המלאך (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור
המלאך - בר יוסף.jpg
מידע כללי
מאת אורי בר-יוסף
שפת המקור עברית
סוגה היסטוריה
הוצאה
הוצאה הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2010 עריכת הנתון בוויקינתונים
מהדורה ראשונה 2010
מהדורות נוספות מהדורה שנייה - 2011; מהדורה שלישית - 2018
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-965-517-915-6
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור הוא ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף (מהמחלקה ליחסים בינלאומיים של בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה) המגולל את תולדות חייו של "המלאך" - אשרף מרואן - שהיה לפי אנשי המודיעין הבכירים ביותר איש הריגול הטוב ביותר שהיה לישראל ואחד הטובים במאה ה-20. הספר יצא במהדורה ראשונה ב-2010. שנה אחר כך התפרסמה מהדורה מעודכנת הרבה יותר שתיקנה גם חלק מהשגיאות שהיו במהדורה הראשונה ובספטמבר 2018 יצאה מהדורה שלישית שהוסיפה פרטים חדשים על הפרשה.

בשנת 2016 זיכה הספר את מחברו בפרס הלאומי לספרים יהודיים.[1]

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתו של מרואן למוקדי הכוח במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשרף מרואן נולד ב-1944 למשפחתו מצרית מכובדת. הוא היה צעיר מוכשר, נאה ובעל קסם אישי ובמקום ללכת לשרות צבאי רגיל הוא הלך לעתודה האקדמית ולמד כימיה לתואר ראשון. כאשר למד באוניברסיטה פגש את בתו של נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר, מונא. בין השניים התפתח קשר למורת רוחו של אביה ולבסוף נישאו. לאחר הנישואים מרואן לא זכה באמונו של נאצר שהציב אותו לתפקיד זוטר בארמון הנשיאות והקפיד שיהיה תחת מעקב מתמיד.

התנדבותו של מרואן למוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרואן אשתו ובנם הצעיר הגיעו בסוף שנות הששים ללונדון להמשך לימודיו של מרואן. מסיבות שונות הם נאלצו לחזור למצרים אך מרואן המשיך להגיע ללונדון לעיתים מזומנות. ממכלול סיבות המפורטות בספר, ביניהן בצע כסף, צורכי אגו, ויצר הרפתקנות, הוא החליט למכור את שירותיו לישראל. הוא צלצל לשגרירות בלונדון וביקש לדבר עם נציג המודיעין שם. פעם אחת הוא נדחה בטעות על ידי הנספחות הצבאית בשגרירות אך בפעם השנייה, בסוף 1970, נוצר קשר בינו ובין שלוחת המוסד ומיד נקבעה פגישה בינו לבין סגן ראש השלוחה, דובי, במלון בלונדון. הפגישה עברה ללא תקלות וכבר במהלכה העביר מרואן מסמכי מודיעין יקרי ערך לאיש המוסד. למוסד היה ברור מהרגע הראשון כי המדובר במקור בעל נגישות חסרת תקדים ולאחר שורת דיונים הוחלט לגייסו ודובי, נקבע כמי שיפעיל אותו. דובי היה מפעילו הכמעט יחיד במשך 28 שנים, עד 1998, תופעה חסרת תקדים בעולם הריגול. כינוי המקור "המלאך" ניתן לו זמן מה לאחר שהחלה הפעלתו על שם גיבור סדרת פשע פופולרית באותה תקופה. החומר שהעביר הופץ בצורה זהירה ותחת כינויי מקור שונים כדי להסתיר את העובדה שמדובר במקור צמרת אחד. היחידים שקיבלו את כל החומר בצורה מרוכזת תחת שם קוד "חותל", היו ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, חיים בר-לב ואחר כך מחליפו, דוד אלעזר, וראש אמ"ן, אהרון יריב ואחר כך מחליפו אלי זעירא. בכינוי "בבל" שיוחס למרואן בתקשורת הישראלית עד פרסום זהותו לא נעשה מעולם שימוש.

