הסכם יפו (1192)

איור מתוך פסלטר לוטרל (The Luttrell Psalter) משנת 1325 המתאר את ריצ'רד לב הארי וצלאח א-דין נלחמים ליד יפו.

הסכם יפו הוא הסכם שנחתם ב-2 בספטמבר 1192 לשלוש שנים בין ריצ'רד לב הארי וצלאח א-דין, שבו הוסכם בין הצדדים כי מישור החוף יהיה בידי הצלבנים ופנים הארץ בידי המוסלמים. רמלה ולוד מחולקים בין הצדדים. באשר לירושלים - הוסכם כי לנוצרים תינתן הרשות לבקר בה במעמד של צליינים ומבלי לשלם מס.

רקע

ערך מורחב – מסע הצלב השלישי

בעקבות הזעזועים של אובדן ירושלים ונפילת ממלכת הצלבנים בידי המוסלמים התעוררו הנוצרים וביוזמת האפיפיורות התארגן מסע הצלב השלישי שהיה הגדול מכולם. שלושת השליטים אירופיים שעמדו בראש מסע-הצלב היו הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, מלך צרפת- פיליפ אוגוסט, וריצ'רד לב הארי – מלך אנגליה. המחנות יצאו לעכו, שנקבעה כנקודת מפגש. שם הצטרף אליהם גי מליזיניאן, מלך ירושלים. המצור על עכו החל במרץ ועכו נכנעה ב-12 ביולי 1191. היעד במסע צלב זה היה כיבושה מחדש של ירושלים.

לאחר כיבוש עכו, חלה נסיגה והאטה בהמשך המסע לכיוון ירושלים שריפתה את רוח הלוחמים. מטעמים אסטרטגיים נסוגו הצלבנים לעבר מישור החוף והתחדש המשא ומתן בין הצדדים. המוסלמים שמו מצור על יפו במטרה לכובשה אך ברגע האחרון נמנעה יפו מנפילתה לידיהם על ידי ריצ'רד לב הארי.

ההסכם

ב-2 בספטמבר 1192, בהסכם שנחתם לשלוש שנים, הוסכם בין הצדדים כי רצועת החוף תהיה בידי הצלבנים ופנים הארץ בידי המוסלמים. רמלה ולוד מחולקים בין הצדדים. באשר לירושלים- מטרת מסע הצלב, כל שהושג היה כי לנוצרים תינתן הרשות לבקר בה במעמד של צליינים ומבלי לשלם מס.

ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, חתם בשמם של הנוצרים על החוזה. קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך ברברוסה, טבע לפני הגיעו לארץ-ישראל, ופיליפ אוגוסט, מלך צרפת עזב את הארץ לאחר שכבש את עכו. ריצ'רד נותר, אפוא, השליט הנוצרי היחיד במערכה, שיכול לחתום על החוזה. בצד המוסלמי אין לתמוה על כך שהשליט האיובי צלאח א-דין הוא שהיה חתום על החוזה, הן בשל כוחו בעולם המוסלמי, והן משום שהפיל את הממלכה הצלבנית.

הישגיו של הסכם יפו היו הכרה במדינה הצלבנית החדשה, ודריסת רגל לנוצרים בירושלים. לנוצרים הותר לבקר בעיר במעמד של צליינים הפטורים מתשלום מס. זה היה ההישג המשמעותי הראשון מאז נפילת העיר בידי צלאח א-דין. כמו כן, מבחינת הצלבנים הושגו מספר הישגים טריטוריאליים ברצועת החוף. אין לתמוה על כך שהתגובות בעולם הנוצרי היו חיוביות, וריצ'רד לב הארי נזכר כדמות שגאלה את הנצרות וכגיבור נוצרי. העולם המוסלמי לא היה מרוצה מההסכם. הביקורת על צלאח א-דין הייתה חריפה בשל ההכרה בקיומה של מדינה צלבנית לאורך החוף ובשל משמעותו של ההסכם כאות לחולשת המוסלמים.

ההסכם הדגיש את הפער שבין התעמולה המוסלמית הקוראת לג'יהאד לבין שיקולים אסטרטגיים וכלכליים. מבחינת הנוצרים, האירוניה היא שריצ'רד לב הארי עזב את חופי הארץ מבלי לראות את ירושלים, מטרת המסע, ובכך הותיר לעצמו הצדקה למסע צלב עתידי (שלא מימש).

לקריאה נוספת

• יעל קציר, ירושלים לדורותיה (יחידה 6), האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ה.