המלחמה הסורית השישית

המלחמה הסורית השישית

מערכה: המלחמות הסוריות
תאריכים	169 לפנה"ס – 168 לפנה"ס
קרב לפני	המלחמה הסורית החמישית
קרב אחרי	אין; האחרונה ב"מלחמות הסוריות"
מקום	מצרים
עילה	הכיבוש הסלאוקי של קוילה סוריה במלחמה הסורית החמישית
תוצאה	ניצחון טקטי סלאוקי, ניצחון אסטרטגי מצרי
שינויים בטריטוריות	ללא שינוי
הצדדים הלוחמים האימפריה הסלאוקית מצרים התלמיית מפקדים אנטיוכוס הרביעי ללא פיקוד עליון אחיד

המלחמה הסורית השישית (169–168 לפנה"ס) התחוללה בין הממלכה הסלאוקית לבין הממלכה התלמיית, עת פלש המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי למצרים התלמיית.

רקע

את הרקע הכללי למלחמה הסורית השישית, בדומה למלחמות הסוריות הקודמות, אפשר למצוא במלחמה הסורית הראשונה. היא פרצה בעקבות טענות הסלאוקים על סוריה שהייתה אמורה ליפול לידיהם לפי הסכם שחתמו עם התלמים אחרי תבוסת אנטיגונוס מונופתלמוס במלחמות הדיאדוכים. אנטיגונוס אכן הפסיד, אך התלמיים לא כיבדו את ההסכם וקוילה סוריה נותרה תחת שליטתם. במהלך המאה ה-3 לפנה"ס נלחמו מצרים והממלכה הסלאוקית כמה מלחמות על הטריטוריה, עד שלבסוף כבש אותה אנטיוכוס השלישי בעת המלחמה הסורית החמישית.

הרקע המיידי לפרוץ המלחמה היה התבוסה המוחצת של הממלכה הסלאוקית במלחמה נגד הרומאים. הסכם אפאמיאה שנחתם בשנת 188 לפנה"ס בין רומא לממלכה הסלאוקית וסיים את מעשי האיבה הותיר את הממלכה הסלאוקית פגועה ומוכנה להתפרקות בגל מרידות פנימיות. בנוסף לכך, אנטיוכוס הרביעי, המלך הסלאוקי, עלה לשלטון רק כמה שנים מוקדם יותר ועדיין היה צעיר ולא מנוסה, כך לפחות בעיני המצרים שביקשו לנצל את התקופה לעימות עם הסלאוקים.

בנוסף לחולשה מדינית זו, אחותו של אנטיוכוס הרביעי, קלאופטרה, שהייתה העוצרת של בנה הצעיר, תלמי השישי במצרים, נפטרה בשנת 173 לפנה"ס. קלאופטרה הייתה נכס חשוב לסלאוקים בבולמה את השאיפות של הסיעה האנטי סלאוקית בחצר התלמית לנצל את מצבה הקשה של הממלכה הסלאוקית אחרי תבוסתה בידי הרומאים. עם מותה עלו גורמים אלה ותפסו את הגה השלטון. דובריה הקולניים ביותר של הסיעה היו אאולאוס, הסריס הראשי, ולנאוס, יליד סוריה.

הסיעה האנטי-סלאוקית במצרים ביקשה להשיב את סוריה שאבדה אך לפני דור אחד בעת המלחמה הסורית החמישית. הכנות נמרצות נעשו באלכסנדריה להשבת הטריטוריה האבודה והשבת היוקרה המדינית שספגה מכה קשה בעת שלטונו של תלמי החמישי. אנטיוכוס חשש מההתפתחות העניינים במצרים וערך הכנות להדיפת הסכנה המצרית. חששותיו של אנטיוכוס התאמתו כשהמצרים הכריזו מלחמה על הסלאוקים בשנת 170 לפנה"ס והמלחמה הסורית השישית פתחה מחדש את המאבק בין היריבות הוותיקות.