השינויים במעמדו של מרואן בצמרת המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1970, הלך לעולמו המנהיג המצרי גמאל עבד אל-נאצר. יורשו סאדאת, שנחשב לדמות חיוורת וחסרת כוח בצמרת המצרית, הצליח לחסל את "מוקדי הכוח" של האופוזיציה נגדו במאי 1971. מרואן, שהמשיך לעבוד תחת סאדאת בארמון הנשיאות, סייע לו להביס את אנשי האופוזיציה שנחשבו לממשיכי דרכו של נאצר. בני משפחתו של נאצר לא ראו בסאדאת יורש מתאים וסאדאת נתן למרואן, חתנו של נאצר, תפקידים חשובים כדי להפגין כי יש בין בני המשפחה כאלה שתומכים בו. בפועל, מרואן היה אחראי אישית על שני תיקים מרכזיים: התיק הסעודי, דרכו זרם סיוע כלכלי משמעותי למצרים, והתיק של לוב תחת קדאפי, שסייעה למצרים בהשגת אמצעי לחימה שונים, בראש ובראשונה מטוסי תקיפה צרפתיים שצרפת סרבה למכור ישירות למצרים בעקבות אמברגו שהטילה עליה ועל מדינות אחרות, כולל ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים. קרבתו של מרואן לסאדאת ומעמדו כחתנו של נאצר אפשרו לו להשיג כמעט כל מידע שעניין את ישראל והפכו את מצרים "לספר פתוח" עבור ישראל.

המידע שמסר מרואן לפני המלחמה

כריכת הספר המלאך, מהדורת 2018

פגישותיו של מרואן עם מפעילו, דובי, היו רצופות והתנהלו בכל פעם בה יצא מרואן מגבולות מצרים, לעיתים אפילו פעמיים בחודש. בשלב מסוים הצטרף ראש המוסד, אלוף (מיל') צבי זמיר למפגשים, בעיקר כדי להפגין בפני מרואן את החשיבות שהמוסד נותן לו וכאמצעי לטיפוח האגו שלו. המידע שמרואן העביר לישראל בשנים שלפני המלחמה היה בנוי בעיקרו על מסמכים מקוריים ובחלקו על תובנות אישיות שלו לגבי המתרחש במצרים. עיקר התרומה היה בתחומים הבאים:

א. תפישת המלחמה המצרית: עד שמרואן החל להעביר את הפרוטוקולים של ישיבות הפורומים הביטחוניים המרכזיים במצרים, כולל ישיבות מטכ"ל והדיונים של סאדאת עם ראשי צבאו, היה ברור כי מצרים תתקשה לצאת למלחמה מבלי שהשיגה ציוד מסוים שיאפשר לה לחצות את התעלה ולהתקדם לעומק סיני. מהמסמכים שמסר, כמו גם מהפרוטוקולים של השיחות החשאיות בין הצמרת המצרית למנהיגי ברית המועצות, היה ברור מה נדרש בראיית המצרים כדי לצאת למלחמה: בראש ובראשונה כמויות גדולות של ציוד גישור וציוד אחר כולל אלקטרוני, מטוסי תקיפה ארוכי טווח שיוכלו לתקוף את בסיסי חיל האוויר בישראל (כפי שישראל תקפה את המצרים ב-1967), וטילים שירתיעו את ישראל מתקיפת מטרות בעומק מצרים, כפי שעשתה במהלך מלחמת ההתשה. לאחר מינויו של אלי זעירא לתפקיד ראש אמ"ן התקבעה באמ"ן ה"קונספציה" לפיה מצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג מטוסי תקיפה ארוכי-טווח וטילי "סקאד." כפי שמראה בר-יוסף במהדורה האחרונה של ספרו, בתחילת יוני 1973 הבהיר מרואן כי המצרים נואשו מהשגת המטוסים ולא רואים עוד בהשגתם משום תנאי ליציאה למלחמה. זמן קצר אחר כך מסר כי ברית המועצות הסכימה למכור טילי "סקאד" למצרים. מסיבות שאינן ברורות עד היום אמ"ן לא קיים דיונים על מידע חדש וקריטי זה שהצביע על כך ש"הקונספציה" כבר אינה רלוונטית. זעירא כמו גם ראש ענף 6 האחראי על מצרים באמ"ן/מחקר המשיכו לדבוק בה ממש עד שהחלה המלחמה.

