המפלגה הקומוניסטית של קובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הקומוניסטית של קובה
Partido Comunista de Cuba
Logo del Partido Comunista de Cuba.svg
מדינה קובה
מייסד פידל קסטרו עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים
מזכיר כללי מיגל דיאס-קאנל
תאריך ייסוד 3 באוקטובר 1965
אידאולוגיות
מטה הוואנה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום במפה הפוליטית שמאל רדיקלי
ארגונים בינלאומיים Permanent Conference of Political Parties of Latin America and the Caribbean, Foro de São Paulo עריכת הנתון בוויקינתונים
www.pcc.cu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המפלגה הקומוניסטית של קובהספרדית: Partido Comunista de Cuba, PCC) היא המפלגה המושלת בקובה. המפלגה מנהיגה שלטון חד-מפלגתי וסמכותני בקובה[1][2][3][4][5] שבו אופוזיציות לשלטון אסורות ומדוכאות.[6][7] החוקה הקובנית מייחסת למפלגה את תפקיד "הכח המנהיג של החברה ושל המדינה". המפלגה הוקמה ב-3 באוקטובר 1965 כיורשת של "המפלגה המאוחדת של המהפכה הסוציאליסטית הקובנית", אשר בזמנה תרמה ליצירת "תנועת ה-26 ביולי" ו"מפלגת העם הסוציאליסטית" אשר השתלטה על קובה אחרי המהפכה הקובנית של 1959.

גוף המפלגה העליון הוא קונגרס המפלגה, אשר מתאסף פעם בחמש שנים. כאשר הקונגרס לא נמצא בזמן אספה, הוועדה המרכזית היא גוף המפלגה העליון. מכיוון שהוועדה המרכזית מתכנסת פעמיים בשנה, רוב הנושאים והמטלות ביום-יום מטופלים על ידי הפוליביורו. מאז אפריל 2021, המזכיר הראשון של הוועדה המרכזית הוא מיגל דיאס-קאנל,[8] אשר משרת כנשיא קובה מאז 2018. למרות תוכניות עתידיות לצאת לגמלאות ב-2021, המזכיר השני הנוכחי, חוזה רמון מאצ'אדו ונטורה נשאר בתפקידו מאז 2011.[9][10]

לאחר נטילת השלטון בקובה ב-1959, המפלגה החלה באופן הדרגתי להנהיג את המרקסיזם-לניניזם, שילוב של הרעיונות המקוריים של הפילוסוף הגרמני קרל מרקס ולנין. האידאולוגיה נהייתה האידאולוגיה המובילה של המפלגה ונשארה כזו עד עצם היום הזה. המפלגה שאפה ל"סוציאליזם מדיני", אשר תחתיו כל התעשיות יולאמו, וכלכלה מתוכננת, אשר יושמה בכל קובה למרות האמברגו על קובה שנעשה על ידי ארצות הברית. המפלגה הקומוניסטית של קובה תומכת גם ב"קסטרואיזם" ו"גוואריזם" והיא חברה במפגש הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות ושל הפועלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקובה פעלו מאז התקופה המוקדמת של הרפובליקה (ב-1902) מספר ארגונים קומוניסטים ואנרכיסטים. המפלגה הקומוניסטית המקורית של קובה נוצרה בשנות ה-20. ב-1944 המפלגה שינתה את שמה ל"מפלגת העם הסוציאליסטית" מסיבות אלקטורליות. ביולי 1961, שנתיים לאחר ההפיכה המוצלחת נגד פולחנסיו בטיסטה ויצירת הממשלה המהפכנית, "איגוד הארגונים המהפכניים" (אא"מ) נוצר על ידי איחודן של:

  • תנועתו של פידל קסטרו, "תנועת ה-26 ביולי"
  • "מפלגת העם הסוציאליסטית" אשר הונהגה על ידי בלאס רוקה
  • הוועד המהפכני (שהיה מבוסס סטודנטים) שהונהג על ידי פאורה צ'ומון

ב-26 במרץ 1962, אא"מ נהיה "המפלגה המאוחדת של המהפכה הסוציאליסטית הקובנית (מממס"ק), אשר לאחר מכן נהפכה למפלגה הקומוניסטית של קובה ב-3 באוקטובר 1965. בסעיף 5 של החוקה הקובנית של 1976, המפלגה הקומוניסטית מזוהה כ"הכח המנהיג העליון של החברה ושל המדינה, אשר מארגן ומדריך את המאמצים והמטרות לקראת בנייתו של סוציאליזם וההתקדמות לחברה קומוניסטית".[11] על כל המפלגות, כולל המפלגה הקומוניסטית, חל איסור על שיווק הארגונים המפלגתיים שלהם בפומבי.

במשך 15 השנים הראשונה לקיומה הפורמלי, המפלגה הקומוניסטית כמעט ולא הייתה פעילה מחוץ לפוליטביורו. הוועדה המרכזית, שבה חברים 100 אנשים, התאספה באופן נדיר. רק עשר שנים לאחר הקמת המפלגה התאסף קונגרס המפלגה הראשון. ב-1969, מספר החברים במפלגה היה רק 55,000 או 0.7 אחוזים מהאוכלוסייה דאז, מה שנתן למפלגה את התואר "המפלגה הקומוניסטית השולטת הקטנה בעולם". בשנות השבעים, מנגנון המפלגה החל להתפתח. עד לאיסוף קונגרס המפלגה הראשון ב-1975, הוועדה המרכזית כבר התאספה באופן סדיר וסיפקה מנגנונים ארגוניים למפלגה בכך שנתה למפלגה את התפקיד המוביל בחברה. עד 1980, המפלגה החלה לצמוח ומספר החברים בה הגיע ליותר מ-430,000 חברים והוא צמח עוד יותר ל-520,000 חברים עד 1985.

