אנטיוכוס השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטיוכוס השלישי
(242 לפנה"ס; בבל - 187 לפנה"ס; שושן) (בגיל 55 בערך)
Antiochos III.jpg
שם בשפת המקור Ἀντίoχoς Μέγας
מדינה הממלכה הסלאוקית
שושלת בית סלאוקוס
כינוי הגדול
אב סלאוקוס השני
מלך בית סלאוקוס ה-6
תקופת כהונה 223 לפנה"ס - 187 לפנה"ס (כ־36 שנים)
הקודם בתפקיד סלאוקוס השלישי
הבא בתפקיד סלאוקוס הרביעי

אנטיוכוס השלישי "הגדול"יוונית: Ἀντίoχoς Μέγας‏; 242 - 187 לפנה"ס) היה המלך השישי בשושלת הסלאוקית. בנו השני של סלאוקוס השני. אנטיוכוס הומלך בהיותו בן 18 או 19 ומלך במשך 37 שנים. תקופת שלטונו הייתה הארוכה ביותר מכל המלכים הסלאוקים האחרים והמרחב הגאוגרפי של שלטונו היה הגדול ביותר מאז ימי הזהר של סלאוקוס הראשון. שלטונו התאפיין בשורה של מלחמות וממסעות צבאיים להרחבת הממלכה הסלאוקית ולגיבושה. הוא היה המלך הסלאוקי הראשון שייסד את פולחן המלך באופן ריכוזי בסטרפיות השונות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מתקופת מלכות אנטיוכוס השלישי המוטבעת בדמותו

אנטיוכוס השלישי נולד בשנת 242 לפנה"ס לערך, היה בנו השני של המלך סלאוקוס השני. הוא עלה לשלטון באופן בלתי-צפוי בגיל 19 לערך‏[1], לאחר רצח אחיו סלאוקוס השלישי בידי שניים ממצביאיו, בזמן שהצבא המלכותי היה עסוק באסיה הקטנה.

עם עלייתו של אנטיוכוס לשלטון, נאלץ להתמודד עם הכאוס במערכת השלטונית, נאמנויות מעורערות של מקורבים ומרידה של שליטים מקומיים. גילו הצעיר וחוסר הניסיון שלו העמידו אותו בכפיפות ליועצים בכירים, ובשנותיו הראשונות הובל יותר משהוביל. עם עלייתו לשלטון אישר אנטיוכוס מינויים פוליטיים קיימים, שהתגלו עד מהרה כחותרים תחת שלטונו הוא: הֵרְמֵיאָס המשיך לשמש (כמו בימי סלאוקוס השלישי) כ"ראש כל ענייני המדינה", אָכַֿאיוֹס קבל את השליטה על הטריטוריות שמעבר להרי הטאורוס (כלומר אסיה הקטנה, עד כמה שלא עברה בינתיים לידי אַטַלוֹס הראשון מלך פרגמון), מוֹלוֹן ממשיך לכהן כסַטְרַפָּהּ של סטרפיית מדי ואחיו אלכסנדר ממשיך לכהן כסטרפה של סטרפיית פרסיס.

בשנת 222 לפנה"ס מרדו מולון יחד עם אחיו אלכסנדר באנטיוכוס, הם השתלטו על טריטוריות רבות במזרחה של האימפריה. שלטונו של מולון היווה איום ממשי לאנטיוכוס, כאשר הטריטוריה שסרה למרותו הייתה קטנה מזו שסרה למרותו של מולון. בתחילה, בעצת הרמיאס, שלח אנטיוכוס את ה"מצביא העליון" קְסֵנוֹיטָס להכניע את מולון, אך זה ספג מפלה קשה. בחורף 221-220 לפנה"ס החליט אנטיוכוס לצאת בראש צבאו נגד מולון. לנוכח הופעתו של אנטיוכוס המלך, בכבודו ובעצמו, ערק מיד צבא מולון ועבר לצד אנטיוכוס. מולון התאבד יחד עם כל מקורביו וגופתו הוקעה בראש חוצות.