ב. תוכניות המלחמה המצריות: תוכניות המלחמה המצריות, תחת שם הקוד "גרניט", עברו שינויים מסוימים מאז מלחמת ההתשה אך במרכזן עמדו תמיד שני שלבים: בשלב ראשון חציית התעלה על ידי חמש דיוויזיות חיל רגלים וכוחות נוספים וכיבוש הגדה המזרחית של תעלת עד כשמונה קילומטר בעומק סיני, ובשלב שני פריצה של שתי דיוויזיות שריון וכוחות נוספים לעומק סיני. מרואן העביר לישראל במשך השנים את תוכניות המלחמה המקוריות, אלה ששכנו בכספת של כל מפקד דיוויזיה מצרית בחזית. בסוף אוקטובר 1972, כאשר סאדאת נתן הוראה לצבאו לצאת למלחמה מבלי להמתין למערכות נשק נוספות, השתנתה תוכנית המלחמה ותחת שם הקוד "הצריחים הגבוהים" נקבע כי יעד המלחמה המצרי יוגבל רק לשלב הראשון של תוכנית "גרניט" כדי שהכוחות הצולחים יישארו תחת מטריית המגן של מערך הנ"מ המצרי ממערב לתעלה. מרואן העביר גם את פרטי התוכנית החדשה, אותה הסתירו המצרים מפני הסורים. אמ"ן הוציא מסמך ראשון על התוכנית המוגבלת הזו רק רבע שעה לפני פרוץ המלחמה. בימים הראשונים של המלחמה אמ"ן התעלם ממידע זה והעריך את מהלכי צבא מצרים לפי התוכניות הישנות שהיו כבר בלתי רלוונטיות.

ג. ההכנות המצריות למלחמה: מרואן העביר דרך קבע את כל המידע הרלוונטי על עסקות הנשק בין מצרים לברית המועצות. ברוב המקרים הוא מסר למפעיליו את חוזי הרכש המקוריים בין שתי המדינות. בהיותו ממונה על יחסי מצרים-לוב הוא גם העביר את כל המידע על הצטיידות חיל האוויר המצרי במטוסי תקיפה צרפתיים (שתוכננו במקור עבור חיל האוויר הישראלי) שהועברו למצרים דרך לוב. בנוסף הוא העביר גם את ספר סדר הכוחות של צבא מצרים, פרטים רבים על אימוניו למלחמה והערכות של גורמי הצמרת המצריים לגבי יכולתו של הצבא לעמוד במשימותיו.

ד. התרעות מלחמה: מסוף אוקטובר 1972, כאשר סאדאת החליט לצאת למלחמה בלי להמתין לציוד נוסף, דיווח מרואן באופן שוטף על הכוונה המצרית לצאת למלחמה. בתחילה, כפי שעולה מזיכרונותיהם של הגנרלים המצריים, סאדאת הורה לראשי צבאו לצאת למלחמה עד סוף 1972. מרואן העביר למפעיליו במוסד את פרוטוקול הישיבה בה ניתנה הוראתו של סאדאת. אחר כך, כאשר נעשה ברור לסאדאת שהצבא המצרי אינו מוכן עדיין, הוא המתין. כשגובשה תוכנית "הצריחים הגבוהים," באביב 1973, דרש סאדאת לצאת למלחמה באמצע מאי. מרואן וכמה מקורות מוסד אחרים במצרים דיווחו על כך ומרואן העביר את פרטי תוכנית המלחמה העדכנית, כולל מספר הדקות שבהן יימשך הריכוך הארטילרי, מספר המטוסים שיועדו לתקיפה, פרטי צליחת הכוחות ועוד. למעט כמה שינויים קטנים, התוכנית שמסר מרואן באפריל בוצעה במדויק ב-6 באוקטובר.