אנטיוכוס ניסה לבסס את מעמדו בזירה הבינלאומית ושלח את מלאגר לשתי שליחויות דיפלומטיות רומא. אחת בשנת 170 והשנייה בשנת 169. מטרת השליחות הייתה לשכנע את הסנאט הרומי שהתוקפן האמיתי בסכסוך בסוריה הוא מצרים ולא אנטיוכוס. גם המצרים לא עמדו מהצד וגם הם שלחו משלחת דומה לסנאט. הרומאים היו עסוקים במלחמתם בפרסאוס, מלך מוקדון שדרשה כוחות נוספים ובשלב מסוים עשרות אלפי חיילים רומאים הועסקו בזירה המקדונית. המאבק שטרם הוכרע דרש זהירות מצד הרומאים כי ייתכן שהיו נזקקים לסיוע של מעצמות הלניסטיות במאבקם נגד מוקדון. בסופו של דבר החליטו הרומאים להעביר את העניין לטיפולו של קווינטוס מרקיוס פיליפוס, קונסול של שנת 169, שעמד לצאת ליוון.

הצבאות היריבים ופיקודם

הסלאוקים

ערך מורחב – הצבא הסלאוקי

הפיקוד העליון על הצבא הסלאוקי, בדומה לצבאות הלניסטיים אחרים, היה נתון בידיו של המלך שאף יצא עם הכוחות לקרב. למרות הפגיעה שספג בחתימת הסכם אפאמיאה בשנת 188 לפנה"ס בסיום מלחמת אנטיוכוס, שקיצץ מאוד מכוחו של הצבא הסלאוקי, היה זה עדיין צבא מרשים שכלל כמה עשרות אלפי חיילים.

ידיה של הממלכה הסלאוקית היו חופשיות ובגלל השקט הפנימי בתוך הממלכה יכול היה אנטיוכוס להפנות את מירב המשאבים המלחמתיים של מדינתו למאבק בתלמיים. סך כל הצבא שהשתתף במלחמה מנה כמה עשרות אלפי חיילים.

התלמיים

הצבא התלמיי בדומה לצבא הסלאוקי היה בנוי על יסודות הלוחמה היוונית. חיל הרגלים הכבד ששירת במערך הפלנקס יחד עם הפרשים היו גרעין הצבא המלכותי. בדומה לצבא הסלאוקי היו בצבא התלמיי שכירי חרב רבים וחילות עזר. בניגוד לסלאוקים, המתיישבים הצבאיים, אלה שהיו אחראים למילוי השורות בפלנקס ובחיל הפרשים איבדו את העניין בלחימה והתגייסו לצבא כלאחר יד. גם המצב הכלכלי-פוליטי הקשה בתוך מצרים, שכלל החלפת מלכים בתדירות גבוהה, מרידות של הילידים ותככי חצר שנמשכו לאורך כל המלחמה, היה בעוכרי הצבא המצרי.

טקטיקה ואסטרטגיה

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית

הטקטיקה שאפיינה את המהלכים הקרביים העיקרים תאמה את המקובל בתקופה ההלניסטית. עיקרה היה הסתמכות על חיל רגלים כבד הערוך במערך פלנקס ופרשים באגפיו.

למרות שהמצרים הם אלה שיזמו את המלחמה והם אלה שפלשו לתחומי הממלכה הסלאוקית, היוזמה הייתה נתונה בידי הסלאוקים - שבתוך זמן קצר הצליחו להשמיד את הצבא התלמי בקרב פלוסיום ואחר כך הטילו מצור על כמה ערים, בהם על הבירה התלמית, אלכסנדריה. התגובה התלמית למהלכים ההתקפיים של הסלאוקים הייתה רפה מאוד והם דגלו במדינות של "שב ואל תעשה". רק בגלל ההתערבות הרומית ניצלה המדינה התלמיית מחורבן מוחלט.

