מדריך גרין לנהג השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כריכת מהדורת 1948 של "הספר הירוק"

מדריך גרין לנהג השחוראנגלית: The Negro Motorist Green Book, או מדריך גרין לנוסע השחור. הכינוי הידוע של המדריך היה הספר הירוק) היה מדריך שנתי לאפרו-אמריקאים שנסעו ברחבי ארצות הברית והמליץ על מקומות ידידותיים לשחורים. המדריך יצא לאור בין השנים 1936–1966, בתקופה שחוקי ג'ים קרואו, הכתיבו באופן חוקי אפליית לא-לבנים ברחבי ארצות הברית ובייחוד במדינות הדרום. אף על פי שהאפליה הגזענית והעוני הגבילו את הבעלות על מכוניות של אזרחים שחורים, שחורים בני המעמד הבינוני רכשו כלי רכב, אך עמדו בפני מגוון של סכנות ואי-נוחות לאורך הדרך, החל מסירוב למכירת מזון ולינה ועד למעצר שרירותי. "מדריך גרין לנהג השחור" מכיל רשימות של שירותים ומקומות שהיו יחסית ידידותיים לאפרו-אמריקאים, בתחילה באזור ניו יורק ובהמשך בכל ארצות הברית. המדריך היה שימושי ביותר בגל ההגירה של שחורים (אנ') מדרום למרכז וצפון ארצות הברית שנמשך עד שנות השבעים[1].

המדריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדריך גרין לנהג השחור נכתב ופורסם על ידי ויקטור הוגו גרין מניו יורק שהיה דוור במקצועו ולאחר מכן התפרנס כסוכן נסיעות. גרין פיתח את רשימת העסקים הידידותיים באמצעות אנשי הקשר מאיגוד עובדי הדואר בכל רחבי ארצות הברית, ניסיונו האישי ומידע שקיבל מסוכני נסיעות ומהציבור הרחב. גרין עודד נוסעים שחורים לשלוח לו מידע אם מצאו מקום ידידותי שלא הופיע במדריך[2]. הוא שילם דולר לכל המלצה שהתפרסמה במדריך (ומשנת 1941 חמישה דולר)[3]. גרין פנה גם לבעלי עסקים לבנים והציע להם לתת שירותים גם לשחורים מתוך מוטיבציה כלכלית[4]. המדריך נמכר בכ־15,000 עותקים בשנה[5].

המדריך אורגן על בסיס מדינה, ערים וכתובות מדויקות וכלל המלצות למקומות לינה, מסעדות, מספרות, סלוני יופי, ומוסדות נוספים, רבים, אך לא כולם, בבעלותם של שחורים. מעבר לעסקים רשמיים המדריך, כלל גם שמות של אנשים פרטיים שאפשרו לינה בבתיהם באזורים שלא היו בהם מלונות הפתוחים בפני שחורים[5]. שחורים שעבדו כבדרנים, אנשי מכירות או ספורטאים נהגו גם למטרות פרנסה[5].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, היו לאפרו-אמריקאים הזדמנויות רבות יותר לשוויון. הבעלות על מכוניות אפשרה את הרחבת חופש התנועה והזדמנות לבקר קרובי משפחה וחברים במקומות רחוקים שכמעט לא היו נגישים לשחורים עד אז. מעבר לכך המכונית יצרה פתח מילוט לאפרו אמריקנים מהפרדה הגזעית שכפו עליהם חוקי ג'ים קרואו, בה נתקלו בכל מקום[4].

מיפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדריך של גרין יצר צורת מיפוי נוספת של כבישי ארצות הברית המתייחסת לאזורים ולכבישים שהיו בטוחים יותר לנוסעים אפרו-אמריקאים ולאזורים שהיו מסוכנים כדוגמת Sundown towns (אנ'), יישובים או שכונות שהיו מיועדים לתושבים לבנים בלבד. לצד האזורים שהיו לא נגישים לשחורים, המדריך סימן אזורים בתוך הערים שהיו בטוחים ומקבלי פנים לשחורים. כך למשל בדנוור הספר הירוק חיזק את הקהילה השחורה המקומית בכך שהנגיש אזורים ועסקים שחורים[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 North American Odyssey : Historical Geographies for the Twenty-First Century, Lanham, MD: RL, 2014, עמ' 285
  2. ^ DEREK H. ALDERMAN AND JOSHUA INWOOD, Teaching Ethnic Geography in the 21st Century, עריכה: Lawrence E. Estaville, Edris J. Montalvo, and Fenda A. Akiwumi, National Council for Geographic Education, 2014, פרק TOWARD A PEDAGOGY OF JIM CROW: A GEOGRAPHIC READING OF THE GREEN BOOK
  3. ^ Seiler, Cotton, Hit the road, Jack : essays on the culture of the American road, עריכה: Gordon E. Slethaug , Stacilee Ford, Montreal: McGill-Queen's University Press, 2012, פרק So That We as a Race Might Have Something Authentic to Travel By': African-American Automobility and Cold-War Liberalism, עמ' 89-90
  4. ^ 1 2 Jerry T. Mitchell, Larianne Collins, The Green Book:“Safe Spaces” from Place to Place, The Geography Teacher 11, 2013-12-20, עמ' 29–36 doi: 10.1080/19338341.2013.854259
  5. ^ 1 2 3 McGee, Celia (22 באוגוסט 2010). "Recalling ‘Green Book,’ Guide for Black Travelers". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-4 בפברואר 2019.