כ-44 שעות לפני פרוץ המלחמה יצר מרואן, שהיה בפריז, קשר עם מפעילו דובי, בלונדון, וביקש להיפגש בדחיפות עם ראש המוסד, זמיר, כדי לדבר על "הרבה כימיקלים" – מילת קוד למלחמה גדולה. כשהגיע ללונדון בבוקר, כפי שמתואר בספרו של בר-יוסף, נודע למרואן במקרה כי המלחמה תתחיל למחרת. בפגישה הארוכה שקיים עם זמיר בלילה שלפני פרוץ המלחמה הוא מסר לא רק על המלחמה העומדת לפרוץ למחרת אלא גם על כך שבפועל אין כוונה מצרית להתקדם לעומק סיני אלא רק להתבסס בתא שטח צמוד לתעלה. כאמור מידע זה הופץ אך לא נעשה בו שימוש במלחמה עצמה. מרואן לא טען כי המלחמה תיפתח ב"שש בערב" אלא כי היא תיפתח על פי התוכניות שכבר מסר. במקור היא הייתה אמורה להיפתח ב"אור אחרון" (17:40 ב-6 באוקטובר) אבל ב-3 באוקטובר שונתה שעת ה"שין" כפשרה עם דרישת הסורים לפתוח במלחמה עם שחר. מרואן שעזב את מצרים יום קודם, לא ידע על כך.

התרעת המלחמה שהעביר מרואן ברגע האחרון הוציאה את מקבלי ההחלטות משנת הלילה שלהם והביאה לתהליך קבלות החלטות מהיר. היא הביאה להאצת תהליך פריסת הצבא הסדיר בקווי החזית בשעות שלפני המלחמה, ולתחילת גיוס צבא המילואים ארבע שעות לפני תחילתה. בכך מנעה התרעתו הפתעה מלאה שהייתה גובה ממדינת ישראל מחיר כבד עוד יותר, כולל נפילת רמת הגולן.

ה. במהלך המלחמה ואחריה: כאשר ב-16 באוקטובר, בעיצומה של המלחמה, איים סאדאת בנאום בפרלמנט המצרי לשגר טילים על ישראל, מרואן יצא לפגוש את זמיר ודובי בפריז ושם מסר להם על כוונותיו של סאדאת והלכי הרוח בצמרת המצרית. מיד אחרי המלחמה יצאה גולדה מאיר לשיחות קריטיות בבית הלבן. קודם שיצאה מרואן נפגש עם זמיר שוב ומסר לו על עמדותיו של סאדאת לקראת המשא ומתן שעתיד היה להיפתח. בעת המשא ומתן על הסכמי ההפרדה עם הסורים, נועד מרואן לבקשת מפעיליו מהמוסד עם הנשיא אסד והעביר לישראל פרטים "מפי הסוס" על עמדות סוריה במשא ומתן. הוא המשיך למסור מידע גם בשנים שלאחר המלחמה וכאמור הופעל על ידי המוסד עד 1998.

מהלך חייו של מרואן לאחר המלחמה

מכיוון שמרואן הקים עליו הרבה יריבים במצרים, סאדאת נאלץ להעביר אותו מתפקידו ולמנותו לתפקיד אחר – ראש "הרשות הערבית לתיעוש" – האחראי על יצור נשק במצרים. אחר כך נאלץ מרואן לוותר גם על תפקיד זה ולאחר רצח סאדאת באוקטובר 1981, הוא עזב את מצרים. בסיסו היה בלונדון ושם פיתח קריירה עסקית מסועפת ואפלה, כמתואר בספרו של בר-יוסף.

חשיפת זהותו של מרואן ומותו

זהותו של מרואן נמסרה לראשונה לעיתון ערבי על ידי ד"ר אהרון ברגמן, היסטוריון ישראלי בלונדון בסוף שנת 2002. מי שחשף לכותבים זרים וישראלים את זהותו האמיתית היה ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא. זו המסקנה הברורה אליה הגיע המשנה בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, השופט תיאודור אור, בבוררות שערך בין ראש המוסד במלחמה ומפעילו של מרואן, זמיר שהאשים את זעירא בהדלפה, לזעירא עצמו שניסה להכחיש זאת. פסיקתו של אור שוחררה לפרסום ב-7 ביוני 2007. מרואן נפל אל מותו ממרפסת ביתו המהודר בלונדון ב-27 ביוני. כפי שבר-יוסף מראה בספרו, זו לא הייתה תאונה או התאבדות אלא רצח שבוצע כנראה בפקודתו של נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק.

