הנחת החמור ביותר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בעולם קבלת החלטות, הנחת החמור ביותר היא גישה הקובעת שבעת תכנון והכנה לקראת תרחיש אפשרי יש להניח שהתרחיש ייתרחש במתכונת הגרועה ביותר שלו.

הנחת החמור ביותר מקובלת במקרים בהם הנזק האפשרי מאי-הכנה לתרחיש אימים, גם אם נדיר, יהיה בלתי מתקבל על הדעת. על פי גישה זו יש להתכונן למקרה כזה, גם אם מחיר ההכנה גבוה במיוחד.

כך למשל תחת הנחת החמור ביותר יש להשקיע ביתירות גדולה במערכות החירום של מטוס, שכן המחיר של כשל במערכת חירום הוא אובדן המטוס. זאת על אף שצעד כזה סביר שיכפיל או ישלש את מחירן של המערכות.

דוגמה נוספת הנפוצה בעולם הצבאי היא היערכות כנגד כל יכולת שיש לאויב, אפילו אם על פי הערכת המודיעין אין כוונה של האויב להשתמש בה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר "על הנחת החמור ביותר" שפורסם בשנת 1997 על ידי סא"ל (במיל') ד"ר יצחק רביד, חוקר במרכז למחקרים צבאיים ברפא"ל, מבקר רביד את תופעת "הנחת החמור ביותר"[1]. בין חסרונות הגישה שמונה רביד: הצטברות של הנחות לחומרה לכדי תרחיש ייחוס לא מציאותי, כפיית חד-ממדיות על סיכון רב-ממדי, טשטוש הגבול בין שיקול עובדתי לשיקול ערכי, טשטוש מידע מדויק וחיוני להחלטה ומשקל יתר לתת-מערכות על פני המערכת בכללותה. כמו כן לטענתו במצבי עימות, סביר להניח את החמור ביותר רק כאשר העימות הוא קוטבי (כל תרחיש חיובי מבחינת צד אחד שלילי מבחינת הצד השני ולהפך) וליריבים יש ידע מלא זה על זה. גם אז, יש להגביל את השימוש בהנחת החמור ביותר לדרג מקבל ההחלטות הגבוה ביותר בלבד, ועל כל הדרגים הנמוכים יותר לשקף לדרג העליון את התרחיש הסביר ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק רביד, ‏על הנחת החמור ביותר, מערכות 351, ינואר 1997