תה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תֶּה הוא משקה המכיל קפאין המיוצר על ידי חליטת עלים או ניצני עלים של שיח הקמליה הסינית (Camellia sinensis), המכונה גם צמח התה, במים חמים עד רותחים (לרוב בטמפרטורת 80° עד 95° מעלות צלזיוס). תה עשוי לכלול גם עשבים אחרים וחומרים אורגניים אחרים הנותנים טעם וריח, לדוגמה קליפות פרי, שמן אתרי ועוד. ישנם גם סוגי תה נטולי קפאין המופקים בתהליך כימי.

בשפה יומיומית משמשת המילה "תה" גם לחליטות של צמחים אשר אינן כוללות את עלי השיח קמליה סינית, ואלו מכונות לעיתים "תה צמחים", אך שמם המדויק הוא חליטת צמחים כי הן לא מכילות את צמח התה.

התה משמש לעיתים כמרכיב בדיאטת הרזיה משום ששתייתו עשויה לעורר תחושת שובע בקיבה.

תה הוא המשקה הנפוץ ביותר בעולם אחרי מים.[1][2]

גידול תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמליה הסינית היא צמח ירוק עד שגדל בעיקר באקלים טרופי וסובטרופי. מינים מסוימים מסוגלים לצמוח גם באקלים ימי [דרוש מקור]. רוב גידולי התה בעולם הם בסין, הודו, פקיסטן, איראן, סרי לנקה, טאיוואן, יפן, אינדונזיה, נפאל, אוסטרליה, ארגנטינה וקניה.

עלי התה צעירים נקראים "פלאש" וזהו החלק היחיד בצמח התה שנקטף לצורך חליטה.

כאשר מתייחסים למקור התה, טאיוואן וסרי לנקה נקראות בשמן הקודם - פורמוזה וציילון, בהתאמה.

שיח תה הגדל בר יכול להגיע לגובה של 5 עד 15 מטרים ולעיתים אף 30 מטרים, אך במטעי התה השיחים נגזמים למטר וחצי, כדי לעודד צמיחה חדשה ולהקל על האיסוף.

עלי התה הנקטפים לצריכה כמשקה הם רק העלים הצעירים ביותר של הצמח וניצני העלים החדשים. חלק זה בצמח נקרא "פלאש". צמח התה מגדל פלאש חדש כל 7–15 ימים בעונת הגדילה. עלים המתפתחים לאט (לדוגמה בצמחים הגדלים בגובה 1,500 מטר ומעלה) נחשבים עדיפים מבחינת טעם על עלים הגדלים מהר יותר. עלי תה צעירים ושלמים יותר לרוב ימכרו במחיר גבוה יותר והתה שנחלט מהם יחשב איכותי יותר.

זני צמח תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצמח התה ישנם שני תת-מינים מרכזיים, התה הסיני (C. sinensis var. sinensis) והתה ההודי (C. sinensis var. assamica) אשר מכונה גם "תה אסאם" על שם מדינת אסאם אשר בהודו. כל סוגי התה מופקים מאחד מן השניים, או מהכלאה של שניהם.

הזן הסיני מתאפיין בריבוי גבעולים ובעלים קטנים, וממנו מפיקים את ששת סוגי התה. הוא הזן נפוץ מבין השניים ואותו שותים ברב חלקי העולם.

הזן ההודי מתאפיין בגזע מרכזי יחיד ובעלים גדולים יותר ביחס לתה הסיני. ממין זה ניתן טכנית להפיק את כל סוגי התה, אך בפועל מפיקים ממנו רק תה שחור. זן זה נפוץ בעיקר בהודו ואנגליה, אם כי גם במדינות אלו כמה מהחלקות הנחשבות ביותר למעשה מגדלות את הזן הסיני (כך גם דרג'ילינג, אחד מבתי הגידול הנחשבים ביותר לתה באימפריה הבריטית).

מתוך שני סוגים אלו בויתו מאות זני תרבות, לדוגמה הזן ג'ין שואן שפותח בטאיוואן המשמש להפקת תה המכונה דונג דינג אולונג.

בנוסף לשני סוגים אלו קיים גם סוג שלישי, התה הקמבודי, אך נדיר שסוג זה משמש לחליטת משקה.

