המתנה האימפריאלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המתנה האימפריאליתאנגלית: Imperial Gift) הייתה תרומה של מטוסים מעודפי חיל האוויר המלכותי הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה שניתנה לחילות האוויר של הדומיניונים: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה והודו. ב-29 במאי 1919 החליטה ממשלת בריטניה להעניק 100 מטוסים לכל אחת מהמדינות הללו, בתוספת חלקי חילוף למטוסים, כאות תודה לאותן מדינות שתרמו תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי. מטוסים אלה היו הגרעין של חילות האוויר של הדומיניונים שהוקמו באותה תקופה.[1]

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם הראשונה היו ברשות חיל האוויר המלכותי כמויות גדולות של מטוסים עודפים. ההערכה מדברת על יותר מ-20,000 מטוסים, חלקם עוד היו בעיצומו של תהליך היצור, בסיום המלחמה. סר יו טרנצ'רד, מי שנחשב ל"אבי חיל האוויר המלכותי" והיה אז ראש מטה החיל, דחף להקמתם של חילות האוויר של הדומיניונים. טרנצ'רד טען שגישה אחידה ומשולבת של ארגונם וציודם של חילות האוויר היא חיונית כדי לאפשר את קיומו של המרכיב האווירי בהגנת האימפריה. ההצעה אומצה על ידי מזכיר משרד האווירייה ג'ון סילי (John Edward Bernard Seely), שתיאר אותה כ"הזדמנות לסייע לדומיניונים שתזכה להערכתם ושתביא תועלת רבה לאינטרסים הביטחוניים האוויריים של האימפריה". הקבינט הבריטי אישר את ההצעה ב-29 במאי 1919 והרחיב אותה גם לאפשרות להעניק מטוסים גם לממשלות המושבות בנוסף לדומיניונים. ממשלות הדומיניונים קיבלו את ההודעה על התוכנית ב-4 ביוני.

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

22,812 קנדים שירתו במהלך המלחמה בחיל האוויר המלכותי על כל גלגוליו: "גיס התעופה המלכותי" (Royal Flying Corps – RFC), "השירות האווירי המלכותי של הצי" (Royal Naval Air Service – RNAS) וחיל האוויר המלכותי (Royal Air Force – RAF), שאליו מוזגו שני הגופים הראשונים ב-1 באפריל 1918. שירותי האוויר של קנדה לא פעלו כיחידות עצמאיות עד כמעט לסוף המלחמה. שתי טייסות של חיל האוויר המלכותי הקנדי הוקמו בבריטניה באוגוסט 1918 ו"שרותי האוויר הימיים המלכותיים הקנדים" (Royal Canadian Naval Air Service – RCNAS) הוקמו בספטמבר לצורכי הגנת המולדת. יחידות אוויריות קנדיות אורגניות הספיקו לבצע פעולות מבצעיות ממש בסוף המלחמה, אך לא השתתפו בקרבות של ממש.

ב-1919, כאשר התקבלה ההצעה למתנה האימפריאלית, היא נבחנה והקנדים ציינו כי הם מעדיפים מטוסים למטרות רב-תכליתיות יותר מאשר מטוסי קרב, שכן הם ראו לנגד עיניהם משימות שיותר מתאימות לזמן שלום שיוטלו על חיל האוויר שלהם: משימות סיור, כיבוי אש ומיפוי. ואכן, מתוך 114 המטוסים שנשלחו לקנדה, רובם היו רב-תכליתיים וחלקם היו מטוסי קרב. המטוסים שנשלחו לקנדה במסגרת המתנה האימפריאלית היו:[2][3]

מטוס אברו 504
סוג המטוס כמות
אברו 504
Avro 504
62
אירקו DH.4
Airco DH.4
אירקו DH.9
Airco DH.9
23
תעשייה אווירית בריטית SE.5a
Royal Aircraft Factory S.E.5
12
מטוס ימי פליקסטאו F.3
Felixstowe F.3
8
מטוס ימי קרטיס H.16
Curtiss Model H.16
2
מטוס קרב בריסטול F.2
Bristol F.2 Fighter
2
סופווית' סנייפ
Sopwith Snipe
2
מטוס ימי פיירי 3
Fairey III
1

המשלוח הסופי כלל כמה מטוסים נוספים כמו שני מטוסי B.E.2, מטוס F.E.2 אחד ומטוס ויקרס F.B.5 אחד, בתוספת כמה שלדות מטוס כחלקי חילוף וסך כל המטוסים שנשלחו לקנדה עמד על 120.[4]

בנוסף למטוסים נשלחה כמות גדולה של חלקי חילוף, כולל מנועים, וציוד נלווה כמו מצלמות, ציוד עגינה למטוסים הימיים ו-300 כלי רכב (משאיות, נגררים ואופנועים). המתנה האימפריאלית היוותה את הבסיס להקמתו של חיל האוויר המלכותי הקנדי. ב-1920, מועצת האוויר של קנדה מימנה פרויקט שבמסגרתו בוצעו לראשונה בקנדה טיסות מהחוף המזרחי לחוף המערבי כדי לבדוק את האפשרות להנחת יסוד לשירות נוסעים ודואר אווירי. למרות שהמטוסים לא כל כך התאימו לאקלים הקנדי הקשה, הם היו בשירות עד שנות השלושים עד שהוחלפו בסוגי מטוסים חדישים יותר.[5] המטוס האחרון שיצא מהשירות ממשלוח זה היה מטוס אברו 504 שפרש ב-1934.[2]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנה האימפריאלית לאוסטרליה כללה במקור 100 מטוסים, מנועים חליפיים, כלי עבודה, כלי רכב ו-13 האנגרים יבילים שנשלחו ב-19,000 ארגזים.[6][7] 28 מטוסים נוספים נשלחו לאוסטרליה כתחליף למטוסים שנתרמו על ידי העם האוסטרלי לבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. משלוח המטוסים לאוסטרליה כלל:

