תה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תה הוא משקה המכיל קפאין, המיוצר על ידי חליטת עלים או ניצנים של שיח הקמליה הסינית (Camellia sinensis), המכונה גם צמח התה, במים חמים. בנוסף, התה עשוי לכלול גם עשבי מרפא, תבלינים או טעמי פירות. לעתים בטעות מיוחסת המילה "תה" לחליטות של צמחים אשר אינן כוללות את עלי השיח קמליה סינית, ואלו מכונות "תה צמחים", או "חליטות צמחים".

תה הוא המשקה הנפוץ ביותר בעולם למעט מים[1][2].

גידול תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמליה הסינית היא צמח ירוק עד שגדל בעיקר באקלים טרופי וסובטרופי. מינים מסוימים מסוגלים לצמוח גם באקלים ימי. רוב גידולי התה בעולם הם בסין, הודו, פקיסטן, איראן, סרי לנקה, טאיוואן, יפן, אינדונזיה, נפאל, אוסטרליה, ארגנטינה וקניה.

עלי התה צעירים נקראים "פלאש" וזהו החלק היחיד בצמח התה שנקטף לצורך חליטה.

כאשר מתייחסים למקור התה, טאיוואן וסרי לנקה נקראות בשמן הקודם - פורמוזה וציילון, בהתאמה.

שיח תה הגדל בר יכול להגיע לגובה של 5 עד 15 מטרים ולעתים אף 30 מטרים, אך במטעי התה השיחים נגזמים למטר וחצי, כדי לעודד צמיחה חדשה ולהקל על האיסוף.

עלי התה הנקטפים לצריכה כמשקה הם רק העלים הצעירים ביותר של הצמח וניצני העלים החדשים. חלק זה בצמח נקרא "פלאש". צמח התה מגדל פלאש חדש כל 7–15 ימים בעונת הגדילה. עלים המתפתחים לאט (לדוגמה בצמחים הגדלים בגובה 1,500 מטר ומעלה) נחשבים עדיפים מבחינת טעם על עלים הגדלים מהר יותר. עלי תה צעירים ושלמים יותר לרוב ימכרו במחיר גבוה יותר והתה שנחלט מהם יחשב איכותי יותר.

זני תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצמח התה ישנם שני תתי מינים מרכזיים, התה הסיני (C. sinensis var. sinensis) והתה ההודי (C. sinensis var. assamica) אשר מכונה גם "תה אסאם" על שם מדינת אסאם אשר בהודו. כל סוגי התה מופקים מאחד מן השניים, או מהכלאה של שניהם.

הזן הסיני מתאפיין בריבוי גבעולים ובעלים קטנים, וממנו מפיקים את ששת סוגי התה. הוא הזן נפוץ מבין השניים ואותו שותים ברב חלקי העולם.

הזן ההודי מתאפיין בגזע מרכזי יחיד ובעלים גדולים יותר ביחס לתה הסיני. ממין זה ניתן טכנית להפיק את כל סוגי התה, אך בפועל מפיקים ממנו רק תה שחור. זן זה נפוץ בעיקר בהודו ואנגליה, אם כי גם במדינות אלו כמה מהחלקות הנחשבות ביותר למעשה מגדלות את הזן הסיני (כך גם דרג'ילינג, אחד מבתי הגידול הנחשבים ביותר לתה באימפריה האנגלית).

מתוך שני סוגים אלו בויתו מאות תתי סוגים אותם נהוג לסווג ע"פ אזור הגידול. תתי סוג אלו נקראים "קולטיבאר" (cultivar).

בנוסף לשני סוגים אלו קיים גם סוג שלישי, התה הקמבודי, אך נדיר שסוג זה משמש להפקת תה.

סיווג התה ותהליך העיבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תה פו אר מותסס ודחוס ממחוז יונאן.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיבוד תה

את עלי התה ניתן לסווג ע"פ מגוון קטגוריות. החשובות מביניהן הם תהליך העיבוד ואזור הגידול.

תהליך העיבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לסווג את התה לשש קבוצות בהתאם לתהליך העיבוד אותו עובר התה. ההבדל המרכזי בין ששת סוגי התה הוא רמת החמצון שהעלים עוברים.