המערכה מול מולון ואחיו חשפה מאבק בצמרת השלטונית הקרובה למלך - בין הרמיאס לבין אֵפּיגֵנֶס. אפיגנס היה ראש הצבא הסלאוקי כאשר סלאוקוס השלישי נרצח. מיד עם עלייתו של אנטיוכוס השלישי הוא הביע נאמנות למלך החדש. אפיגניס הציע לאנטיוכוס לצאת בעצמו מול מולון, מכיוון שהוא צפה את הכניעה המידית למלך, הרמיאס הציע לשלוח מצביא. בהמשך הביא הרמיאס לסילוקו של אפיגניס מתפקידו הצבאי בטענה שהמינוי מדלדל את קופת הצבא, ואף אירגן את חיסולו. לאחר הולדת בנו מספר התערבויות נוספות של הרמיאס החשידו אותו בעיני אנטיוכוס, הרמיאס נרצח ומשפחתו מוצאת להורג.

המאבק נגד אכאיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענות חלוקות לגבי אכאיוס, האם הובל למלוכה או שדרש אותה‏[2]. אנטיוכוס אישר את מינוי של אכאיוס כמשנה למלך בטריטוריות הסלאוקיות שבאסיה הקטנה. פוליביוס מתאר את עלייתו ונפילתו של אכאיוס באופן הבא: "עקב קשרי המשפחה שלו אכאיוס נקם את הרצחו של סלאוקוס השלישי) והרג את ניקנור ואפאטיוס (רוצחיו של סלאוקוס השלישי) ולקח אחריות על הצבא והאדמיניסטרציה...בשל כך הייתה לו ההזדמנות ואת התמיכה של חייליו...לקבל על עצמו את כתר המלכות. הוא בחר לא לעשות כך ולתמוך במלכותו של אנטיוכוס....אולם כאשר הצליח מעבר לציפיות...הוא נסחף על ידי ההצלחה...קבל על עצמו את כתר המלכות וקרא לעצמו מלך..."‏[3].

כעבור שנתיים הכתיר אכאיוס את עצמו למלך וביקש להרחיב את תחומי שלטונו דרומה להרי הטאורוס ומזרחה – ללב הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס נעזר באטאלוס מלך פרגמון במערכה נגד אכאיוס. אכאיוס מצידו ניסה להיעזר בבא כוחו של תלמי הרביעי – סוסיביוס, אשר בסופו של דבר הסגירו בידי אנטיוכוס. אכאיוס, כנהוג בקרובים מורדים, הוצא להורג באופן משפיל (215 לפנה"ס).

היחסים עם בית תלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שנות מלכותו של אנטיוכוס אופיינו היחסים עם ממלכת בית תלמי במתיחויות ובמאבקי כוחות. נקודת הפתיחה במערכת מול התלמים היה ההפסד בקרב רפיח, המשכה במלחמות וסיומה בחתונה.

המלחמה הסורית הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 219 לפנה"ס החליט אנטיוכוס לנצל חוסר יציבות פוליטי במדינה התלמית ולצאת למסע כיבושים, מה שמכונה המלחמה הסורית הרביעית. הוא כבש מחדש את נמל אנטיוכיה ואת הערים הפיניקיות. לאחר מכן הוא ייצב את השלטון בערים הפיניקיות וניהל משא ומתן דיפלומטי עם סוסיביוס הנציג התלמי לגבי שתי נקודות מחלוקת: השליטה בקוילה סוריה ומעמדו של אכאיוס בהסכם בין שתי המדינות (לפני המערכה מול אכאיוס). באביב של 218 לפנה"ס החליט אנטיוכוס לסיים את המשא ומתן, ולצאת למסע כיבושים בארץ-ישראל. המסע עבר בהצלחה מרובה, עד הגעתו לרפיח. אנטיוכוס לא היה ער לגיוס האדיר שמארגן תלמי ואולי היו אלו ניצחונותיו בארץ ישראל, שהקהו את חושיו. הוא ססיים את הקרב בתבוסה קשה לצבאו. תלמי כבש מחדש את קוילה-סוריה.