מטוס ימי פליקסטאו F.3
סוג המטוס כמות
אברו 504
Avro 504
35
תעשייה אווירית בריטית SE.5a
Royal Aircraft Factory S.E.5
12
אירקו DH.9a
Airco DH.9a[8]
30
אירקו DH.9
Airco DH.9
28

ב-30 ביוני 1919 "גיס שירות האוויר של צבא אוסטרליה" (Australian Army Service Corps) המליץ על הקמה זמנית של "גיס התעופה האוסטרלי" (Australian Air Corps – AAC) שבמסגרתו יוקמו שתי כנפיים (כנף אחת תפעל על פי צורכי הצבא והשנייה לפי צורכי הצי). ב-1921 הוקם חיל האוויר המלכותי האוסטרלי ב-1921. המתנה האימפריאלית אפשרה את הקמתו.

מטוסי המתנה האימפריאלית נשלחו לאוסטרליה ב-1919, הורכבו בעת הגעתם ב-1920 והיו בשירות כ-10 שנים. מטוס אחד מדגם אירקו DH.9 היה זה שהיה בשירות במשך הזמן הארוך ביותר והוצא משירות ב-4 בפברואר 1930.[8] שניים מהמטוסים השתמרו עד היום, מטוס אברו 504K שנמצא בתצוגה במרכז טכנולוגי בקנברה ומטוס SE.5a שנמצא באתר הזיכרון האוסטרלי (Australian War Memorial) ומוצג שם באולם אנזא"ק.[9]

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קבלת ההצעה סירבה ניו זילנד למתנה, אך לבסוף קיבלה 34 מטוסים ו-42 מנועי מטוסים:[1]

מטוס SE.5a
סוג המטוס כמות
אברו 504
Avro 504
21
אירקו DH.9
Airco DH.9
9
מטוס קרב בריסטול F.2
Bristol F.2 Fighter
2
אירקו DH.4
Airco DH.4
2

מטוסי הבריסטול, האירקו DH.4 ומטוס אברו 504K אחד הוקצו לשימוש ממשלתי. יתרת המטוסים הושאלו לצורכי תעבורה ואימונים לחברות תעופה אזרחיות בשנים 1920–1924. באמצע שנות העשרים כל החברות הללו קרסו והמטוסים שנותרו נלקחו חזרה על ידי הממשלה כדי ליצור את "חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד" (New Zealand Permanent Air Force).[10][11] כל מטוסי המתנה האימפריאלית שקיבלה ניו זילנד ושירתו במסגרת צבאית התרסקו, נגרטו או נשרפו. עד היום לא שרד אף חלק ממטוסים אלה.[10]

דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקה הייתה המדינה השנייה אחרי בריטניה שהקימה ב-1 בפברואר 1920 חיל אוויר עצמאי ולא כפוף לצבא או לצי. חיל האוויר הדרום אפריקאי קיבל את המטוסים הבאים:[1]

סוג המטוס כמות
אירקו DH.9
Airco DH.9
48
אברו 504
Avro 504
22
תעשייה אווירית בריטית SE.5a
Royal Aircraft Factory S.E.5
22
אירקו DH.4
Airco DH.4
10

מטוסי ה-DH-4 היו תחליפים למטוסים שהתרסקו במלחמה שנתרמו על ידי עמותה פרטית בלונדון. מטוס DH-9 נתרם על ידי עיריית ברמינגהאם ושני מטוסים נוספים נתרמו על ידי גורם פרטי.

בנוסף נשלחו לדרום אפריקה ציוד עזר וחלפים: 20 האנגרים ממתכת, 30 האנגרים עשויים עץ וקנבס, ציוד קשר וצילום, סדנאות מנועים ומבני מטוסים על ציודן, משאיות, טנדרים, נגררים, 50,000 גלונים של שמן מנועים, 20,000 גלונים של צבע, לכות וחומרים נוספים. ערך כל המשלוח לדרום אפריקה הסתכם בכ-2,000,000 ליש"ט. הצעה לקבל 4 ספינות אוויר נדחתה עקב ספקות לגבי יעילותן ועקב העלות הגבוהה של החלפת המעטפת שלהן שהוערך שהן לא יחזיקו מעמד יותר משלושה חודשים עקב הבלאי שלהן שיגרם מהשמש הדרום אפריקאית. המשלוח הראשון של המטוסים הגיע לדרום אפריקה בספטמבר 1919. שני מטוסים נמכרו לחברת תעופה פרטית.

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלוח להודו כלל:

סוג המטוס כמות
אירקו DH.9
Airco DH.9
60
אברו 504
Avro 504
22

שלא כמו המדינות האחרות, לא נועדו המטוסים שנשלחו להודו להקמת חיל אוויר. חיל האוויר המלכותי הבריטי בהודו קיבל 20 מטוסי אברו 504 לצרכים צבאיים. שאר המטוסים יועדו לצרכים ממשלתיים שונים או נמכרו לגורמים פרטיים.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]