סיווג התה ותהליך העיבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תה פו אר מותסס ודחוס ממחוז יונאן.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיבוד תה

את עלי התה ניתן לסווג על פי מגוון קטגוריות. החשובות מביניהן הם תהליך העיבוד ואזור הגידול.

סוגים שונים של תה ירוק

תהליך העיבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לסווג את התה לשש קבוצות בהתאם לתהליך העיבוד אותו עובר התה. ההבדל המרכזי בין ששת סוגי התה הוא רמת החמצון שהעלים עוברים.

  • תה לבן - תה העובר עיבוד מינימלי. לאחר הקטיף מפזרים את ניצני עלי התה בלבד ליבוש תחת קרני השמש. תה זה נקרא תה לבן מכיוון שתהליך זה משמר את השערות הלבנות העדינות של ניצן הצמח.
  • תה ירוק - עלים צעירים וניצנים העוברים חימום על מנת לעצור את תהליך החמצון באופן מלאכותי מיד לאחר הקטיף. השיטה הנפוצה לבצע פעולה זו היא השיטה הסינית, בה עלי התה נקלים במחבת ווק גדולה על אש חמה ביותר. ביפן נהוג לאדות את התה כדי לעצור את תהליך החמצון שלו, דבר המעניק לתה היפני ארומה יחודית. תה ירוק הוא התה הנפוץ בעולם, ובפרט ביפן בה נהוג לשתות אותו באופן כמעט בלעדי.
  • תה צהוב - עובר תהליך דומה מאוד לתה הירוק, אך עם עוד שלב- אידוי תחת בד לח. שלב זה מעניק לעלים גוון צהוב וריח שונה מהתה הירוק. סוג זה של תה אינו נפוץ, כמעט לא ניתן להשיגו מחוץ לסין ואינו נחשב טעים במיוחד. בסין העתיקה שימש תה זה כמנחה לקיסר מכיוון שצבעו הצהוב תאם את צבע הקיסרות. בסין העממית משמש תה זה כמנחה לפוליטיקאים וגדולי האומה.
  • תה אולונגסינית מפושטת: 乌龙茶; פין-יין: wūlóngchá; מילולית: תה דרקון כהה)- תה העובר חימום לעצירת החימצון אך רק לאחר שהעלים התחמצנו חלקית. למעשה, סוגי תה האולונג נעים על מנעד החמצון מ-15% עד ל-85% חמצון. תה זה נחשב התה האנין והמגוון ביותר בסין. לפעמים מגלגלים את עלי התה לפני היבוש, תהליך המשפיע על טעמיו (עם כל חליטה חוזרת העלים נפתחים מעט ומשחררים טעמים שונים)וגם מאיץ את תהליך החימצון בגלל שהעלה נפצע בתהליך. בזכות תהליך הגלגול ניתן לחלוט עלי אולונג מספר פעמים ועם כל חליטה לקבל עלים פתוחים יותר פיזית עם פרופיל טעם אחר במקצת.
  • תה שחור (紅茶, פין-יין: hóngchá, מסינית: "תה אדום") - תה מחומצן לחלוטין. בתהליך העיבוד עוברים על התה עם מכבש הפוצע את העלים ומאיץ את תהליך החמצון שהם עוברים. תה זה הוא התה הנפוץ בהודו ובמערב.
  • תה מותסס (黑茶, פין-יין: hēichá, מסינית: "תה שחור") או פּוּ אֶר- תה המיושן בדומה ליין. העלים והניצנים עוברים תהליך עיבוד הדומה לתה הירוק, אך העלים מיובשים ללא חום בשביל לא לפגוע באנזימים החיונים ליישון. לאחר היבוש נדחסים לצורות שונות ונותרים בסביבה לחה על מנת שיתססו מפעילות של מיקרואורגניזמים החיים באוויר. התהליך יכול להסתיים כעבור מספר חודשים, ובדומה ליין, סוג זה של תה מתייקר עם הגיל. הסוג הנפוץ ביותר של תה מותסס הוא זה המגיע ממחוז יונאן אשר בסין ונקרא פו אר. ישנם שני סוגים מרכזיים של תה מותסס, פו אר בוסרי ופו אר בשל, הנקראים בסינית שֶנְג ׁ(סינית: , פין-יין: Shēng) ושוּ (סינית: 熟, פין-יין: shú) בהתאמה. הפו אר הבוסרי הוא השיטה העתיקה והארוכה יותר להפקת פו-אר, בה מיישנים את העלים באופן טבעי וללא התערבות, תהליך שלוקח שנים (ולמעשה, לא נעצר לעולם). פו-אר בשל הוא תה בו מאצים את תהליך התסיסה על ידי שמירת העלים בסביבה לחה וחשיפתם למיקרואורגניזמים האחראים על תהליך התסיסה, בדומה לדשונת. פו-אר בשל אינו דורש זמן רב להתיישנות, ובאופן כללי נחשב יציב ושטעמו אינו משתנה גם לאורך שנים, בניגוד לפו-אר בוסרי.