המלחמה הסורית החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 202 לפנה"ס פתח אנטיוכוס במלחמה הסורית החמישית. הוא ניצל שוב את חולשתו של השלטון התלמי, אך הפעם הוא נערך היטב למלחמה וגם חבר לפיליפוס החמישי מלך מוקדון. בקרב שנערך במבואות הירדן, הצבא המצרי הובס. השליטה המצרית על ארץ ישראל וסוריה התפוררה. ארץ ישראל הפכה לטריטוריה סלאוקית. אנטיוכוס אירגן את הטריטוריות החדשות במסגרת סטראפית קויליה-סוריה ופוניקיה. על פי בקשת הרומים, שחששו לאספקת התבואה ממצריים, אנטיוכוס נמנע מלפלוש למצריים.

ככל הנראה סביב שנת 195 לפנה"ס התאוששו היחסים בין מצריים לאנטיוכוס דרך נישואיהם של קלאופטרה הראשונה, בתו של אנטיוכוס ותלמי אפיפנס, כאשר הנדוניה היא קויליה סוריה: "אחרי הדברים האלו כרת אנטיוכוס ברית ידידות עם תלמי ונתן לו את בתו קלאופטרה לאשה וויתר לו בתורת נדוניה על חילת סוריה ועל שומרון ועל יהודה ופיניקיה"‏[4].

המסע מזרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה הסלאוקית בשנת 194 לפנה"ס. בכחול בהיר הממלכה עם עליית אנטיוכוס השלישי, בכחול כהה השטחים שנוספו במהלך המערכות השונות.

בשנת 212 לפנה"ס יצא אנטיוכוס למסע של כשמונה שנים (עד 204 לפנה"ס) מזרחה ("אנבסיס"; המסע לפנים הארץ). במהלך מסע זה, הוא ניסה לשחזר את מסעו של אלכסנדר הגדול למזרח, אך בעיקר לייצב את השליטה הסלאוקית על הסטרפיות המזרחיות. ראשית הוא ביקש לסדר את המצבורים הכספיים על ידי הסדרי חובות עם קסרקסס מלך ארמניה. בדרכו מזרחה הוא יצא לקרב נגד ארסאקיס השני מלך פארתיה, והחזיר אותה למעמד סטרפיה וחייב את מלכה בתשלום מיסים‏[5].

משם המשיך אנטיוכוס לבאקטריה. בבאקטריה המלך אותידמוס הכין את צבאו לפלישת אנטיוכוס וניסה למנוע אותה. אנטיוכוס הצליח לחצות את נהר אריוס והשתלט על באקטריה. במשא ומתן בין אנטיוכוס לאותידמוס, ניסה האחרון לשכנע כי יש לשתי הממלכות אינטרסים משותפים במניעת פולשים ממזרח למדינות התרבות ההלניסטיות. על פי המקור של פוליביוס המתיחות המתוארות בין אנטיוכוס לאותידמוס נבעו מאי הבנה: "אותידמוס...ענה לשליח שזה לא נכון שאנטיוכוס יגרשו ממלכתו. הוא בעצמו לא מרד במלך, אלא הוא השמיד את הצאצאים של אחרים שכן מרדו במלך, כך הוא הבטיח את מלכותו על באקטריה. ...הוא הזמין את אנטיוכוס לא לסרב לו לתואר ולתפקיד המלך"....לבסוף הוא מוסיף: "ערב רב של נוודים מהווים איום לשניהם והארץ בוודאי תהפוך לברברים אם הם יאפשרו להם לפלוש...."‏[6]. המשא ומתן הסתיים בברית נאמנות ובנישואי אותידמוס עם אחת מבנותיו של אנטיוכוס. בעקבות המסע זכה אנטיוכוס בתואר "Megas" – "הגדול"‏[7].

בשנת 206 לפנה"ס הגיע אנטיוכוס להודו וחידש את הקשרים עם סופאגיניס המלך ההודי שהכיר בעליונותו של אנטיוכוס והתחייב לספק לו פילים. אנטיוכוס לא התכוון להפוך את הטריטוריות ההודיות לסטרפיות. לקראת סיום המסע הגיע אנטיוכוס למפרץ גירה – בחריין וחידש את הברית עם הערבים, בתמורה לחירותם ולשלומם הוא קיבל מהם ממון רב. את מסעו הוא סיים בסלאוקיה שעל נהר חידקל.

