לדלג לתוכן

המפלגה השמרנית של קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה השמרנית של קנדה
Conservative Party of Canada
מדינה קנדהקנדה קנדה
מייסד סטיבן הרפר
מנהיגים פייר פוליאב
תקופת הפעילות 3 בדצמבר 2003 – הווה (22 שנים)
אידאולוגיות שמרנות ליברלית, ליברליזם כלכלי
מטה אוטווה
מיקום במפה הפוליטית מרכז-ימין
ארגונים בינלאומיים האיחוד הדמוקרטי הבין-לאומי
צבעים רשמיים כחול
נציגויות בפרלמנטים
בית הנבחרים של קנדה
141 / 343
הסנאט הקנדי
13 / 105
conservative.ca

המפלגה השמרנית של קנדה (באנגלית: Conservative Party of Canada, בצרפתית: Parti conservateur du Canada) היא מפלגת ימין שמרנית קנדית. זוהי אחת משתי המפלגות הגדולות בבית הנבחרים הקנדי ובקנדה מבחינת מספר החברים יחד עם המפלגה הליברלית של קנדה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המפלגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה השמרנית הקנדית הוקמה כתוצאה ממיזוג בין המפלגה הפרוגרסיבית-השמרנית ומפלגת הברית הקנדית.[1] שורשיה של המפלגה הפרוגרסיבית-השמרנית החלו במפלגה השמרנית המקורית, שהקימה מספר ממשלות מאז איחודה של קנדה ב-1867. בבחירות הפדרליות של 1993, בסיס התמיכה של המפלגה במערב קנדה עבר למפלגת הרפורמה, שבהמשך שונה שמה לברית הקנדית.[2]

ב-2003 לאחר שהתברר שמפלגות הימין אינם מסוגלות להביס את המפלגה הליברלית השלטת, החלו מאמצים לאיחוד כוחות ושתי המפלגות התמזגו והקימו את המפלגה השמרנית הקנדית.[1]

באופוזיציה (2004-2006)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדה
סמל קנדה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של קנדה
המלוכה הקנדית
הממשל הפדרלי
הרשות המחוקקת
הפרלמנט של קנדה
בית הנבחרים של קנדה
יושב ראש: גרג פרגוס
הסנאט של קנדה
יושב ראש: ריימונד גנייה
ראש האופוזיציה: פייר פוליאב
הרשות המבצעת
ראש ממשלת קנדה
מארק קרני
המועצה המלכותית • מזכיר המועצה המלכותית • צו במועצה • משרד ראש הממשלה • הכוחות המזוינים
הרשות השופטת
בית המשפט העליון של קנדה
נשיא העליון: ריצ'רד וגנר
בתי המשפט הפדרליים של קנדה
פרובינציות וטריטוריות
מפלגות פוליטיות
הליברלים • השמרנים • הדמוקרטים החדשים • הבלוק הקוויבקי
מערכות בחירות
2015 • 2019 • 2021 • 2025
יחסי החוץ

ב-20 במרץ 2004 התקיימו בחירות להנהגת המפלגה כאשר בסופם ניצח סטיבן הרפר עם 56.2% מהקולות.[3] חודשיים לאחר בחירתו של הרפר למנהיג המפלגה, הכריז ראש הממשלה פול מרטין על בחירות כלליות ב-28 ביוני 2004. לראשונה מאז בחירות 1993, נאלצה הממשלה של המפלגה הליברלית להתמודד מול מפלגת אופוזיציה שנתפסה בציבור כאלטרנטיבה שלטונית ממשית. הליברלים ניסו לסכל זאת באמצעות הקדמת הבחירות, במטרה להקשות על השמרנים לגבש את המיזוג הטרי בין המפלגות.[4]

בבחירות הפדרליות של 2004, המפלגה השמרנית נהפכה לסיעה הגדולה ביותר בפרלמנט הקנדי עם 99 מושבים, בעוד המפלגה הליברלית נחלשה והקימה ממשלת מיעוט עם 135 מושבים.[5][6]

במשך תקופתה באופוזיציה, המפלגה הפחיתה את העיסוק בנושאים חברתיים שנויים במחלוקת ושמרה על כוחה בתחום הכלכלי. היא קידמה סדר יום של הפחתת מיסים, צמצום רגולציה וביזור סמכויות למחוזות.[7] בנוסף הציגה המפלגה תוכנית למיגור הפשיעה וקידום הביטחון האישי זאת לאחר עליית סטטיסטיקות הפשיעה.