תוספים לתה ותערובות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל סוגי התה הנמכרים בשקיקי תה הם תערובות של סוגי תה שונים. נוהגים לערבב סוגי תה מאזורים שונים ומשנים שונות, על מנת להגיע לאחידות בטעם התה במשך השנים (תה יותר יקר ובאיכות יותר גבוהה יכול לחפות על טעמו של תה יותר זול).

לעיתים מוסיפים לתה סוגים שונים של צמחים נוספים על מנת להעניק לחליטה טעמים וריחות שונים:

קטיף עלי תה בטנזניה

מקור המילה "תה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטעי תה בדרום הודו

הסמניה ל"תה" בסינית מסורתית נכתבת 茶, אך מבוטאת באופן שונה בכל אחת מהשפות הסיניות. שתי צורות מרכזיות השתרשו בשפות אחרות, ולמעשה בכל השפות המילה תה מגיעה מאחת מאלו. בשפת הוקיאֵן המדוברת במחוז פוג'יין המילה מבוטאת "תה", צורה שהשתרשה בעברית, ביידיש ובמגוון שפות אירופיות. בקנטונזית ובמנדרינית המילה מבוטאת צַ'ה, צורה שהשתרשה בשפות האיזור (יפנית, קוריאנית, הינדי ועוד) כמו גם בערבית, שם השנתנה לצורה שַאי (ערבית: شَاي)

ההגייה היא "תה" בשפות: איטלקית, אינדונזית, איסלנדית, אנגלית, אסטונית, אספרנטו, ארמנית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, טמילית, לטבית, לטינית, מלאית, נורווגית, ספרדית, עברית, פולנית (herbata, כנראה מלטינית 'herba te'), פינית, צרפתית, ושוודית.

ההגייה היא "צָ'ה" או "צ'אי" בשפות: אוקראינית, אלבנית, אמהרית, בולגרית, גאורגית, וייטנאמית, טורקית, טיבטית, יוונית, יידיש, יפנית, נפאלית, סוואהילית, סלובנית, סרבית, ערבית, פורטוגזית, פרסית, צ'כית, קוריאנית, קרואטית, רומנית, רוסית, ואזרית.

לא ברור מדוע הגיעה לשפה מסוימת צורת הגייה אחת ולא אחרת. ההגיות לא הגיעו בהתאם לדרכי המסחר (כך לדוגמה, התה הגיע לאנגליה דרך קנטון, שבה הוא נהגה "צ'אי", ואילו באנגליה ההגייה היא "תי").

ביידיש ההגייה המקובלת היא טיי אבל המילה קומקום מוצאה משמו בפולנית: טשייניק. משם זה נגזרות גם המילים לתיון (טשייניקל) ולבית תה (טשיינע). נראה שמסיבה וגם בשל השפעת השפה הרוסית, נפוצה גם ההגייה טשיי ביידיש.

בעברית של ימינו מקובל שהמונח "צ'אי" מתייחס לתה מועשר תבלינים הודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המנהג לשתות תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מספר אמונות המנסות להסביר את מנהג שתיית התה:

  • לפי אחת המסורות, גאוטמה הבודהה גילה את עלי התה כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה כאשר ישב ועשה מדיטציה.
  • מסורת אחרת משייכת את גילוי התה לבודהידהרמה אשר תלש את עפעפיו כדי שלא יירדם בעת מדיטציה, ומעפעפיו צמח צמח התה. מסורת זו מנסה להסביר את תכונותיו המעוררות של התה.
  • מסורת שלישית משייכת את גילוי התה לשנונג, קיסר סין האגדי, אשר בעת מסעו, כאשר ישב לשתות כוס מים חמים, נפלו לתוכה מספר עלי תה. לאחר ששתה את המשקה ונהנה מטעמו גילה את השפעותיו הרפואיות.