המערכה מול רומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עם הרפובליקה הרומית התחילו בדיפלומטיה והסתיימו בהסכם משפיל לאנטיוכוס. בשנים 201-200 לפנה"ס הגיעה משלחת רומית לאנטיוכוס להתדיין בכינון היחסים בין שתי המדינות. אנטיוכוס טעה להבין כי רומי מכירה בשאיפותיו במערב. בשנת 197 לפנה"ס התחיל אנטיוכוס להתקדם מערבה. הוא השתלט על תארקיה והמשיך לחופיה של אנטוליה עם צבא רב. הוא הצליח בעזרת הרודים להשתלט על חבל ליקיה והמשיך לחופה המערבי של אסיה הקטנה. למעשה אנטיוכוס ניסה למלא את החלל בטריטוריות שהיו בעבר חלק מממלכת תלמי וממלכת מוקדון. אנטיוכוס לא הצליח להכניע את הערים סמירינה ולאמפאקוס והן קראו לעזרת הרומים. הרומים דרשו מאנטיוכוס לפנות את הערים שהיו כפופות לתלמי ולפיליפוס החמישי (מלך מוקדון) ולהתרחק מאירופה.

גבולות מקורבים של ממלכת סלאוקיה בשנת 185 לפנה"ס

בחורף 194-193 לפנה"ס, הבין אנטיוכוס כי מלחמה בינו לבין רומי היא רק עניין של זמן. הרומים הצהירו כי הם רואים עצמם משחררי ערי יוון מידי אנטיוכוס ודרשו ממנו שנית להתנער מערי אירופה ומערי אסיה שתחת כיבושו. באותו הזמן התחרו גם הרומים וגם אנטיוכוס על נאמנותן של ערי יוון. ב-192 לפנה"ס הגיע אנטיוכוס ליוון וניסה בעזרת האייטולים להשיג בני ברית נוספים ביוון, ללא הצלחה מרובה. בסתיו 192 לפנה"ס פרצה המלחמה בין רומי ליוון. בקרב תרמופילאי שנערך במיצרי תרמופילאי נותר אנטיוכוס עם 500 לוחמים בלבד, גם האייטולים שהיו בני בריתו נחלשו ובסופו של דבר נכנעו לרומים.

ההפסד ומותו של אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הבאה התרחשה בים האגאי, למרות הריכוז הגדול של כוחות ימיים וכן הגיוס ההמוני שערך אנטיוכוס בעזרת חניבעל מקרתגו, עד חורף 191-190 לפנה"ס רוב חופו של הים האגאי נמצא תחת שליטה רומית. אנטיוכוס שב לניסיונותיו הדיפלומטיים, אך יחסם המשפיל של הרומים הוביל את אנטיוכוס, שלא היה מוכן לקבל את תנאיהם, לשני קרבות נוספים: קרב ימי שנכשל‏[8] וקרב מגנסיה (189 לפנה"ס) הכריע את המערכה סופית לטובת הרומים.

בשנת 188 נחתם הסכם אפמאה שבו סוכמו תנאי הכניעה של אנטיוכוס: אנטיוכוס התחייב להוצאות המלחמה ולתשלומים אדירים לצבא הרומי וכן למסירת שבויי מלחמה, נסיגה כללית מערי יוון וערי אסיה הקטנה, פירוק הצבא מחלק גדול מנשקו – מסירת הפילים לרומי ואחזקת צי ימי קטן. רומי למעשה ניתקה את הממלכה הסלאוקית מאסיה.

ההפסד מול רומי הביא למשבר מדיני וכלכלי בממלכה הסלאוקית. בניסיון למלא מחדש את קופת המדינה, ערך אנטיוכוס מסע לסטראפיות המזרחיות שעוד נותרו בשליטתו, במטרה לבזוז את בתי האוצר של המקדשים. בשנת 187 לפנה"ס, ניסיון זה עלה לו בחייו כאשר עלה לבזוז את מקדש בל בבירת חבל עילם ותושבי המקום מניסים אותו.

תרבות ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס השלישי היה רפורמטור דתי: החידוש הראשון היה ייסודה של דת ריכוזית חדשה באימפריה, החידוש השני היה מושאי הפולחן הדתי שהם על פי אנטיוכוס: הוא עצמו, אשתו לאודיקה ואבותיו המלכים הסלאוקים הקודמים בדרגות אלוהה.