  • תה לבן - תה העובר עיבוד מינימאלי. לאחר הקטיף מפזרים את ניצני עלי התה בלבד ליבוש תחת קרני השמש. תה זה נקרא תה לבן מכיוון שתהליך זה משמר את השערות הלבנות העדינות של ניצן הצמח.
  • תה ירוק - עלים צעירים וניצנים העוברים חימום על מנת לעצור את תהליך החמצון באופן מלאכותי מיד לאחר הקטיף. השיטה הנפוצה לבצע פעולה זו היא השיטה הסינית, בה עלי התה מוקפצים במחבת ווק גדולה על אש חמה ביותר. תה זה הוא התה הנפוץ בעולם.
  • תה צהוב - עובר תהליך דומה מאוד לתה הירוק, אך עם עוד שלב- אידוי תחת בד לח. שלב זה מעניק לעלים גוון צהוב וריח שונה מהתה הירוק. סוג זה של תה אינו נפוץ, כמעט לא ניתן להשיגו מחוץ לסין ואינו נחשב טעים במיוחד. בסין העתיקה שימש תה זה כמנחה לקיסר מכיוון שצבעו הצהוב תאם את צבע הקיסרות. בסין העממית משמש תה זה כמנחה לפוליטיקאים וגדולי האומה.
  • תה אולונג או וולונג-(烏龍茶 מסינית: דרקון שחור) תה העובר חימום לעצירת החימצון, אך עובר אותו בשלב יותר מאוחר מהתה הירוק. למעשה, סוגי תה האולונג נעים על מנעד החמצון מ-15% עד ל-85% חמצון. תה זה נחשב התה האנין והמגוון ביותר. לרוב תה זה גם עובר גלגול. תהליך הגלגול מוסיף לטעמו של התה וגם מאיץ את תהליך החימצון. בזכות תהליך הגלגול ניתן לחלוט עלי אולונג מספר פעמים ועם כל חליטה לקבל עלים פתוחים יותר פיזית עם פרופיל טעם אחר במקצת.
  • תה שחור (紅茶, פין-יין: hóngchá, מסינית: "תה אדום") - תה מחומצן לחלוטין. בתהליך העיבוד עוברים על התה עם מכבש הפוצע את העלים ומאיץ את תהליך החמצון שהם עוברים. תה זה הוא התה הנפוץ בהודו ובמערב.
  • תה מותסס (黑茶, פין-יין: hēichá, מסינית: "תה שחור") - העלים והניצנים עוברים תהליך עיבוד הדומה לתה הירוק, אך לאחר מכן נדחסים לצורות שונות ונותרים בסביבה לחה על מנת שיתססו מפעילות של מיקרואורגניזמים החיים באוויר. התהליך יכול להסתיים כעבור מספר חודשים, אך בדומה ליין, סוג זה של תה מתייקר עם הגיל. הסוג הנפוץ ביותר של תה מותסס הוא זה המגיע ממחוז יונאן אשר בסין ונקרא פו אר. ניתן גם להאיץ את תהליך ההבשלה בצורה מלאכותית באמצעות חומרים כימיים. תה שהותסס באופן מלאכותי, זול יותר מתה שהתיישן באופן טבעי.

תוספים לתה ותערובות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל סוגי התה הנמכרים בשקיקי תה הם תערובות של סוגי תה שונים. נוהגים לערבב סוגי תה מאזורים שונים ומשנים שונות, על מנת להגיע לאחידות בטעם התה במשך השנים (תה יותר יקר ובאיכות יותר גבוהה יכול לחפות על טעמו של תה יותר זול).

לעתים מוסיפים לתה סוגים שונים של צמחים נוספים על מנת להעניק לחליטה טעמים וריחות שונים:

קטיף עלי תה בטנזניה

מקור המילה "תה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטעי תה בהודו

המילה הסינית ל"תה" נכתבת - 茶 אולם הגייתה שונה בכל עגה ועגה. שתי צורות עברו מהסינית לשפות אחרות. מעגת מינאן (ממחוז פוג'יין) נפוצה הצורה "תה" ומעגת קנטון וכן ממנדרינית נפוצה ההגייה "צָ'ה" או "צָ'אי".

ההגייה היא "תה" בשפות: איטלקית, אינדונזית, איסלנדית, אנגלית, אסטונית, ארמנית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, טמילית, לטבית, לטינית, מלאית, נורווגית, ספרדית, עברית, פולנית (herbata, כנראה מלטינית 'herba te'), פינית, צרפתית, ושוודית.

ההגייה היא "צָ'ה" או "צ'אי" בשפות: אוקראינית, אלבנית, אמהרית, בולגרית, גאורגית, וייטנאמית, טורקית, טיבטית, יוונית, יידיש, יפנית, נפאלית, סוואהילית, סלובנית, סרבית, ערבית, פורטוגזית, פרסית, צ'כית, קוריאנית, קרואטית, רומנית, רוסית, ואזרית.

לא ברור מדוע הגיעה לשפה מסוימת צורת הגייה אחת ולא אחרת. ההגיות לא הגיעו בהתאם לדרכי המסחר (כך לדוגמה, התה הגיע לאנגליה דרך קנטון, שבה הוא נהגה "צ'אי", ואילו באנגליה ההגייה היא "תי").

ביידיש ההגייה המקובלת היא טיי אבל המילה קומקום מוצאה משמו בפולנית: טשייניק. משם זה נגזרות גם המילים לתיון (טשייניקל) ולבית תה (טשיינע). נראה שמסיבה וגם בשל השפעת השפה הרוסית, נפוצה גם ההגייה טשיי ביידיש.