ב-24 בנובמבר 2005, הגיש סטיבן הרפר הצבעת אי אמון בממשלה. ההצעה עברה ב-28 בנובמבר בתמיכת שתי מפלגות אופוזיציה נוספות, מה שהוביל לפיזור הפרלמנט והליכה לבחירות שנערכו ב-23 בינואר 2006.[8] במערכת בחירות זו הוביל הרפר, את המפלגה לניצחון.[9]

ממשלות סטיבן הרפר (2006–2015)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטיבן הרפר בנאום ניצחונו בבחירות, 2005

לאחר מערכות הבחירות של 2006 ו-2008 תחת הנהגתו של הרפר, הקימה המפלגה השמרנית שתי ממשלות מיעוט רצופות. בהמשך, בבחירות הפדרליות של 2011, הצליחה המפלגה להשיג רוב מוחץ ולהקים ממשלת רוב.

בתקופת שלטונה של המפלגה השמרנית תחת הרפר, התמקדה מדיניותה הכלכלית בהפחתת מיסים, ובכלל זה מס ערך מוסף, מס הכנסה, ומסי חברות.[10] ממשלת הרפר פעלה לאיזון התקציב הלאומי והציגה רפורמות כלכליות וחברתיות, כגון חשבון החיסכון הפטור ממס וקצבת ילדים. בתחום ביטחון הפנים, ביטלה ממשלת הרפר את המרשם לכלי ירייה, הנהיגה עונשי מינימום על עבירות אלימות והעלתה את גיל האחריות הפלילית ל-16.

בנוסף, קידמה ממשלת הרפר את תשתיות האנרגיה באמצעות אישור הקמתם של צינורות נפט וגז ממערב המדינה למזרחה. זאת במטרה להרחיב את עתודות הנפט הקנדי ולייצר מקומות עבודה חדשים.[11] במקביל, הובילה ממשלת הרפר את פרישתה של קנדה מפרוטוקול קיוטו.[12]

בזירה הבינלאומית, ממשלת הרפר של המפלגה השמרנית הפגינה תמיכה עקבית ונחרצת בישראל, וקידמה הסכמי סחר חופשי משמעותיים, בהם הסכם הכלכלה והסחר המקיף עם האיחוד האירופי (CETA) והשותפות הטראנס-פסיפית (TPP).[10]

באופוזיציה (2015-כיום)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט בחירות של המפלגה השמרנית בבחירות הפדרליות ב-2015

בבחירות הפדרליות של 2015, לאחר כמעט עשור בשלטון, הובסו השמרנים על ידי ג'סטין טרודו מהמפלגה הליברלית.[13] הרפר פרש מהנהגת המפלגה עם היוודע התוצאות בתום יום הבחירות.[14]

עם סיום עידן הרפר, הוחלט על מינוי מנהיג זמני שיכהן בתפקיד על לבחירת מנהיג קבוע. ב-5 בנובמבר 2015 במהלך הצבעה שנערכה על ידי חברי הסיעה נבחרה למנהיגה הזמנית חברת הפרלמנט רונה אמברוז.

בהנהגת אנדרו שיר (2017-2020)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרו שיר באספת בחירות, אוקטובר 2019

ב-19 בינואר 2016 הודיעה המפלגה על בחירות להנהגת המפלגה ב-27 במאי 2017. ב-28 בספטמבר 2016 הודיע יושב ראש בית הנבחרים לשעבר אנדרו שיר, על התמודדותו לראשות המפלגה. ב-27 במאי 2017 נבחר שיר למנהיג הקבוע השני של המפלגה השמרנית ברוב של 51% קולות[15]. תחת הנהגתו של שיר, הציבה המפלגה השמרנית בראש סדר העדיפויות את ביטול מס הפחמן שהטילה ממשלת טרודו, קידום בניית צינורות נפט, ואיזון התקציב הלאומי בתוך חמש שנים.[16][17]

לקראת מערכת הבחירות הפדרליות באוקטובר 2019, ניצבה המפלגה השמרנית בראש הסקרים.[18] אף על פי שמערכת הבחירות הסתיימה בניצחון של המפלגה הליברלית בראשות ג'סטין טרודו ובהקמת ממשלת מיעוט, רשמה המפלגה השמרנית הישגים משמעותיים: המפלגה זכתה במספר הקולות הגדול ביותר ברמה הארצית, הוסיפה לסיעתה בפרלמנט 26 מושבים, וניצחה בכל המושבים במחוזות ססקצ'ואן ואלברטה.[19]