עוד מראשית השושלת הסלאוקית החלו המלכים הסלאוקים לקדם את פולחן השליט כחלק מהיותם אדוני אסיה וכחלק ממנהג המקום, ללא התייחסות לאופים האלוהי של המלכים‏[9]. העתקים של צווים מלכותיים (ידועים במחקר ככתובת לאודיקה) שנמצאו במדי ובפריגיה וממוענים לסטרפים השונים מוכיחים את מרכזיותה של הדת החדשה. בצווים ניתנו הסברים לגבי מושאי הפולחן, הוראות לגבי מינויי כוהנים גדולים ולבושם ולגבי הפצת הפולחן המלכותי ברחבי האימפריה. אנטיוכוס דרך הצווים ביקש להשיג אחידות בדרכי הפולחן של הדת החדשה.

אנטיוכוס ביקש בצווים להצדיק את הפולחן עבור אשתו, הוא תיאר את השירות שהיא נתנה לנתיניה, את נאמנותה ואמונתה הדתית " המלך אנטיוכוס למנדמוס...מקווה לעלות את כבודה של אחותנו ומלכתנו לאודיקיה...לא רק בעקבות חיבתה ודאגתה לנו, אך גם בשל דביקות אמונתה....כוהנות גדולות ילבשו כתר מוזהב עם דיוקנה (של המלכה)..."‏[10]. אנטיוכוס ככל הנראה הקנה חשיבות רבה לאופיו של אדם וחשב כי אדם בדרגת אל יכול להיות רק דמות בעלת הישגים מרשימים, ייתכן שזו הסיבה שהוא לא העלה גם את ילדיו לדרגת אלוהות. גם בחירת הכוהנים הגדולים הייתה מוקפדת, הם היו צריכים להוכיח שירות טוב, נאמנות ורצון טוב.

אין עדויות לגבי מהות הפולחן כמו גם להיקפו, ההשערה היא כי הפולחן חייב את אנשי חצר המלך, הצבא והמקורבים. סביר להניח כי בפסטיבליים דתיים הקשורים לפולחן זה ביצעו הכוהנים מה שהתבקשו ולקחו בהם חלק יוונים ולא יווניים ובעיקר סוחרים, שמבחינתם פסטיבלים דתיים היו אירועים עם רווח נאה בצידם. ככל הנראה הדת נוסדה בשנת 193 לפנה"ס, השנה בה הגיעה הממלכה הסלאוקית לשיא גודלה.

עם זאת, אנטיוכוס מעולם לא עירב את מעמדו הדתי בתחומים אזרחיים – הוא לא השתמש במושג אלוהי (Theos) במסמכים רשמיים או במטבעות.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס השלישי היה בנו של המלך סלאוקוס השני והמלכה לאודיקה השנייה. הוא ירש את אחיו הבכור סלאוקוס השלישי, לאחר שזה נרצח. בשנת 222 לפנה"ס התחתן אנטיוכוס עם הנסיכה לאודיקה מפונטוס. נולדו להם שמונה ילדים – שלושה בנים וחמש בנות. עדויות שונות מתארות את תפקידן של חלק מבנותיו בפולחן הדתי שייסד אנטיוכוס לכבודו ולכבוד אשתו או בדיפלומטיה הסלאוקית.

לאודיקה הרביעית, ביתו של אנטיוכוס, מונתה ככוהנת ראשית בפולחן המלכה בסטרפיה של מדיה תחת אחריותו של הסטרפה מנדמוס, כמו כן היא נישאה לשלושת אחיה. קלאופטרה הראשונה בתו של אנטיוכוס נישאת נישואים פוליטיים עם תלמי החמישי אפיפנס על מנת לסיים את יחסי האיבה בין שתי הממלכות. אנטיוכיס ביתו של אנטיוכוס נישאת למלך קפדוקיה בשנת 194 לפנה"ס, ובת נוספת נישאת עוד קודם לדמטריוס הראשון, בנו של אותידמוס מלך באקטריה.

באחת ההפוגות במערכה נגד רומי, בעוד אנטיוכוס ישב עם צבאו בחאלקיס, הוא התחתן עם אישה מקומית בשם אֵאוּבּוֹיאָה. ייתכן שוב שמדובר בנישואים פוליטיים, כיוון שאנטיוכוס איבד בני-ברית יווניים והוא ניסה בכל כוחו ליצור בריתות חדשות.