בעברית של ימינו מקובל שהמונח "צ'אי" מתייחס לתה מועשר תבלינים הודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המנהג לשתות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מספר אמונות המנסות להסביר את מנהג שתיית התה:

  • לפי אחת המסורות, גאוטמה בודהה גילה את עלי התה כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה כאשר ישב ועשה מדיטציה.
  • מסורת אחרת משייכת את גילוי התה לבודהידהרמה אשר תלש את עפעפיו כדי שלא יירדם בעת מדיטציה, ומעפעפיו צמח צמח התה. מסורת זו מנסה להסביר את תכונותיו המעוררות של התה.
  • מסורת שלישית משייכת את גילוי התה לשנונג, קיסר סין האגדי, אשר בעת מסעו, כאשר ישב לשתות כוס מים חמים, נפלו לתוכה מספר עלי תה. לאחר ששתה את המשקה ונהנה מטעמו גילה את השפעותיו הרפואיות.

מקור התה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע אם מקור צמח התה בסין או בהודו. ידוע כי נהגו לשתות תה כבר בתקופת שושלת טאנג הסינית. הסופר מתקופת שושלת טאנג, לו יו (陆羽) בספרו "צ'ה ג'ינג" (茶经 - "ספר התה") מתאר את שתיית התה.

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך להיות פופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

הביקוש הרב שנוצר באירופה לתה הוביל לגירעון מסחרי בין אירופה לסין, והבריטים החלו לגדל תה בהודו על מנת לספק את הביקוש. ניסיון אחר לפתור את הגירעון המסחרי באמצעות מכירת אופיום לסין הוביל לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה (1838 - 1842).

שקיקי תה

שקיק תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיקי התה הם מוצר חדש יחסית, שקיקי תה מבד פותחו בראשית המאה ה-20, שקיקי תה מנייר רק בראשית שנות ה-40 ושקיק תה ללא סיכה (פס הכסף) פותח על ידי חברת ויסוצקי רק בשנות ה-60.

יש שתי גרסאות להמצאת השקיק.

האחת מספרת כי סוחר תה הודי קיבל משלוח של ארגזי תה ששהו באניה שחלפה בדרכה בסערה, טילטולי האניה גרמו לעלי התה להמחץ ובמקום עלים יפים קיבל עלי תה מרוסקים. על מנת לא להשליך את כל המטען, ארז את שברי העלים בשקיקי בד ושיווק אותם.

הגרסה השנייה משייכת את ההמצאה לסוחר תה ניו-יורקי בשם תומאס סליוואן שקיבל תה מסוג חדש וטוב, כקידום מכירות שלח ללקוחותיו דוגמיות של התה ארוזות בבד משי, הלקוחות התעצלו לפתוח את השקית והטילו אותה לכוס עם מים רותחים.

תה דרג'ילינג בתפזורת

הכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך הנפוצה ביותר להכנת תה היא על ידי שימוש בשקיק. השקיק, אשר מכיל בדרך כלל אחד עד שלושה גרמים של עלי תה, מוכנס לכוס, ולתוכה מוזגים מים רותחים או חמים. לעתים מוכנס השקיק לכוס לאחר שכבר יש בה מים, וזו היא צורת ההגשה המקובלת בבתי קפה למשל. את השקיק רצוי להשאיר 3–5 דקות במים, אך אנשים רבים מסתפקים במספר שניות מועט, ואף משתמשים באותו השקיק להכנת מספר כוסות תה. את התה המוכן רוב האנשים ממתיקים בעזרת סוכר, דבש, או ממתיק מלאכותי. ניתן גם להוסיף לתה לימון, חלב, קינמון ועוד. התה הארוז בשקיקי התה הוא תה זול ובאיכות ירודה, ומפורר לחלוטין כדי לתת כמה שיותר טעם בחליטה קצרה. נדיר להשיג תה שאינו שחור או ירוק בשקיקי תה.

שיטה הנחשבת איכותית יותר להכנת תה היא חליטת עלי תה משוחררים (loose leafs) בקנקן תה. במהלך ההיסטוריה וגם היום חברות שונות משתמשות בסוגים שונים של קנקני תה, מברזל יצוק כפי שנהוג ביפן ועד קנקן חרסינה כפי שנהוג במערב. הטמפרטורה היא גורם משפיע משמעותי בחליטת התה, ולכן על מנת לשלוט בטמפרטורה בצורה יותר טובה נהוג לחמם את הקנקן מבעוד מועד, על ידי שטיפתו במים רותחים. לאחר מכן מרוקנים את המים מהקנקן, ומכניסים במקומם את עלי התה לפי הטעם ומוזגים שוב מים בטמפרטורה הרצויה. מומלץ לחלוט סוגי תה שונים במים בטמפרטורות שונות כדי למצות את מירב מורכבות טעמו ומרכיביו הבריאותיים של התה עם כל כוס. תה ירוק ולבן נהוג לחלוט בטמפרטורה שלא עולה על 80° צלזיוס. חליטה בחום גבוה מזה תוליד תה מר וחסר יתרונות תזונתיים, מכיוון שנוגדי החמצון בתה מתפרקים בטמפרטורות גבוהות. תה אולונג ותה שחור מומלץ לחלוט בטמפרטורה שבין 90° ל95° מעלות, ותה דחוס ומותסס מומלץ לחלוט במים בשיא רתיחתם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tea Fact Sheet, www.teausa.com
  2. ^ תה - אהוד גונן, www.text.org.il