מקור התה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים היום מאמינים שמקור צמח התה נמצא היכן שהוא בגבול סין-מיאנמר. שתיית תה החלה באיזור יונאן, במקור מסיבות רפואיות. במחוז סצ'ואן שתו תה לראשונה כמשקה הנועד להנאה ולא לשם תועלת רפואית. הראיה הפיזית המוקדמת ביותר לשתיית תה בסין התגלתה ב- 2016 בחפירות בקבר הקיסר ג'ינג, המתוארך להמאה ה-2 לפנה"ס. [3]

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך להיות פופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

הביקוש הרב שנוצר באירופה לתה הוביל לגירעון מסחרי בין אירופה לסין, והבריטים החלו לגדל תה בהודו על מנת לספק את הביקוש. ניסיון אחר לפתור את הגירעון המסחרי באמצעות מכירת אופיום לסין הוביל לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה (1838 - 1842).

שקיקי תה

שקיק תה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיון

שקיקי התה הם מוצר חדש יחסית: שקיקי תה מבד פותחו בראשית המאה ה-20; שקיקי תה מנייר בראשית שנות ה-40; ושקיק תה ללא סיכה (פס הכסף) פותח על ידי חברת ויסוצקי רק בשנות ה-60.

יש שתי גרסאות בנוגע להמצאת שקיק התה:

האחת מספרת כי סוחר תה הודי קיבל משלוח של ארגזי תה ששהו באניה שחלפה בדרכה בסערה, טילטולי האניה גרמו לעלי התה להמחץ ובמקום עלים יפים קיבל עלי תה מרוסקים. על מנת לא להשליך את כל המטען, ארז את שברי העלים בשקיקי בד ושיווק אותם.

הגרסה השנייה משייכת את ההמצאה לסוחר תה ניו-יורקי בשם תומאס סליוואן שקיבל תה מסוג חדש וטוב, כקידום מכירות שלח ללקוחותיו דוגמיות של התה ארוזות בבד משי, הלקוחות התעצלו לפתוח את השקית והטילו אותה לכוס עם מים רותחים.

תה דרג'ילינג בתפזורת

הכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך הנפוצה ביותר להכנת תה היא על ידי שימוש בשקיק. השקיק, אשר מכיל בדרך כלל אחד עד שלושה גרמים של עלי תה, מוכנס לכוס, ולתוכה נמזגים מים רותחים או חמים. לעיתים מוכנס השקיק לכוס לאחר שכבר יש בה מים, וזו היא צורת ההגשה המקובלת בבתי קפה למשל. את השקיק רצוי להשאיר 3–5 דקות במים, אך אנשים רבים מסתפקים במספר שניות מועט, ואף משתמשים באותו השקיק להכנת מספר כוסות תה. את התה המוכן לעיתים ממתיקים בעזרת סוכר, דבש או ממתיק אחר. לעיתים מוגש התה גם בתוספת לימון, חלב, קינמון ועוד. התה הארוז בשקיקי התה הוא לרוב תה זול ובאיכות ירודה בהשוואה לתה "במשקל"[4], ומפורר לחלוטין במטרה לתת כמה שיותר טעם בחליטה קצרה. נדיר להשיג תה שאינו שחור או ירוק בשקיקי תה.[דרוש מקור]

קנקן לתמצית תה מעוצב על ידי עדי טוך

השיטה הנחשבת האיכותית ביותר להכנת תה היא חליטת עלי תה חופשיים (לא בשקיק) בקנקן תה, מכיוון שהעלים השלמים והיכולת שלהם לנוע בקנקן גורמים לשחרור טעמים נוספים. במהלך ההיסטוריה וגם היום חברות שונות משתמשות בסוגים שונים של קנקני תה, מברזל יצוק כפי שנהוג ביפן ועד קנקן חרסינה כפי שנהוג במערב. בסין נהוג לחלוט תה במגוון כלים, חלקם אף עשויים חרסית בעלת נקבוביות המתרחבות בחום וסופגות את טעמי התה. כלים אלו, לאחר שנחלטו בהם עלי תה איכותיים מספר רב של פעמים, נמכרים עבור מחירים גבוהים.