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים הסלווקים מלכו בעזרת חלוקת הטריטוריה של הממלכה לסטרפיות – אזורי ממשל עצמאיים, אשר בראשם סטרפות. הסטרפיות נוהלו לרוב באופן עצמאי בענייני כלכלה ופנים. החובות של הסטרפות כלפי המלכים הסלואוקים הסתכמו בתשלום מיסים למלך ובגיוס כוח לחימה בעת הצורך. הסטרפות נבחרו בקפידה על מנת להבטיח את נאמנותם. המלכים נהגו לעתים לערוך מסעות על מנת לפקח על הסטרפות מקרוב ולהבטיח את תשלום המסים. לדוגמה המסע בשנת 212 שערך אנטיוכוס לקסרקסס מלך ארמניה שלא הקפיד בתשלום מיסים למלכים הסלאוקים.

שליטה ישירה של אנטיוכוס נעשתה על אזורים בקוילה-סוריה לאחר המלחמה הסורית החמישית, באמצעות ממשל צבאי. על פי המסמכים מבית-שאן (סקיתופוליס) של אנטיוכוס ושל המושל הצבאי תלמי מעידים להוראות המתבקשות וניתנות בנוגע לכפרים שבאזורים אלו: "תזכיר לאנטיוכוס מאת תלמי מפקד וכהן עליון (בנוגע לעימותים שעלולים להתגלע): אני מבקש שישלחו הוראת כתובות כך שעימותים שהתגלעו בכפריי בין האיכרים ייפתרו על ידי סוכני..."‏[11] בהמשך עלתה גם הסוגיה כיצד לנהוג בפולשים באותם אזורים. הניהול באזור זה אינו דומה לניהול בסטרפיות, במקרה זה הניהול נעשה על ידי מפקד צבאי וסוכניו הממונים ישירות על ידי אנטיוכוס ותפקידם היה ביצועי. אנטיוכוס ביחסיו עם הכפופים לו ניסה לנהוג בדרכים דיפלומטיים ולהימנע ככל האפשר מלחימה. אנו מוצאים לכך מספר דוגמאות: הפשרה הדיפלומטית שמגיע אליה אנטיוכוס עם אותידומוס מבאקטריה, העברת אוכלוסייה יהודית נאמנה לאזורי מרידה. כמו כן אנטיוכוס דאג לנאמנות על ידי מתן הטבות ופטור ממיסים כמו עם היהודים לאחר המלחמה הסורית החמישית ועל ידי נישואים דיפלומטיים (משיא את בנותיו לאותידמוס ולתלמי החמישי).

מזרח האימפריה ובייחוד בבל היו מרכזיים בשלטונו של אנטיוכוס, זה השתקף ביומן אסטרונומי בבלי המתאר את השתתפותו של אנטיוכוס בריטואלים שונים במקדש אסגילה, לעומת זאת שיפלי טען כי קשה לדבר על מרכז ופריפריה בממלכה הסלווקית, בעיקר משום שנמנו חמישה מרכזי כוח או מרכזי כלכלה ואדמיניסטרציה בממלכה ולמעשה המרכז השלטוני היה היכן שנמצא המלך‏[12].

אנטיוכוס והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר עדויות מתוך קדמוניות היהודים מתארות יחסי נאמנות בין אנטיוכוס ליהודים. תושבי ארץ ישראל ובכללם היהודים, סבלו מתהפוכות וממאבקים בין שתי הממלכות ההלניסטיות. רוב התושבים היהודים מאסו משלטון בית תלמי וכאשר הנושא עלה לדיון בגירוסיה (מועצת הזקנים) בראשות שמעון הכהן, הוחלט להתייצב לצד הסלאוקים במאבקם בשלטון התלמיי. בקיץ 201 לפנה"ס סייעו היהודים לצבאו של אנטיוכוס ונתנו אספקה לחיילים ולפילים. במהלך הקרב ניזוקו ירושלים ותושביה קשות, על נאמנותם לאנטיוכוס. בתמורה לסיוע פטר אנטיוכוס את תושבי ירושלים ונכבדיה ממיסים שונים, וסיפק חומרים לפולחן היהודי בבית המקדש ולשיפוצו וכן אפשר ליהודים לחיות על פי "חוקי האבות". צ'ריקובר מפרט כי "חוקי אבות" אין כוונתם רק לציוויים הדתיים, אלא הם הכילו למעשה את כל המערך הפוליטי-פנימי של ירושלים, כלומר שלטונו התיאוקרטי של הכהן הגדול וזקני העם. למעשה הרשות לחיות על פי חוקי האבות התבטאה באוטונומיה יהודית מוגנת על ידי המנגנון הצבאי של המלך הסלאוקי.