לאחר הבחירות ספג שיר ביקורת פנימית על כך שלא הצליח להביס את טרודו, שמעמדו נחלש עקב פרשיית שחיתות. ב-12 בדצמבר 2019 הודיע שיר על התפטרותו, לאחר שרשת CBC חשפה כי חלק משכר הלימוד של ילדיו של שיר בבתי ספר פרטיים מומנו מכספי המפלגה.[20]

בהנהגת ארין אוטול (2020–2022)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארין אוטול במהלך קמפיין הבחירות 2021

לאחר התפטרותו של שיר הודיעה המפלגה על בחירות להנהגת המפלגה. ב-24 באוגוסט 2020, נבחר ארין אוטול למנהיג המפלגה.[21] עם כניסתו לתפקיד הציגה המפלגה השמרנית מצע התואם את המרכז הפוליטי. על אף שקמפיין הבחירות של אוטול כלל התנגדות נחרצת למס הפחמן של ממשלת הליברלים, באפריל 2021 שינה אוטול את עמדתו והציע במקום זאת מודל חלופי.[22]

בספטמבר 2021, ראש הממשלה ג'סטין טרודו הכריז על הקדמת הבחירות הפדרליות בתקווה לזכות לממשלת רוב.[23] במהלך הקמפיין המפלגה השמרנית ניצבה בסקרים בשוויון מול הליברלים ואף הובילה עליהם חלק מהזמן. אוטול הצהיר כי יאזן את התקציב תוך עשור, וחזר בו מכוונתו לבטל את האיסור שהטילה ממשל טרודו על כלי נשק.[24] בדומה לבחירות 2019, השמרנים זכו ברוב הקולות ברמה הארצית, אך לא הצליחו להשיג את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, מה שאיפשר לטרודו להקים ממשלת מיעוט נוספת.[25]

בעקבות התוצאות בבחירות, התעוררה מחלוקת במפלגה לגבי המשך כהונתו של אוטול.[26] ב-5 באוקטובר 2021 הצביעו חברי הסיעה בעד אימוץ רפורמה המעניקה לחברי הסיעה את הכוח ליזום הצבעה על הדחת מנהיג המפלגה.[27] ב-31 בינואר 2022, הגיש חבר הפרלמנט בוב בנזן מכתב עליו חתומים 35 חברי פרלמנט שמרנים, ובו דרישה להדחת אוטול. ב-2 בפברואר הודח אוטול מתפקידו בהצבעת סיעה ברוב של 73 מול 45.[28]

באותו היום שבו הודח אוטול, נבחרה סגנית מנהיג הפלגה קנדיס ברגן למנהיגה זמנית.[29] בהמשך נקבע מועד בחירות להנהגת המפלגה ל-10 בספטמבר 2022.[30]

בהנהגת פייר פוליאב (2022-כיום)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פייר פוליאב יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בביקורו בקנדה, 2022

ב-10 בספטמבר 2022, ניצח פייר פוליאב בבחירות לראשות המפלגה בניצחון סוחף, עם למעלה מ-68% מהקולות.[31] למרות הציפיות הגבוהות, ב-28 באפריל 2025 הפסידה המפלגה בבחירות הפדרליות, וזאת על אף הישגים פרלמנטרים משמעותיים.[32] כתוצאה מכך הקימו השמרנים את האופוזיציה הגדולה ביותר בתולדות קנדה. במוקד הבחירות ניצב החשש ממלחמת הסחר שבה פתח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, והצהרותיו החוזרות ונשנות על רצונו לספח את קנדה ולהפוך אותה למדינה ה-51 של ארצות הברית.[33]

עם זאת, פוליאב חווה מפלה אישית כאשר איבד את מושבו במחוז הבחירה שלו שבאוטווה. זהו מקרה נדיר בפוליטיקה הקנדית שבו מנהיג מפלגה גדולה מובס במחוז הבחירה האישי שלו. בעקבות תוצאות הבחירות הועלו ספקות בדבר יכולתו להמשיך בתפקידו.[34]

למרות הביקורת, רוב חברי הסיעה לא מיהרו להחליף את פוליאב מיד לאחר הבחירות. זאת בשל העלייה בכוחה של המפלגה בקרב הציבור, התחזקותה במטרופולין טורונטו, והפופולריות שממנה נהנה פוליאב בקרב הציבור. נציג השמרנים שזכה ברוב מוצק באחד מאזורי הבחירה באלברטה הודיע על פרישתו, ופוליאב התמודד שם בבחירות-ביניים באוגוסט 2025, בהן נבחר ב-80% מהקולות וכך שב לפרלמנט.[35][36]