מהלך המלחמה

המצרים לא המתינו לסיום תפקידה של המשלחת הדיפלומטית שלהם והצבא יצא לדרכו במטרה לפלוש לקוילה-סוריה. אלא שאנטיוכוס, שציפה את ההתפתחות, יצא לקראת המצרים בראש צבא גדול. הצבאות נפגשו ליד פלוסיום, עיר בדלתה של הנילוס על גבולה המזרחי של מצרים. קרב פלוסיום (169 לפנה"ס) הסתיים בתבוסה מוחצת לצבא המצרי. המבצר עמד עדיין בדרכו של אנטיוכוס, אך היה ברור שמצב זה לא יימשך זמן רב. בהלה אחזה את החצר המצרית והמלך הצעיר תלמי השישי הועלה על ספינה כדי לחמוק מהאויב הסלאוקי. למרות ניסיון הבריחה, לכד הצי הסלאוקי את הספינה ותלמי נפל בידיו של אנטיוכוס.

התבוסה הצבאית בשערי מצרים ובריחתו הביאו להתמרמרות אדירה באלכסנדריה. משראו שמלכם החוקי נטש אותם לחסדי הפולש הכתירו למלך את אחיו הצעיר, לימים המלך תלמי השמיני, שהיה בן 12 או 13 בעת האירוע. הם כינוהו אאוגרטס, על שמו של תלמי השלישי, שנחל הצלחות רבות במלחמה הסורית השלישית נגד הסלאוקים. האמצעים האלה לא עזרו למצרים כי אנטיוכוס הציג עצמו כמי שתומך בשליט החוקי על פני האוזורפטור.

המצודה החזקה של פלוסיום עדיין עמדה בדרכו של הצבא הסלאוקי הפולש. במקום להטיל עליה מצור או להסתער על חומותיה, בחר אנטיוכוס בדרך עקיפה לכבוש את העיר המבוצרת. הוא נהג ביד נדיבה בשבויים המצריים. חיילים מצרים רבים שמאסו בשלטון המושחת באלכסנדריה ואף יותר מכך מההתפתחויות המדאיגות סביב ההנהגה והאוזורפציה נטשו את עמדותיהם בהמוניהם. אנטיוכוס ניצל את המצב העדין הזה בעיר ונכנס אליה בעורמה.

עם נפילת פלוסיום נפתחה הדלת ללב הממלכה התלמית. עד מהרה כל מצרים התחתונה להוציא את אלכסנדריה, שעדיין החזיקה מעמד, הייתה תחת כיבוש סלאוקי. אנטיוכוס הקים את מחנהו בממפיס והכתיר עצמו לפרעה. יחד עם זאת, הציג עצמו כמי שמגן על תלמי השישי נגד המורדים. תלמי השישי נאלץ לספוג את הפגיעה בכבודו היות שהיה שבוי בידיו של אנטיוכוס.

תחבולות אלה לא עזרו לאנטיוכוס. אלכסנדריה, העיר הגדולה ביותר במצרים, לא התפתתה ללכת שבי אחריו. קומאנוס וקינאס, שעמדו מאחורי המלכתו של תלמי השמיני, הקימו ממשלה משל עצמם וקיבלו את תמיכת הצבא. הם שלחו, אמנם, משלחת דיפלומטית לאנטיוכוס, אך היא לא השיגה דבר. משראה אנטיוכוס שדיפלומטיה לבדה לא עוזרת, הטיל מצור על אלכסנדריה שפגע קשות בעניי העיר כי מחירי התבואה האמירו. בצר להם, שלחו המצרים משלחת לרומא בתקווה שזאת תתערב לטובתם בסכסוך.

למרות המצור והתנאים הקשים, העיר החזיקה מעמד ואנטיוכוס נאלץ לחזור כלעומת שבא כי לא היו לו האמצעים הנדרשים לקיום מצור מסודר וארוך. כמו כן, משלחת רומית בראשות של גאיוס פופיליוס לינאס, שהייתה באלכסנדריה ביקשה ממנו לא לכבוש את העיר. אנטיוכוס השאיר חיל מצב חזק בפלוסיום, השאיר את תלמי השישי כשליט-בובה, ויצא את גבולות מצרים עוד באותה השנה.