תעודה נוספת המובאת על ידי יוספוס פלביוס מעידה על התמיכה הסלאוקית בשלטון התיאוקרטי הירושלמי על פי חוקי האבות. התעודה הזו היא למעשה פקודה האוסרת כניסה לבית המקדש למי שאינו יהודי וליהודי שלא עבר טהרה על פי חוקי האבות וכן איסור הכנסה של חיות טמאות לעיר: "אסור לכל בן עם אחר להיכנס לתחום בית-המקדש...ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר....ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים...רק בהמות המקובלות..."‏[13]. ככל הנראה הצו כוון לאנשים שאינם יהודים המגיעים לירושלים. נראה כי אין כאן התערבות כפויה של השלטון הסלאוקי, אלא תמיכה רשמית בחוק של הנהגה הדתית של ירושלים.

בבית המקדש היה נהוג להקריב קורבנות לאלוהים עם תפילה לשלומו של המלך.[דרוש מקור]

  1. הפניה שם דף היעד

יהודי התפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם יהודי התפוצות נחשבו לאוכלוסייה נאמנה. העתק של הצו לזאוקסיס המוזכר גם כן בקדמוניות היהודים, מתאר העתקת 2,000 משפחות יהודיות מבבל וממסופוטמיה לאזור לידיה ופריגיה, היכן שהאוכלוסייה המקומית החלה למרוד. הבחירה ביהודים מוסברת כך: "כי מאמין אני, שהם (היהודים) יהיו שומרים הדורשים טוב לעיניינו מפני יראת האלוהים (אשר בליבם), ויודע אני שאבותי העידו עליהם בדבר נאמנותם ומסירותם לכל אשר יבוקש מהם."‏[14]. כלומר אנטיוכוס ראה ביהודים אוכלוסייה נאמנה שתסייע לו לפתור משברים פוליטיים, הוא הכיר בקושי שבמעבר ולכן, על פי הצו, ניסה ככל יכולתו לסייע להם: הם יוכלו להמשיך להתקיים על פי חוקיהם, הם יקבלו נחלה, קרקע חקלאית ופטור ממיסים עד שיתבססו.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הכלכלית הסתמכה ברובה על מיסים שנגבו מהסטרפות ורוכזו באוצר המלך. המסים יכלו להיו בתשלום כסף "טאלנטים" או במוצרים. כמו כן היו מספר תחומים שלמלך הייתה אחריות כלכלית ישירה עליהם, לדוגמה: יערות, מכרות, שווקים וירידים.

המנגנון הכלכלי היווה ערוץ דיפלומטי נוסף, להצהרת נאמנות או כהודיה – הסוחרים הערביים של גרה סיפקו מתנות לאנטיוכוס: חמש מאות טאלנטים (משקל) של לבונה ומאתיים טאלנטים של שמן הקינמון, בתמורה לחירותם, היהודים בירושלים קיבלו פטור מחלק מהמיסים על מנת לאפשר להם לשקם את עירם וכן כהודיה על נאמנות.

