המפלגה הליברלית של קנדה
 | |
| מדינה |
 קנדה |
|---|---|
| מייסד |
ג'ורג' בראון  |
| מנהיגים | מארק קרני (יו"ר) |
| תקופת הפעילות | 1861–הווה (כ־165 שנים) |
| אידאולוגיות | ליברליזם, ליברליזם חברתי |
| מטה | אוטווה |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל |
| ארגונים בינלאומיים | האינטרנציונל הליברלי |
| צבעים רשמיים | אדום |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| בית הנבחרים של קנדה |
170 / 338 |
| הסנאט של קנדה |
0 / 105 |
| www.liberal.ca | |
  | |
המפלגה הליברלית של קנדה (באנגלית: Liberal Party of Canada, בצרפתית: Parti libéral du Canada) היא המפלגה הפדרלית הוותיקה ביותר בקנדה. המפלגה דוגלת בליברליזם ונמצאת במרכז-שמאל המפה הפוליטית, כשמימינה נמצאת המפלגה השמרנית ומשמאלה המפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP).
המפלגה שלטה בפוליטיקה הפדרלית במשך רוב ההיסטוריה של קנדה, והייתה בשלטון במשך כמעט 69 שנים במאה ה-20, יותר מכל מפלגה אחרת במדינה מתקדמת – ועל כן היא מכונה לעיתים "מפלגת השלטון הטבעית" של קנדה. בתחילת המאה ה-21 איבדה המפלגה מכוחה והגיעה לשפל בבחירות שנערכו בשנת 2011, אך המפלגה השתקמה וחזרה לשלטון בבחירות שנערכו בשנת 2015.
יושב ראש המפלגה הליברלית נכון ל-2025 הוא מארק קרני המשמש גם כראש הממשלה המיועד.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת המפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשיה של המפלגה הליברלית של קנדה החלו במפלגות האופוזיציה שהוקמה במושבות של צפון אמריקה הבריטית. אסיפות הנבחרים הוקמו בנובה סקוטיה, באי הנסיך אדוארד, בניו ברנזוויק, ובשאר חלקי קנדה. המפלגות התפתחו כמשקל נגד האוליגרכיה ששלטה בממשלי המושבות.[1]
בפרובינציה קוויבק, קראו לכינון ממשל אחראי. רעיון זה גרס כי הממשלה יכולה למשול רק כאשר היא נהנת מאמון האספה הנבחרת. ב-1826 דחפה המפלגה להרחבת סמכויותיה של האספה המחוקקת, שבה החזיקה ברוב. עם הזמן ככל ששאיפותיה נבלמו הפכה המפלגה לקיצונית יותר, מה שהוביל לכישלון מרידות 1837–1838. באונטריו, מפלגת האופוזיציה נודעה בשם הרפורמיסטים.[1]
 |
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של קנדה |
|
ב-1867, עם איחוד קנדה התאחדו פלגי הרפורמיסטים השונים למסגרת פוליטית אחת תחת השם ״המפלגה ליברלית״. בשנותיה הראשונות התקשתה המפלגה להתמודד מול דומיננטיות של השמרנים, למעט תקופת שלטון קצרה של אלכסנדר מקנזי.[1]
בהנהגת וילפרד לורייה (1867–1919)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1887 עם בחירתו של וילפרד לורייה להנהגת המפלגה החל שינוי מהותי, לורייה עיצב את המפלגה הליברלית ״כגשר״ בין הקנדים דוברי אנגלית לאלו דוברי הצרפתית. תחת הנהגתו שארכה 15 שנה כראש ממשלה, דגלה המפלגה הליברלית בפרגמטיזם פוליטי, פיתוח תשתיות מואץ ויישוב מערב קנדה, תוך שמירה על זכויות המחוזות מול הממשל הפדרלי.[1]
בהנהגת מקנזי קינג (1919–1948)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם הראשונה, נבחר להנהגת המפלגה ויליאם ליון מקנזי קינג. קינג נחשב לדמות המשפיעה ביותר בתולדות המפלגה ומי שהחזיק ב-21 שנות כהונה כראש ממשלת קנדה. קינג ביסס את מעמדה של המפלגה הליברלית ״כמפלגת שלטון טבעית״ של קנדה על ידי מיקומה במרכז המפה הפוליטי.[1]
