הסכסוך הסינהאלזי-טאמילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הסכסוך הסינהאלזי-טאמילי
תאריך התחלה: 23 ביולי 1983
תאריך סיום: 18 במאי 2009
משך הסכסוך: 25 שנים
מקום: סרי לנקה
תוצאה:

ניצחון ממשלת סרי לנקה

  • המורדים של ארגון טיגריסי השחרור של טאמיל אילם חוסלו
  • ממשלת סרי לנקה השיבה לעצמה את השליטה באי כולו
  • מפלגת הברית הלאומית של טאמיל חדלה לדרוש הקמת מדינה נפרדת
שינויים בטריטוריות: המורדים שלטו ברוב צפון חלקה של סרי לנקה ובמחצית מהחוף המזרחי של המדינה בין השנים 2002–2008. בשנת 2009 כל הטריטורייה חזרה לשליטת ממשלת סרי לנקה.
הצדדים הלוחמים

סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה

אבידות

לוחמים: מעל 23,327 נהרגו ומעל ל-60,000 נפצעו

מורדים: מעל 27,000 נהרגו

חמושים מארגון טיגריסי השחרור של טאמיל אילם. צולם באפריל 2004.

הסכסוך הסינהאלזי-טאמילי הוא סכסוך בין הרוב הסינהאלזי למיעוט הטאמילי באי סרי לנקה.

הרקע לסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה הקולוניאלית נשלטה סרי לנקה על ידי שלוש מעצמות עד לקבלת עצמאותה ב-1948. בתחילה הייתה זו האימפריה הפורטוגזית, אחר כך הולנד ולבסוף בריטניה. בריטניה החלה בגידול מטעי קפה, תה וקינמון בסרי לנקה, ולצורך כך הביאה לסרי לנקה, מאות אלפי טאמילים מהודו, אותם העבידה במטעים. הבריטים התייחסו יפה לטמילים ובנו בשבילם מוסדות חינוך נוצריים, מה שהפך את הטאמילים לקבוצה החברתית השלטת בסרי לנקה.

בשנת 1948 זכתה סרי לנקה לעצמאות מהממלכה המאוחדת והפכה לדמוקרטיה סוציאליסטית. בראות ממשלתה הראשונה את חוסר האיזון בין העמים, החליטה כי על מנת ליצור שוויון יש להפוך את השפה הסינהאלזית לשפה הרשמית במדינה. הדבר יצר מתח רב בין הסינהאלזים לטאמילים ובסופו של דבר הביא לרצח ראש הממשלה בנדרנייקה בשנת 1959.

תחילת הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 היה המצב במדינה טעון ביותר, את הפיצוץ גרם חוק חדש שחוקקה הממשלה. החוק הגביל את מספר הטאמילים הרשאים ללמוד באוניברסיטאות וקבע כי הבודהיזם, דתם של הסינהאלזים, הוא הדת הרשמית במדינה. עם קבלת החוק פרצו מהומות אלימות של סטודנטים טאמילים שדרשו הקמת מדינה עצמאית לטאמילים בצפון האי ובמזרחו, והצבא נאלץ להתערב.

טיגריסי השחרור של טאמיל אילם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיגריסי השחרור של טאמיל אילם

שנת 1976 הייתה נקודת מפנה בתולדות הסכסוך. בשנה זו הוקם הארגון הטאמילי המשמעותי ביותר במאבק - טיגריסי השחרור של טאמיל אילם - הטיגריסים לא בחלו בשום אמצעי במלחמת השחרור שלהם, ועל אף ניסיונו של נשיאה החדש של סרי לנקה, שנבחר ב-1977, ג'וניוס ריצ'רד ג'ייוורדנה, להפסיק את המהומות על ידי הכרה באוטונומיה טאמילית בצפון ובמזרח המדינה, המשיכו לבצע פיגועים כנגד אזרחים. לאורך כל שנות ה-80 המשיכו שני הצדדים בטרור, ובפשעי זכויות אדם.

ההתערבות ההודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80, לאחר לחצים מצד גורמים טאמילים בשלטון ההודי, ולאחר שכ-100,000 טאמילים הוגלו למחנות בהודו, נכנסה הודו לסרי לנקה בניסיון להפסיק את הלחימה. בשנת 1989, פרץ מרד סינהאלזי בראשות מפלגה בשם "JVP", וממשלת סרי לנקה בראשותו של ראנאסינג פרמאדאסה החלה בחיסול שיטתי של פעילי המפלגה. בשנת 1990, לאחר הסכם הפסקת אש עם הטאמילים, עזבו ההודים את סרי לנקה. אולם הפסקת האש לא החזיקה מעמד. בשנת 1990 הנמרים הטמילים גירשו מהמחוז הצפוני יותר מ-70,000 מוסלמים, וביצעו פעולות טרור רבות: פיצוצי אוטובוסים, רכבות, מטוסים ואף מקדשים. בשנת 1991 נרצח מי שהיה ראש ממשלת הודו בזמן התערבותה בסרי לנקה רג'יב גנדי על ידי מתאבד טאמילי כנקמה על ההתערבות ההודית הכושלת בסרי לנקה.