הטמפרטורה היא גורם משפיע משמעותי בחליטת התה, ולכן על מנת לשלוט בטמפרטורה בצורה יותר טובה נהוג לחמם את הקנקן מבעוד מועד, על ידי שטיפתו במים רותחים. לאחר מכן מרוקנים את המים מהקנקן, ומכניסים במקומם את עלי התה לפי הטעם ומוזגים שוב מים בטמפרטורה הרצויה. מומלץ לחלוט סוגי תה שונים במים בטמפרטורות שונות כדי למצות את מירב מורכבות טעמו ומרכיביו הבריאותיים של התה עם כל כוס. תה ירוק ולבן נהוג לחלוט בטמפרטורה שלא עולה על 80° צלזיוס. חליטה בחום גבוה מזה תוליד תה מר וחסר יתרונות תזונתיים, מכיוון שנוגדי החמצון בתה מתפרקים בטמפרטורות גבוהות. תה אולונג, תה שחור ופו אר מומלץ לחלוט בטמפרטורה שבין 90° ל-95° מעלות, ותה דחוס ומותסס מומלץ לחלוט במים בשיא רתיחתם.

ישנן שתי שיטות חליטה נפוצות לעלים חופשיים, השיטה המערבית והשיטה הסינית, המכונה גם גונג פו צ'ה.

גונג פו צ'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי תה סיניים מסורתיים ערוכים להכנת תה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גונג-פו צ'ה

לסין ההיסטוריה הארוכה ביותר עם צמח התה ומגוון הדרכים הרחב ביותר לעיבודו ולחליטתו. בשיטה הסינית המקובלת כיום נהוג לחלוט כמות גדולה של עלים על כמות קטנה של מים, בין שלוש לשש גרם על כל 100 מיליליטר מים, ונהוג לחלוט זמנים קצרים- בין 10 שניות לדקה לרוב. את סוגי התה השונים נהוג לחלוט במטפרטורות שונות, כשככל שצבעו של התה כהה יותר כך נהוג לחלוט אותו בטמפרטורה גבוהה יותר. נהוג בתרבות הסינית לחלוט את אותם עלים מספר פעמים, במיוחד עלי תה מגולגלים או דחוסים, ויש האומרים שאלו מוצאים טעמים שונים בכל חליטה. כלי התה הסיניים קטנים בהשוואה לאלו המערביים, כשהקומקומים לרוב מכילים בין 80 ל160 מיליליטר (אם כי קיימות גם דוגמאות היסטוריות לקומקומים גדולים מזה) והכוסות לא עולות על 60 מיליליטר, בדומה לכוס אספרסו. בסין מגישים תה ללא חלב או סוכר. שיטה זו מכונה בסינית "גונג פו צ'ה", מכיוון שבסינית המושג גונג-פו מתאר מומחיות בכל אמנות, לאו דווקא באמנויות לחימה.

טקס התה היפני מבוסס על שיטת חליטה זו.

השיטה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה המערבית מתאפיינת בכמויות עלים נמוכות ביחס לכמות המים, שלא עולה על גרם לכל 100 מיליליטר מים. בגלל כמות התה הקטנה זמני החליטה במערב ארוכים יותר, בין דקה לחמש דקות. שיטה זו פותחה עם הבאת התה למערב על ידי חברות הסחר של האמפריה הבריטית. מכיוון שהתה שהגיע למערב היה יקר בעקבות עלויות המסע, וטריותו פחותה, פותח המנהג לפיו מפיקים מכמות קטנה של עלים כמות גדולה של משקה, ולעיתים מגישים אותו עם סוכר וחלב. כך נהוג להגיש תה במסיבת תה בריטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tea Fact Sheet, www.teausa.com
  2. ^ תה - אהוד גונן, www.text.org.il
  3. ^ Houyuan Lu, Jianping Zhang, Yimin Yang, Xiaoyan Yang, Earliest tea as evidence for one branch of the Silk Road across the Tibetan Plateau, Scientific Reports 6, 2016-01-07 doi: 10.1038/srep18955
  4. ^ Loose Leaf Tea vs. Tea Bags - Taste, Aroma, Quality | TEA SPOT, theteaspot.com