מדיניותו של קינג התאפיינה בתמרון בין קבוצות אינטרס מנוגדת בראשם חקלאים במערב מול תעשיינים במרכז המדינה. בתקופתו, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה המפלגה להניח את היסודות למדינת הרווחה הקנדי, כולל הקמת מערכות ביטוח לאומי וסיוע סוציאלי, תוך שמירה על יציבות תקציבית וקשרים עם המגזר העסקי במדינה.[1]
בהנהגת סן לורן (1948–1957)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרישתו של מקנזי קינג ב-1948, נבחר לואי סן לורן ליורשו. תקופתו התאפיינה בצמיחה כלכלית וביחסים קרובים עם המגזר העסקי והבירוקרטיה הממשלתית, אך גם בראשיתו של נתק הולך וגובר בין המפלגה הליברלית לבין מחוזות מערב קנדה. בבחירות 1957 איבדה המפלגה את השלטון לטובת המפלגה הפרוגרסיבית-שמרנית בראשות ג׳ון דיפנבייקר.[1]
בהנהגת פירסון (1958–1968)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1958 נבחר הדיפלומט וחתן פרס נובל לשלום, לסטר פירסון להנהגת המפלגה. פירסון החזיר את הליברלים לשלטון ב-1963 ועל אף שהנהיג ממשלות מיעוט לאורך כהונתו, ממשלו נחשב לאחד המשפיעים בעיצוב קנדה המודרנית. בתקופתו אומצו רפורמות חברתיות מרחיקות לכת, בהן הקמת מערכת בריאות ציבורית, תוכנית הפנסיה הקנדית, ואימוץ דגל עלה המייפל כדגלה הרשמי של קנדה ב-1965.[1]
בהנהגת פייר טרודו (1968–1984)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1968 נבחר פייר אליוט טרודו להנהגת המפלגה. בחירתו לוותה בגל הערצה ציבורי יוצא דופן. טרודו קידם את רעיון הדו לשוניות הרשמית והגדיל את ייצוגים של הקנדים-צרפתים במוסדות השלטון הפדרליים, תוך התנגדות נחרצת לבדלנות של קוויבק. הישגו המרכזי של טרודו היה כאשר ב-1982 היה אחראי על ״ביאור״ החוקה הקנדית. מהלך זה ניתק את התלות המשפטית של קנדה בפרלמנט הבריטי וכלל את אימוץ כתב הזכויות והחירויות הקנדי. עם זאת, מדיניותו הכלכלית והאנרגטית העמיקה את הניכור של מערב קנדה כלפי המפלגה הליברלית.[1]
בהנהגת טרנר (1984–1990)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרישתו של טרודו ב-1984, הנהיג ג׳ון טרנר את המפלגה לתבוסה קשה בבחירות הפדרליות, שבהן הצטמצם כוחה ל-40 מושבים בלבד.[1] במהלך שנותיה באופוזיציה נאבקה המפלגה לשקם את כוחה והביעה התנגדות עזה להסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית. בבחירות 1982 הצליחה המפלגה לשקם את כוחה וזכתה ב-82 מושבים בפרלמנט.[1]
בהנהגת קרטיין (1990–2003)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1990 נבחר ז'אן קרטיין למנהיג המפלגה והוביל אותה לשלוש ממשלות רצופות (1993–2000). ממשלו התמקד בשיקום הכלכלה וצמצום הגירעון הפדרלי. ב-1995 קרטיין הוביל את המחנה הפדרלי לניצחון דחוק במשאל העם על עצמאות קוויבק, ובעקבותיו חוקק חוק להסדרת תנאי ההיפרדות מקונפדרציה. תקופתו הסתיימה על רקע יריבות פנימית בתוך המפלגה מול פול מרטין.[1]
