-16 בנובמבר. אבדות הרגימנט, כפי שנמסרו על ידי מפקדו היו 400 הרוגים, 600 נעדרים (שרובם נפלו בשבי) ו-100 פצועים.[7]

עדותו של מזכיר המועצה המקומית נלידובו, סמירנובוי, בסוגיה:

"הקרב של הדיוויזיה ליד הכפר שלנו, נלידובו ותחנת דובסוסקובו התרחש ב-16 בנובמבר 1941. בעת הקרב כל התושבים, ואני ביניהם הסתתרנו במקלטים. הגרמנים נכנסו לכפר ב-16 בנובמבר ונהדפו ממנו על ידי יחידות הצבא האדום ב-20 בדצמבר 1941. החורף היה מושלג במיוחד וערמות השלג מנעו מאיתנו לקבור את המתים. בתחילת פברואר מצאנו רק שלוש גופות שקברנו בפאתי הכפר. במרץ התחילו להפשיר השלגים ומצאנו עוד שלוש גופות, כולל גופתו של הפוליטרוק קלוצ'קוב, שאותו זיהו הלוחמים. כך שסך הכל קבורים בפאתי הקרב 6 גופות מלוחמי הדיוויזיה. לא מצאנו גופות נוספות באזור המועצה המקומית."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טום בלמפורת, Soviet WWII Legend Of Panfilov Guardsmen Debunked As 'Fiction', רדיו אירופה החופשית, 12 ביולי 2015.
  2. ^ Norman Polmar, The Naval Institute Guide to the Soviet Navy, Naval Institute Press 1991, page 435,
  3. ^ הארכיון הממשלתי, שם
  4. ^ הארכיון הממשלתי, שם
  5. ^ דו"ח על "28 לוחמיו של פאנפילוב"; הארכיון הרשמי של רוסיה, האגף הפדרלי, ספירה 8131, רשומה 37, תיק 4041, ע"מ 310 - 320. פורסם במגזין "נובי מיר", גיליון 6 ע"מ 148, 1997
  6. ^ לרשימת הלוחמים (ברוסית)
  7. ^ ו. קרדין, אגדות ועובדות, בחלוף השנים. מגזין "שאלות ספרתיות", גיליון 6, 2006