למרות שלא כבש את אלכסנדריה, נהנה אנטיוכוס מיוקרה מדינית רבה היות שזו הייתה הפעם הראשונה מזה 150 שנה שהסלאוקים הצליחו להביס בצורה קשה כל כך את המצרים. בנוסף, לקח אנטיוכוס שלל רב מהמצרים. בה בעת הגיעה אליו משלחת מפרסאוס עם בקשת עזרה במלחמתו נגד הרומאים שנכנסה לשלב קריטי. למרות הצלחותיו של פרסאוס במלחמה עד כה, בחר אנטיוכוס לצדד ברומאים. בדיעבד הסתבר שהחלטתו הייתה נבונה כי שנה לאחר מכן הובס פרסאוס בקרב פידנה והפסיד במלחמה. אנטיוכוס לא רק שסירב לעזור לפרסאוס, אלא אף שלח לרומא מהשלל שגזל במצרים מנחה של 50 כיכרות והוסיף עליהם כתר מזהב. כדי להגדיל עוד יותר את יוקרתו המדינית בזבז עוד 100 כיכרות ברחבי יוון.

תוכניותיו של אנטיוכוס לא עלו יפה. תלמי השישי לא רצה לשחק את תפקיד הבובה. במקום להישאר נאמן לאנטיוכוס, שלח תלמי השישי משלחת לאלכסנדריה והגיע להסכם שלפיו שלט בשיתוף עם תלמי השמיני. אנטיוכוס לא ישב בטל ובשנת 168 הנחית צבא בקפריסין, שהייתה בשליטת התלמיים וכבש אותה. כמו כן, פלש בפעם השנייה למצרים. המצרים ניסו לגייס צבא נוסף ואף נעשה ניסיון לגייס 1,200 שכירי חרב ביוון, אך ללא הועיל.

המצרים לא יצאו לקרב נגדו, אלא הסתפקו בשיחות דיפלומטיות. אנטיוכוס, שחש שידו על העליונה הציב אולטימטום ודרש לקבל את קפריסין ואת פלוסיום, שכבר היו תחת שלטון כוחות הכיבוש שלו. לדאבונו, דעת הקהל שהייתה אוהדת בשנה הקודמת, עת פלשה מצרים לתחומי ממלכתו, הפנתה לו עורף. התקפתו השנייה נראתה בלתי מוצדקת. משפקע זמן האולטימטום והמצרים לא נענו לדרישותיו, פקד אנטיוכוס על חייליו להתקדם לתוך מצרים.

הרומאים לא רצו לעמוד מנגד כשאנטיוכוס מבסס מחדש את העוצמה הסלאוקית. הסיום המוצלח של המלחמה המקדונית השלישית בשנת 168 לפנה"ס שחרר מכוחות רומים רבים וגאיוס פופיליוס לינאס, ראש המשלחת שביקרה בשנה שעברה באלכסנדריה, שהה באי דלוס בים האגאי. משנודע לו על ההתפתחויות במצרים הפליג מיד דרומה ופגש את אנטיוכוס בדרכו לאלכסנדריה בכפר אלאוסיס (Eleusis) שבפרברי אלכסנדריה. הסצנה המתוארת במקורות ההיסטוריים מדגימה את העוצמה הרומית: אף שלינאוס נחת בליווי מספר ליקטורים בלתי חמושים בלבד, הוא הצליח לכפות על אנטיוכוס להתפנות ממצרים בפקודת הסנאט הרומי. לאחר שנתן לו את ההוראה, שרטט לינאוס עיגול סביב רגליו של אנטיוכוס בחול וביקש ממנו לתת תשובה מידית לפני שיצא מגבולות העיגול. אנטיוכוס שלא רצה להסתכן בעימות ישיר עם רומא נאלץ להיכנע. הרומאים לא הסתפקו בנסיגתו של אנטיוכוס ממצרים, אלא אף דאגו להחזיר את קפריסין לידי התלמיים.