בהנהגת מרטין (2003–2006)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2003 נבחר פול מרטין לתפקיד מנהיג המפלגה ונכנס לתפקיד ראש הממשלה. כהונתו עמדה כמעט מיד בצל שערוריית שחיתות ״פרשת החסויות״ שחשפה העברת כספים לא תקינה בקוויבק בתקופת קרטיין. על אף שמרטין עצמו נוקה מכך אשמה, הפרשה פגעה אנושות בתדמית המפלגה הליברלית כ״מפלגת השלטון הטבעית״ והובילה להפסד בבחירות 2006 לסטיבן הרפר מהמפלגה השמרנית.[1]
בהנהגת דיון (2006–2008)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 2006, בחרו הליברלים בסטפן דיון, כמנהיגם החדש. דיון ירש מפלגה לא מאורגנת ובעלת מורל נמוך לאחר התבוסה בבחירות.[1] המפלגה הייתה גם בחובות לאחר שנים של סכסוכים פנימיים בין מחנה שרטיין ומרטין. בשנים 2007 ו-2008, נסוגו הליברלים מהסיכויים להביס את ממשלת המיעוט השמרנית וללכת לבחירות.[1] בעקבות זאת, ראש הממשלה סטיבן הרפר הכריז על הקדמת הבחירות ל-14 באוקטובר 2008. מרכז הקמפיין הליברלי היה "השינוי הירוק". המפלגה הבטיחה להוריד את מס ההכנסה ולהעלות מס פחמן על פליטות גזי חממה. אך לא הצליחה לזכות בתמיכת הציבור. לאחר הבחירות ב-2008 הליברלים צמצמה המפלגה את מושביה בפרלמנט מ-95 ל-77. ב-20 באוקטובר 2006, הודיע דיון על התפטרותו מראשות המפלגה.[1]
בהנהגת איגנטייף (2008–2011)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תבוסת המפלגה בבחירות הפדרליות של 2008, מונה העיתונאי והאקדמאי מייקל איגנטייף למנהיג המפלגה.[1] למרות התקפותיו החריפות על ממשלת השמרנים בראשות הרפר, הליברלים בראשותו התקשו לזכות באמון הציבור. במרץ 2011 החליטה המפלגה להעלות הצבעת אי אמון בממשלת המיעוט של הרפר באמצעות הצבעה משותפת עם שאר מפלגות האופוזיציה, מהלך שהוביל לבחירות פדרליות מוקדמות.[1] בבחירות הפדרליות ב-2011 המפלגה הליברלית צנחה ל-34 מושבים בלבד בפרלמנט ולראשונה בתולדותיה נדחקה המפלגה למקום השלישי ואיבדה את מעמדה כמפלגת האופוזיציה העיקרית לטובת המפלגה הדמוקרטית החדשה. למחרת הבחירות הודיע איגנטייף על התפטרותו מהמנהגת המפלגה.[1]
בהובלת ג׳סטין טרודו (2013–2025)
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ב-14 באפריל 2013, נבחר ג׳סטין טרודו, בנו של ראש הממשלה לשעבר פייר טרודו, למנהיג המפלגה הליברלית ברוב של 80% מהקולות. בחירתו הובילה לזינוק מיידי בתמיכה הציבורית במפלגה, שהעפילה למקום הראשון בסקרים.[2]ב-2014 נקט טרודו צעד יוצא דופן כאשר הוא את כל הסנאטורים הליברלים מהסיעה המפלגתית, בטענה כי מבנה המפלגה פוגע בתפקידו של הסנאט כגוף המבקר את כוחו של ראש הממשלה.[3]
לקראת הבחירות הפדרליות ב-2015, דורגה המפלגה במקום השלישי, אך קמפיין ממוקד שהבטיח שינוי ותמריצים כלכליים הוביל למהפך כאשר הליברלים זכו בבחירות ברוב של 39.5% מקולות הבוחרים וב-184 מושבים.[4] בבחירות 2019 איבדה המפלגה את הרוב המוחלט אך נותרה המפלגה הגדולה ביותר עם 157 מושבים, מה שאפשר לטרודו להקים ממשלת מיעוט.[5] בבחירות 2021 תחת טרודו זכו הליברלים בכהונה שלישית ובממשלת מיעוט שנייה עם 160 מושבים. במרץ 2022 חתמה המפלגה הליברלית על הסכם קואליציוני עם המפלגה הדמוקרטית החדשה כדי להבטיח את יציבות הממשלה.