קונגרסי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית של קובה ארגנה את הקונגרס הראשון שלה ב-1975 ועוד כמה קונגרסים נוספים ב-1980, 1986, 1991, 1997 ו-2011. הקונגרס המפלגתי השביעי נערך בין 19 ל-22 באפריל 2016,[12] בערך באותו הזמן של יום השנה ה-55 לפלישה למפרץ החזירים.[13]

הקונגרס השמיני אמור להיערך בין ה-16 ל-19 באפריל 2021.

הוועדה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה המפלגה

גופי המפלגה המנהיגים היו הפוליביורו והמזכירות עד 1991. בשנה זו שני הגופים הללו אוחדו לתוך פוליטביורו מורחב עם מעל ל-20 חברים. למרות זאת, המזכירות נוסדה מחדש ב-2002. ישנה גם ועדה מרכזית אשר מתאספת בין קונגרסי מפלגה. בקונגרס החמישי, גודל הוועדה המרכזית צומצם ל-150 חברים מהמספר הקודם שהיה 225. פידל קסטרו היה מנהיג המפלגה (המזכיר הראשון) מאז הקמתה בזמן שראול קסטרו היה מזכירה השני. מאז התפטרותו של פידל קסטרו ב-2008 מהמפלגה והממשלה, ראול קסטרו נהיה המזכיר הראשון של המפלגה.

נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפלגה הקומוניסטית של קובה ישנה אגף נוער, "הליגה הקומוניסטת הצעירה" אשר חברה בהפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי. למפלגה ישנו גם אגף ילדים, "ארגון הפיונרים על שם חוזה מארטי".

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשוואה למפלגות שלטון קומוניסטיות אחרות, כמו זו של וייטנאם, סין ולאוס, המפלגה הקומוניסטית של קובה נצמדת בקנאות למרקסיזם-לניניזם והמודל הסובייטי המסורתי. המפלגה מסתייגת מרפורמות שוק, אף על פי שהיא הוכרחה לקבל כמה צעדים שווקים בכלכלה שלה בגלל התפרקות ברית המועצות ואיבוד הסוביסדיות.

המפלגה הקומוניסטית של קובה משתמשת ב"דיפלומטיה רפואית" כחלק ממדיניות החוץ של המפלגה. המפלגה שולחת אלפי רופאים קובנים, מומחים חקלאיים, ומומחים אחרים למדינות בעולם המתפתח.

ראול קסטרו, מאז שנהיה המנהיג של המפלגה, יצא בקמפיין ל"חידוש" הכלכלה הסוציאליסטית של קובה על ידי שילוב של מערכות ביזור וסחר חליפין חדשות שבאופן מסורתי נראו כ"שווקיות". צעד זה גרם לספקולציות בכך שקובה אולי מתקדמת לכיוון מודל כלכלי שיותר דומה לזה של סין או של וייטנאם. (כלכלת שוק סוציאליסטית).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Svolik, Milan W. (17 בספטמבר 2012). The Politics of Authoritarian Rule (באנגלית). Cambridge University Press. עמ' 7, 43. ISBN 978-1-139-56107-5. 
  2. ^ Hawkins, Darren (2001). "Democratization Theory and Nontransitions: Insights from Cuba". Comparative Politics 33 (4): 441–461. ISSN 0010-4159. doi:10.2307/422443. 
  3. ^ Hawkins, Darren (2001). "Democratization Theory and Nontransitions: Insights from Cuba". Comparative Politics 33 (4): 441–461. ISSN 0010-4159. doi:10.2307/422443. 
  4. ^ Hawkins, Darren (2001). "Democratization Theory and Nontransitions: Insights from Cuba". Comparative Politics 33 (4): 441–461. ISSN 0010-4159. doi:10.2307/422443. 
  5. ^ Domínguez, Jorge I.; Galvis, Ángela Fonseca; Superti, Chiara (2 בינואר 2018). "Authoritarian Regimes and Their Permitted Oppositions: Election Day Outcomes in Cuba". Latin American Politics and Society (באנגלית) (Cambridge University Press) 59 (2): 27–52. ISSN 1531-426X. doi:10.1111/laps.12017. 
  6. ^ Miller, Nicola (1 בינואר 2003). "The Absolution of History: Uses of the Past in Castro's Cuba". Journal of Contemporary History (באנגלית) 38 (1): 147–162. ISSN 0022-0094. doi:10.1177/0022009403038001969. 
  7. ^ Schedler, Andreas; Hoffmann, Bert (2015). "Communicating authoritarian elite cohesion". Democratization (באנגלית). ISSN 1351-0347. doi:10.1080/13510347.2015.1095181. 
  8. ^ Meneses, Yaima Puig (21 April 2021). "Díaz-Canel chairs the Extraordinary Plenary of the Party in Havana (+ Video)". Retrieved 21 April 2021.
  9. ^ Meneses, Yaima Puig (21 April 2021). "Díaz-Canel chairs the Extraordinary Plenary of the Party in Havana (+ Video)". Retrieved 21 April 2021.
  10. ^ Shasta Darlington (19 באפריל 2011). "Raul Castro to lead Cuba's Communist Party". CNN. בדיקה אחרונה ב-23 באפריל 2018. 
  11. ^ "Cuba: Constitución". pdba.georgetown.edu. בדיקה אחרונה ב-14 באוקטובר 2017. 
  12. ^ "Cuba's Communist Party Congress wants change, but also more of the same". Miami Herald. בדיקה אחרונה ב-14 באוקטובר 2017. 
  13. ^ "Escambray". Escambray. בדיקה אחרונה ב-14 באוקטובר 2017.