שאלת הכפלתו של מרואן

גם לפני המלחמה וגם אחריה לא עמדה כלל על הפרק האפשרות שמרואן הוא סוכן כפול. המידע שהעביר נבדק פעם אחר פעם על ידי המומחים באמ"ן ובמוסד ולא התגלו כל סימנים לכך שיש בו מימד הונאתי. גם זעירא בטח במקור הזה וערב המלחמה, כאשר נודע לו כי זמיר עומד לפגוש אותו, הוא דרש להיות הראשון שיקבל את המידע שיביא. כך גם היה. נראה כי תאוריית ההכפלה נולדה אצל זעירא בשנים שלאחר המלחמה כאשר היה צריך להסביר מדוע לא העביר התרעה כפי שהתחייב לעשות. חשוב לזכור כי מרואן לא נתפש כמקור המידע שייתן התרעת מלחמה. התרעת המלחמה הייתה צריכה להגיע מ"אמצעי האיסוף המיוחדים" שאמ"ן בנה לפני המלחמה ואשר היו בשליטתו האישית של זעירא. מסיבותיו הוא הוא החליט לא להפעילם אך נתן למקבלי ההחלטות להבין שהם פועלים ואינם מניבים חומר התרעתי. זעירא, שבזיכרונותיו ובראיונות שנתן ב-25 השנים האחרונות התעלם כליל מאחריותו האישית, בחר לבנות את תאוריית ההכפלה כדי להסיר את האשמה מעליו ולהטילה על המוסד שהפעיל את מרואן. לצורך זה, כפי שהסיק גם השופט תיאודור אור, זעירא גם הדליף ללא סמכות ורשות את שם המקור ובכך, במכוון או לא, הביא עליו את מותו. בספרו מציג בר-יוסף אחת לאחת את הטענות לפיהן מרואן היה כפול ומפריך אותן. אחת מהטענות האלה הועלתה על ידי העיתונאי רונן ברגמן בכתבה שפרסם בשנת 2005 ובה נראה הנשיא מובארק לוחץ את ידו של מרואן בטקס לציון יום השנה למלחמה במצרים. לטענתו של ברגמן, התמונה היא הוכחה ברורה לכך שמרואן היה כפול. כפי שבר-יוסף מתאר במהדורה החדשה של ספרו, בכיר עיתונאי מצרים ומי שהיה מקורבם של כל שליטיה מאז תחילת שנות החמישים, מוחמד חסנין הייכל, תיאר כיצד נכח בטקס, כיצד ראה את מובארק זועם על כך שמרואן היה שם, וכיצד נתן מובארק הוראה לסלק מיד את חתנו של נאצר מהטקס ומאדמת מצרים. בספרו של הייכל על שנות שלטונו של מובארק יש פרק שלם על מרואן ואף כי לא אמר זאת במפורש, ברור כי בכיר עיתונאי מצרים העריך כי מרואן היה אכן סוכן אמיתי של המוסד. בעקבות הוצאת הספר "המלאך" בערבית בקהיר החל במצרים דיון תקשורתי ער סביב השאלה לטובת מי פעל ולא מעט מהכותבים המצריים הרציניים קיבלו את הטענות המופיעות בספר.

סרט על בסיס הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2018 העלתה חברת "נטפליקס" את הסרט "המלאך" המבוסס על ספרו של בר-יוסף.[2] חרף זאת, עלילת הסרט סוטה במידה ניכרת מתיאור פרשת הריגול הזו כפי שהיא מופיעה בספרו של בר-יוסף.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי בר-יוסף, המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור (זמורה-ביתן, 2018)
  • אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (זמורה ביתן, 2013).
  • אלי זעירא, מלחמת יום הכיפורים - מיתוס מול מציאות (מהדורה שנייה, ידיעות אחרונות, 2004).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ NJBA Winners, Jewish Book Council
  2. ^ תומר קמרלינג, המרגל שערפל אותי, באתר "mako",‏ 13 בספטמבר 2018