בספטמבר 2024 הודיעה המפלגה הדמוקרטית החדשה על סיום ההסכם עם הליברלים. במהלך שנה זו התמודדה המפלגה עם צניחה בסקרים והפסים צורבים בבחירות במחוזות שנחשבו עד כהה ל״מעוזות בטוחים״ בטורונטו ובמונטריאול.[6]
הכישלונות האלקטורליים הובילו לתסיסה פנימית ולדרישות גוברות מצד חברי הסיעה להתפטרותו של טרודו.[7] ב-6 בינואר 2025 הודיע טרודו על פיזור הפרלמנט ועל כוונתו להתפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה וכראש הממשלה מיד לאחר שייבחר לו יורש בבחירות פנימיות.[8]
.jpg)
בהובלת מארק קרני (מ-2025)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרישתו של טרודו, נערכו בחירות בזק להנהגת המפלגה. ב-9 במרץ 2025, נבחר נגיד בנק קנדה ואנגליה לשעבר מארק קרני למנהיג המפלגה הליברלית. קרני זכה לניצחון סוחף עם 85.9% מקולות חברי המפלגה. בבחירות הפדרליות שנערכו ב-28 באפריל 2025, במוקד הבחירות ניצב החשש ממלחמת הסחר שבה פתח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, והצהרותיו החוזרות ונשנות על רצונו לספח את קנדה ולהפוך אותה למדינה ה-51 של ארצות הברית. המפלגה הליברלית תחת הנהגתו של קרני רשמה הישג אלקטורלי יוצא דופן כאשר הצליחה לזכות ברוב קולות הבוחרים ברמה הארצית וגם הגדילה את כמות מושביה בפרלמנט זאת לאחר שהסקרים חזו להם במשך חודשים ארוכים תבוסה מוחצת, רשמו בעקבות אותם מהלכים ואיומים של טראמפ.[9]
ראשי המפלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה] ראשי המפלגה הליברלית של קנדה לדורותיהם | |||
|---|---|---|---|
| שם | תקופת כהונה | מחוז בחירה | |
 |
אלכסנדר מקנזי | 1873–1878 |  אונטריו |
.jpg) |
וילפרד לורייה | 1867-1919 |  קוויבק |
 |
ויליאם ליון מקנזי קינג | 1919-1948 |  נובה סקוטיה |
 |
לואי סן-לורן | 1948-1957 | קוויבק |
.jpg) |
לסטר פירסון | 1958-1968 | אונטריו |
_(cropped).jpg) |
פייר אליוט טרודו | 1968-1984 | קוויבק |
.jpg) |
ג'ון טרנר | 1984-1990 |  קולומביה הבריטית |
 |
ז'אן קרטיין | 1990-2003 | קוויבק |
 |
פול מרטין | 2003–2006 | קוויבק |
.jpg) |
סטפן דיון | 2006–2008 | קוויבק |
 |
מייקל איגנטייף | 2008–2011 | אונטריו |
 |
בוב ריי | 2011-2013 | אונטריו |
_(cropped).jpg) |
ג'סטין טרודו | 2013-2025 | קוויבק |
 |
מארק קרני | 2025- מכהן | אונטריו |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הליברלית של קנדה (באנגלית ובצרפתית)
המפלגה הליברלית של קנדה, ברשת החברתית פייסבוק
המפלגה הליברלית של קנדה, ברשת החברתית X (טוויטר)
המפלגה הליברלית של קנדה, ברשת החברתית אינסטגרם
המפלגה הליברלית של קנדה, סרטונים בערוץ היוטיוב- המפלגה הליברלית של קנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Liberal Party of Canada, www.thecanadianencyclopedia.ca
- ↑ "Justin Trudeau, Canada Liberal leader, in first test". BBC News. 2013-04-15.
- ↑ Trudeau boots senators from Liberal caucus in bid to restore Senate independence | Globalnews.ca, Global News
- ↑ Inside The Trudeau Liberals' Historic Climb To Power, HuffPost, 2015-10-25
- ↑ Trudeau says no plans to form a coalition, will push ahead on Trans Mountain | Globalnews.ca, Global News
- ↑ Press, The Associated (2022-03-22). "Trudeau's party strikes a deal to stay in power until 2025". NPR.
- ↑ סוף עידן בקנדה? טרודו עשוי להתפטר עוד היום, כשהשמרנים דוהרים לניצחון, באתר ynet, 6 בינואר 2025
- ↑ לאחר תשע שנים: ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו התפטר מתפקידו, באתר כלכליסט, 6 בינואר 2025
- ↑ ניצחון ליורש הליברלי של טרודו בקנדה: "לעולם לא נשכח את הבגידה של טראמפ", באתר ynet, 28 באפריל 2025