אנטיוכוס דאג למלא את אוצר המלך על ידי עריכת מסעות כדי להבטיח תשלום מיסים כמו המסע לארמניה (212 לפנה"ס). דרך נוספת הייתה לבזוז את אוצר המקדשים או להכביר עליו מיסים, למעשה כך הוא גם מצא את מותו, כאשר הוא ניסה לבזוז את אוצרות המקדש בעילם בשנת 187 לפנה"ס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Austin M., The Hellenistic World from alexander to the Roman Conquest: a Selection of Ancient Sources in Translation. Cambridge: Cambridge University Press (2006).
  • Hornblower S. & Spawforth a., The Oxford Classic dictionary. 3rd ed. Oxford: oxford University Press (1996).
  • Shipley G., The Greek World After Alexander 323-330 B.C. London: Routledge (2000).
  • Sherwin-White S. & Kuhrt A., From Samarkhand to Sardis. Berkeley: university of California Press (1993).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטיוכוס השלישי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, עמ' 79. יש אי-הסכמה לגבי שנת הולדתו המדויקת, ולפיכך גם לגבי גיל עלייתו לשלטון, בטווח של שנה לכאן או לכאן.
  2. ^ על פי שיפלי, עמ' 290; אכאיוס נמצא כמועמד מועדף על הצבא לרשת את סלאוקוס השני לאחר הירצחו. אולם אכאיוס דוחה את הכתר וממשיך את המערכה נגד אטאלוס, רק מאוחר יותר הוא ממליך את עצמו למלך אסיה הקטנה. על פי גולן, עמ' 414; אכאיוס מקבל את השליטה על אסיה הקטנה מאנטיוכוס ואחרי שנתיים מכתיר עצמו למלך
  3. ^ מישל אוסטין עמ' 328-329, מתוך: Polybios IV.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, סעיף 154 (המחקר חלוק בשאלה האם יש לקבל פרט זה כעובדה).
  5. ^ על פי שיפלי, עמ' 291; פארתיה, כפי שהמטבעות שנמצאו בה מראים, מכירה במלכותו של אנטיוכוס, אך פולשת למדי, אנטיוכוס מחזיר את המצב לקדמותו.
  6. ^ מישל אוסטין עמ, 337, מתוך: Polybios XI.
  7. ^ גולן, עמ' 420, טוען כי אנטיוכוס מוסיף לעצמו את התואר הזה כדי להדגיש את עליונותו על מלכי באקטריה.
  8. ^ על פי גולן, עמ' 512; הרומים משתמשים באסטרטגיות לחימה ימיות חדשות שנותנות להם עליונות על הצי הסלאוקי.
  9. ^ הפולחן כפי שמציינים שרווין-וויט וקוהורט, עמ' 203, התייחס לשלומו של המלך וצאצאיו, כלומר היו מבצעים ריטואל דתי לאל המקומי לשלום המלך וצאצאיו. על פי שיפלי, עמ' 301, במהלך הזמן התבסס מעמדו של המלך כאלוהי.
  10. ^ אוסטין עמוד 360, מתוך: פקודת המלך אנטיוכוס אשר נמצאה חקוקה בשלושה מקומות ומתוארכת לשנת 193 לפנה"ס. הטקסט המצוטט נמצא ב-Nehaved באיראן. ההעתקים נוספים בהם נמצאה פקודת המלך נמצאו באזור הרי הזגרוס באיראן וב-פריגיה.
  11. ^ מישל אוסטין עמ' 347-348, מתוך אוסף מסמכים שנמצאו בבית שאן (סקיתופוליס העתיקה) ב-1960. הטקסט המצוין בערך תורגם על ידי J.M. Betrand (1982).
  12. ^ שיפלי, עמ' 296, מביא כהוכחה את התעסקותו בענייני אדימנסטרציה גם בעת שלא היה במרכז השלטוני אלא במהלך מסעו למזרח והוא מטיל על זאוקסיס את המשימות השלטוניות.
  13. ^ קדמוניות היהודים ג' י"ב 145 – 146, עמ' 47.
  14. ^ קדמוניות היהודים ג' י"ב 150, עמ' 48.


בית סלאוקוס

סלאוקוס הראשוןאנטיוכוס הראשוןאנטיוכוס השניסלאוקוס השניסלאוקוס השלישיאנטיוכוס השלישיסלאוקוס הרביעיאנטיוכוס הרביעיאנטיוכוס החמישידמטריוס הראשוןאלכסנדר הראשוןדמטריוס השניאנטיוכוס השישידיודוטוס טריפוןאנטיוכוס השביעידמטריוס השניאלכסנדר השניקלאופטרה תאהסלאוקוס החמישיאנטיוכוס השמיניאנטיוכוס התשיעיסלאוקוס השישיאנטיוכוס העשירידמטריוס השלישיאנטיוכוס האחד עשרפיליפוס הראשוןאנטיוכוס השנים עשראנטיוכוס השלושה עשרפיליפוס השניסלאוקוס השביעי