הסימפוניה השמינית של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בטהובן ב- 1812.

הסימפוניה השמינית בפה מז'ור (אופוס 93) הינה סימפוניה בת ארבעה פרקים שחיבר לודוויג ואן בטהובן בשנת 1812. מזג הסימפוניה הוא שמח ועליז, וקטעים ממנו הוחשבו לבדיחות מוזיקליות. כמו יצירות אחרות של בטהובן כדוגמת הסונאטות לפסנתר באופוס 27 של המלחין, הוא חורג מהדרך הקלאסית והמקובלת בתקופתו והופך את החלק הרביעי לחלק החשוב ביותר ביצירה.

תהליך ההלחנה והופעת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן החל לעבוד על הסימפוניה השמינית בקיץ של שנת 1812, מיד לאחר סיום הסימפוניה השביעית[1], כשהיה בן 41. בטהובן השלים את כתיבת הסימפוניה השמינית תוך ארבעה חודשים[2], ובאופן חריג הוא לא הקדיש אותה לאיש.

הופעת הבכורה התקיימה ב-27 בפברואר 1814 בווינה, באולם בו הוצגה הסימפוניה השביעית רק חודשיים קודם לכן. אף על פי שבטהובן היה חירש כמעט לגמרי, הוא ניצח על היצירה בעצמו. נמסר כי "התזמורת התעלמה מעיוותיו המגושמים ועקבה אחר הכנר הראשון במקום".

מבקרים רבים בתקופה טענו כי הסימפוניה השמינית לא עמדה בסטנדרטים שהציבה הסימפוניה שקדמה לה, למרות שהקהל אהב את היצירה (עד היום הסימפוניה השמינית מבוצעת ומוקלטת יותר מהשביעית[דרוש מקור]). נאמר כי כאשר נשאל בטהובן על ידי תלמידו קארל צ'רני מדוע השמינית הייתה פחות אהודה מהשביעית, השיב: "משום שהשמינית טובה יותר"[3].

אינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה השמינית מורכבת מארבעה פרקים:

  1. אלגרו ויואצ'ה אי קון בריו
  2. סקרצנדו: אלגרטו
  3. טמפו די מינואטו
  4. אלגרו ויואצ'ה

משך היצירה הוא 26 דקות בערך.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg פרק ראשון- אלגרו ויואצ'ה אי קון בריו
לעזרה בהפעלת הקובץ

הפרק הראשון כתוב במשקל שלושה רבעים. כמו פרקים ראשונים ביצירות רבות אחרות של בטהובן בתקופה זו, גם פרק זה הוא בצורת סונאטה ומסתיים בקודה מסכמת. חלק זה, עם זאת, בלתי רגיל ביחס ליצירות אחרות של בטהובן מכיוון שהשיא הוא בסיכום ולא בפיתוח. לקראת הסוף, התיבות הסוגרות את הפרק הראשון יוצרות קרשנדו, והחזרה על התיבות הראשונות של היצירה מסומנות ב-fff (פורטיסיסימו), תופעה נדירה ביצירותיו של בטהובן אך נוכחת גם בסימפוניות השישית והשביעית.

המוטיב מורכב משלושה חלקים המורכבים כל אחד מארבע תיבות, לפי סדר: חזק-חלש-חזק. בתחילת הסיכום, המוטיב מודגש כאשר בטהובן שומט את ארבע התיבות האמצעיות. [4]

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרונום מלצל 1815
Multimedia-icon.svg פרק שני- סקרצנדו: אלגרטו
לעזרה בהפעלת הקובץ

הפרק השני הינו פרודיה על המטרונום, מכשיר אשר רק הומצא (או ליתר דיוק, שוכלל מאוד) בתקופתו של בטהובן על ידי חברו יוהאן מלצל. כבר לפני בטהובן התבדחו מוזיקלית על חשבונם של מכשירי הקצב, המפורסם שבהם הוא היידן בסימפוניית השעון (מספר 101) שלו.

פרודיית המטרונום מתחילה ממש בפתיחת הפרק, כאשר כלי נשיפה מנגנים אקורדים בקצב של שמיניות עם סטקטו-קצב שנמשך על פני כל הפרק. הטמפו בפרק זה מהיר בצורה יוצאת דופן ביחס לפרק שאמור להיות איטי בסימפוניה בתקופה של בטהובן.

הפרק הוא בסולם סי במול מז'ור, הסובדומיננטה של פה. צ'ארלס רוזן קרא לפרק: "סונאטה איטית"; בסופו של החלק השני אין פיתוח אלא מודולציה לסולם סי במול וסיכום; כך, ניתן להחשיב חלק זה לסונטינה.