בינואר 2026, במהלך הצבעה על המשך כהונתו שנערכה במסגרת ועידת המפלגה בקלגרי, זכה פוליאב לתמיכה של 87.4%, והצהיר כי בכוונתו להישאר בתפקיד מנהיג המפלגה וראש האופוזיציה.[37]

מוסדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הלאומית, אשר חברי המפלגה בוחרים את נציגיה בוועידת המפלגה, היא המוסד העליון של המפלגה. בנוסף לתכנון ואישור הפעילות הפוליטית של המפלגה, המועצה כותבת את המצע המפלגתי, ומצהירה על עקרונות יסוד ומדיניות של המפלגה על מנת להנחות את מנהיגי המפלגה.[1][38] המועצה מורכבת ממספר נציגים הנקבע על פי מספר המושבים של הפרובינציה או הטריטוריה בבית הנבחרים של קנדה.[39] לדוגמה: ארבעה נציגים מפרובינציה בעלת יותר מ-100 מושבים, שלושה מפרובינציה בעלת 51 עד 100 מושבים, פחות נציגים לפרובינציות בייצוג קטן יותר ונציג אחד מכל אחת מהטריטוריות של קנדה.[39] ב-2023 נבחרו בין היתר ארבעה נציגים מאונטריו, שלושה מקוויבק, שניים מקולומביה הבריטית ושניים מאלברטה.[40] למועצה הלאומית שנבחרה בראשית 2026 נבחרו 20 נציגים.[41]

פריסה גאוגרפית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה השמרנית נהנית באופן היסטורי מבסיס תמיכה חזק במחוזות מערב קנדה ובאזורים הכפריים של אונטריו.[42] כוחה של המפלגה בולט במיוחד במחוזות אלברטה, מניטובה, וססקצ׳ואן. מנגד, המפלגה נוטה להיות חלשה יותר בקוויבק ובמחוזות האטלנטיים בדגש על ניופאונדלנד, לברדור ואי הנסיך אדוארד.[42]

מנהיגי המפלגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהיגי המפלגה השמרנית הקנדית לדורותיהם
שם מחוז בחירה תקופת כהונה
1 ג'ון לינץ'-סטאונטון קוויבקקוויבק קוויבק 2003-2004
2 סטיבן הרפר אלברטהאלברטה אלברטה 2004-2015
זמנית רונה אמברוז אלברטהאלברטה אלברטה 2015-2017
3 אנדרו שיר ססקצ'ואןססקצ'ואן ססקצ'ואן 2017-2020
4 ארין אוטול אונטריואונטריו אונטריו 2020-2022
זמנית קנדיס ברגן מניטובהמניטובה מניטובה 2022-2022
5 פייר פוליאב אוטווהאוטווה אוטווה