בשנת 1993 נרצח נשיא סרי לנקה ראנאסינג פרמאדאסה ובשנת 1999 נפגעה נשיאת סרי לנקה צ'אנדריקה קומאראטונגה, בפיגוע התאבדות.

כישלון הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בדצמבר 2001 השיג ראש הממשלה החדש ראניל ויקראמאסינגה הסכם הפסקת אש, בשנת 2002 החלו להישמע קולות הקוראים להסכם שלום ובהמשך אותה שנה כבר נחתמו מספר סעיפים בהסכם. בשנת 2003 התחדשה האלימות לאחר פיגוע התאבדות בבירה בקולומבו. ב-2005 החריף רג'פקשה את המלחמה כנגד הנמרים הטמילים. ובינואר 2008 בוטלה הפסקת האש באופן רשמי על ידי ממשלת סרי לנקה. בשלהי 2007 הרג חיל האוויר של סרי לנקה את מנהיג האגף המדיני של הארגון, ס.פ טאמילסלבאן.[1]

כניעת הטיגריסים הטאמילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2008 ובתחילת 2009 התעצמה הלחימה בין הממשלה לטיגריסים הטאמילים, והממשלה הצליחה לכבוש את המעוזים האחרונים שלהם. ב-2 בינואר כבשה את בירת המורדים קילינוצ'צ'י ודחקה את המורדים למובלעת קטנה בג'ונגלים בצפון מזרח האי, ובאמצע מאי 2009 הרגו את השרידים של הנמרים הטמילים ביחד עם אזרחים ששהו באזור.[2][3] ב-16 במאי הכריז נשיא סרי לנקה על ניצחון הצבא על המורדים, ויום אחר כך, הכיר גם הארגון בהפסדו אחרי שנמצאה גופתו של מייסד הארגון, ולופילאי פרבאקראן. ב-17 במאי 2009 הכריז ארגון הטיגריסים על הנחת נשקו, משום שאין בכוחו להגן על תומכיו. בנוסף קרא הארגון לממשלה לפתוח בשיחות שלום. במהלך העימות מאז 1994 נעלמו עשרות אלפי אנשים המשתייכים לנמרים הטמילים או שתמכו בהם (דווחו על ידי הממשלה יותר מ-65,000 איש), בתחילה הממשלה דיווחה על כך שהם נמצאים בבתי כלא. אך על פי דברי ראש הממשלה ויקרמסינגה כולם נרצחו.

השלכות הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-50,000 דונמים של אדמות במחוז הצפוני הוחרמו בידי הצבא, ומשמשים בידיו מבחינה כלכלית. במחוז הצפוני עדיין שוהים קרוב ל120,000 חיילים. עשרות אלפי טמילים נותרו חסרי בית. בעקבות מחאות של האו"ם, הקמת ועדת חקירה והפסקת מענקי פיתוח, החל מ-2015 המצב הצבאי על הטמילים הוקל. הוסרו מחסומי דרכים, והופסק דיכוי מחאות פוליטיות.

השלכות כלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסכסוך ישנן השלכות מרחיקות לכת בעיקר על כלכלת סרי לנקה. בעקבות הסכסוך נפגע אנושות ענף התיירות שיכול היה להיות אחד מהענפים המכניסים ביותר של האי, בשל העובדה שבסרי לנקה אתרים ארכאולוגים, חופים יפים, ואתרי תיירות נוספים. כמו כן גרמו הלחימה ופיגועי הטרור במדינה לבריחת משקיעים ממנה. לאחר 2015 היה נראה שהמדינה משתקמת. חיילים עוסקים בפינוי מוקשים, בניית בתי ספר ומקדשים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכנויות הידיעות, נהרג מנהיג המורדים הטאמילים בסרי לנקה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2007
  2. ^ סוכנויות הידיעות, סרי לנקה: בירת המורדים נפלה, מה צפוי כעת?, באתר ynet, 4 בינואר 2009
  3. ^ רויטרס, סרי לנקה: האם מנהיג המורדים נמלט מהמדינה?, באתר ynet, 18 בינואר 2009