בנושא השני ישנו מוטיב של מעבר מהיר עם חלקי 64, המיצג ככל הנראה מטרונום שיצא מכיוון. המוטיב הזה מנוגן על ידי כל התזמורת בסוף הקודה.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg פרק שלישי- טמפו די מינואטו
לעזרה בהפעלת הקובץ

הפרק הזה הוא מעין חידוש נוסטלגי של המינואט המיושן אשר דעך ונעלם בזמן שהסימפוניה הולחנה (חידוש דומה אחר של המינואט על ידי בטהובן נכתב בשנת 1802 בסונטה לפסנתר, אופוס 31 מס. 3). המינואט שבו בחר בטהובן להשתמש אינו דומה במיוחד למינואט של המאה ה-18. כך, לדוגמה, הוא מורה על ספורצנדו על הפעימה הלא מוטעמת השנייה ועל כל חמש הפעימות שלאחריה. הדבר הופך את הפרק לדומה בסגנונו לפרקים אחרים בסימפוניה, אשר גם הם מסתמכים בין השאר על הדגשות מלאות הומור.

כמינואטים רבים אחרים, הולחן גם מינואט זה בצורה טרנרית, ובנוסף לכך מכיל גם קטעי סולו לקרנות ולקלרינט.

פרק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg פרק רביעי- אלגרו ויואצ'ה
לעזרה בהפעלת הקובץ

זהו הפרק האיתן של היצירה, אשר כתוב במפעם המהיר ביותר. ‏‏[5] הפרק מולחן בצורת רונדו סונאטה, כאשר המוטיב הפותח של הפרק מופיע שוב בשלושה מקומות שונים בהמשך הפרק: בתחילת חלק הפיתוח, בתחילת הרפריזה, ובערך באמצע הקודה. בפרק זה, בפעם הראשונה ביצירה סימפונית, הטימפני מכוונים למרווח של אוקטבה זה מזה, דבר המנבא את המרווח של האוקטבה בין פה נמוך לגבוה בטימפני בסימפוניה התשיעית [6], העתידה להיכתב כתריסר שנים לאחר הסימפוניה השמינית.

חלק הקודה נחשבת לאחת מהקודות החשובות והיוצאות מן הכלל בכל עבודותיו של בטהובן. ‏‏[7] לקודה שתי נקודות מפתח בולטות: תו ה-דו דיאז, אשר נשמע שלא במקומו ועם זאת מתאים בצורה הרמונית, מפריע למוטיב המרכזי ולקטע ההיצג, והסיכום לפתע מקבל את ה"הסבר": הוא מסתבר להיות השורש של הדומיננטה של הסולם המרוחק: פה דיאז מינור, והמוטיב המרכזי מנוגן בחוזקה בסולם זה[8] מעט לאחר מכן, מופיעה מודולציה יוצאת מגדר הרגיל, בה מונחת הסולם חצי טון למטה הישר לסולם הבית (הטוניקה) בו היצירה מתחילה - פה מז'ור. [9]

הסימפוניה תמה, בצורה הומוריסטית, באקורד מרשים ורם באקורד הטוניקה.

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אנטוני הופקינס; 1981, 221
  2. ^ הופקינס; 1981, 221
  3. ^ Steinberg, Michael. "The Symphony: a listeners guide". p. 44-47. Oxford University Press, 1995.
  4. ^ הופקינס; (1981, 222)
  5. ^ ‏הופקינס (1981,234) כתב- "The music is marked Allegro Vivace but usually played Presto" (המוזיקה כתובה כאלגרו ויואצ'ה, אך לרוב מנוגנת כפרסטו)‏
  6. ^ הופקינס; (1981, 236)
  7. ^ ‏בספרו "צורות סונטה" (Sonata Forms), עורך צ'ארלס רוזן דיון מקיף על קודה זו. הוא מכנה אותה "נהדרת", ומציין כי היא גדולה ובולטת מכדי להיקרא "קודה".‏
  8. ^ הופקינס; (1981, 239)
  9. ^ הופקינס; (1981, 240)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטוני הופקינס, תשע הסימפוניות של בטהובן, הוצאת סקולאר, 1981.
  • צ'ארלס רוזן, הסגנון הקלאסי, וו. וו. נורטון ושותפיו, ניו-יורק, הוצאה שנייה, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הסימפוניות של בטהובן

מס' 1 בדו מז'ור  ·  מס' 2 ברה מז'ור  ·  מס' 3 במי במול מז'ור (אירואיקה)  ·  מס' 4 בסי במול מז'ור  ·  מס' 5 בדו מינור (הגורל)  ·  מס' 6 בפה מז'ור (הפסטורלית)  ·  מס' 7 בלה מז'ור  ·  מס' 8 בפה מז'ור  ·  מס' 9 ברה מינור (הכוראלית)

תאורטית: מס' 10 במי במול מז'ור