אלברטהאלברטה אלברטה

 2022- מכהן

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 Conservative Party of Canada, EBSCO, ‏2024 (באנגלית)
  2. ↑ Cecco, Leyland (2024-06-07). "Conservative wipeout: the lesson Canada's 1993 election offers to the Tories". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  3. ↑ Harper wins Conservative leadership, CBC, ‏March 23, 2004
  4. ↑ Martin Prepares for Election Call, thecanadianencyclopedia.ca (באנגלית)
  5. ↑ Canadian Election Night Coverage, C-SPAN, ‏June 28, 2004
  6. ↑ 2004 Canadian Election Results, www.sfu.ca
  7. ↑ Harper's Agenda, thecanadianencyclopedia.ca (באנגלית)
  8. ↑ "Canadian government toppled in no-confidence vote". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2005-11-29. ISSN 0362-4331.
  9. ↑ Canada's Conservative Party wins election, NBC News, ‏2006-01-23 (באנגלית)
  10. 1 2 Angus Reid, The Harper Legacy, Angus Reid Institute, ‏2015-10-30 (באנגלית אמריקאית)
  11. ↑ Government of Canada, Harper Government Encouraged by Step Towards West–East Pipeline, Government of Canada/ Gouvernement du Canada, ‏2015-10-13
  12. ↑ Staff (2011-12-13). "Canada pulls out of Kyoto protocol". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  13. ↑ Chappell, Bill (2015-10-20). "Trudeau Upsets Harper, As 'Liberal Wave' Takes Canada's Prime Minister Post". NPR (באנגלית).
  14. ↑ Stephen Harper to step down as leader after Conservative defeat, CBC, ‏Oct 19, 2015
  15. ↑ "Canada's Conservatives elect Andrew Scheer as new party leader". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-05-28.
  16. ↑ Alanna Smith, Conservative leader Andrew Scheer shares pipeline vision in Calgary, calgary herald, ‏May 25, 2019
  17. ↑ Amy Smart-The Canadian Press, Scheer says it would take Conservatives five years to balance budget, CTVNews, ‏2019-05-24 (באנגלית)
  18. ↑ Clarke, Seán; Levett, Cath (2019-10-23). "Canada election 2019: full results". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.
  19. ↑ "Federal election 2019: Conservative sweep of Alberta illustrates deep well of resentment facing Trudeau". The Globe and Mail (בCanadian English). 2019-10-22.
  20. ↑ Andrew Scheer: Canadian Conservative leader resigns, www.bbc.com, ‏2019-12-12 (באנגלית בריטית)
  21. ↑ Brian Platt, 'You have given me a clear mission': Erin O'Toole wins Conservative leadership race on third ballot, national post, ‏Aug 24, 2020
  22. ↑ David Cochrane, Salimah Shivji, Aaron Wherry, Conservatives announce plan to replace Liberal carbon tax with a lower levy of their own, CBC, ‏April 16, 2021
  23. ↑ Chris Hall, Trudeau made pushing his agenda more complicated with failed bid for majority, CBC, ‏Sep 21, 2021
  24. ↑ Darren Major, O'Toole reverses course on guns, will maintain Liberal ban during review of classifications, CBC, ‏Sep 05, 2021
  25. ↑ O’Toole says Conservative caucus ‘fully united’ as MPs vote on power to oust him | Globalnews.ca, Global News (באנגלית אמריקאית)
  26. ↑ "Erin O'Toole accused of 'betraying' Conservatives as he faces first leadership challenge". The Globe and Mail (בCanadian English). 2021-09-22.
  27. ↑ "O'Toole faces caucus revolt as 35 MPs sign letter calling for leadership-review vote". The Globe and Mail (בCanadian English). 2022-01-31.
  28. ↑ "Erin O'Toole: Canada's Conservatives oust party leader" (באנגלית בריטית). 2022-02-02.
  29. ↑ Conservatives elect Candice Bergen as interim party leader | Globalnews.ca, CJOB (באנגלית אמריקאית)
  30. ↑ Conservative MP Pierre Poilievre says he is running for prime minister - National | Globalnews.ca, Global News (באנגלית אמריקאית)
  31. ↑ NEIL MOSS, STUART BENSON, Poilievre wins Conservative leadership with commanding 68.1 per cent of the points on first ballot, pledges focus on pocketbook issues; party promises unity, downplays division, hill times, ‏September 11, 2022
  32. ↑ The Canadian Press, New Conservative leader Poilievre drops in on Quebec caucus before meeting with MPs, senators, CTVNews, ‏2022-09-12 (באנגלית)
  33. ↑ ניצחון ליורש הליברלי של טרודו בקנדה: "לעולם לא נשכח את הבגידה של טראמפ", באתר ynet, 28 באפריל 2025
  34. ↑ John Paul Tasker, Poilievre faces uncertain future after losing his own seat and failing to depose the Liberals, CBC, ‏29 באפריל 2025
  35. ↑ Stephanie Ha, Conservative MP gives up seat for Pierre Poilievre to run in byelection, CTV News, ‏2025-05-02 (באנגלית)
  36. ↑ Kathy Le, Central Alberta voters have spoken: Poilievre back in the House with big win, CTVNews, ‏2025-08-19 (באנגלית)
  37. ↑ Canada's Poilievre sweeps Conservative party leadership test with 87.4%, www.bbc.com, ‏2026-01-31 (באנגלית בריטית)
  38. ↑ Martin Lukacs, Harrison Samphir, Pierre Poilievre’s new governing council stacked with corporate lobbyists ⋆ The Breach, The Breach, ‏2026-02-04 (באנגלית)
  39. 1 2 CONSERVATIVE PARTY OF CANADA CONSTITUTION, politicalpartydb.org, סעיף 8, ‏11 ביוני 2011
  40. ↑ Jonathan Bradley, Conservatives elect new members to national council, Western Standard, ‏2023-09-09 (באנגלית)
  41. ↑ ABBAS RANA, Conservatives to elect members of powerful national council today: Canada needs ‘Pierre Poilievre as the next prime minister, we’re united’, The Hill, ‏January 31, 2026
  42. 1 2 Conservative Party, www.thecanadianencyclopedia.ca (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המפלגה_השמרנית_של_קנדה&oldid=43640637"