הפיכת 8 בפברואר 1963 (עיראק)
הפיכת 8 בפברואר 1963 (בערבית: حركة 8 شباط 1963; תעתיק מדויק: חרכּת 8 שֻבָּאט 1963) הידועה גם בשם מהפכת רמדאן (בערבית: ثورة رمضان; תעתיק מדויק: ת'ורת רמצ'אן) הייתה הפיכה צבאית שהתרחשה בעיראק על-ידי מפלגת הבעת' העיראקית והביאה להפלתו של ראש הממשלה עבד אל-כרים קאסם. ההפיכה בוצעה על-ידי "מועצת הפיקוד המהפכנית הלאומית", ובסופה הפך עבד א-סלאם עארף לנשיא הרפובליקה העיראקית. הגורמים המרכזיים להפיכה היו השאיפה של חברי מפלגת הבעת' להצטרף לרפובליקה הערבית המאוחדת בהנהגת גמאל עבד א-נאצר, וכן התנגדות לביסוס שלטון היחיד של קאסם בעיראק. במסגרת ההפיכה בוצעו טיהורים נגד קומוניסטים ושל יריבים נוספים של מפלגת הבעת'. לאחר ההפיכה החזיקה הממשלה מעמד כתשעה חודשים בלבד, עד שעארף פירק את המשמר הלאומי מנשקו בנובמבר 1963.
הרקע להפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 ביולי 1958 הגיע אל קיצו המשטר המלוכני בעיראק, כאשר קבוצת קצינים מחתרתית תחת פיקודם של הבריגדיר עבד אל-כרים קאסם והקולונל עבד א-סלאם עארף כבשה את בגדאד והכריזה על תפיסת השלטון. לאחר מהפכה זו כיהן קאסם בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון ומפקד הצבא, ועארף היה סגן ראש הממשלה, שר הפנים וסגן מפקד הצבא.
כבר בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1958, מיד לאחר עלייתם לשלטון, התגלע בין קאסם לעארף עימות שהקשה על היכולת של השלטון לקבל החלטות מדיניות. העימות בין קאסם לעארף שיקף שתי אידיאולוגיות שונות בעם הנוגעות לשאלת האיחוד עם הרפובליקה הערבית המאוחדת.
מצד אחד, עארף דגל בפאן-ערביות ששאפה להביא לאיחוד עיראק עם הרפובליקה הערבית המאוחדת תחת הנהגתו של גמאל עבד א-נאצר. מצד שני, עמדה האידיאולוגיה הלאומית-עיראקית שדגלה בשמירה על עיראק כמדינה נפרדת תוך כינון יחסים הדוקים ושיתוף פעולה עם המדינות הערביות האחרות. קאסם ייצג את האידיאולוגיה השנייה, ותומכיו היו הכורדים, הקומוניסטים, אנשי "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" ורוב קציני הצבא.[1]
על מנת להצליח לחזק את מעמדו בוויכוח מול קאסם, ב-10 בספטמבר 1958 דרש עארף להקים "מועצת מהפכה". קאסם בתגובה הדיח אותו מכל תפקידיו, ועל מנת להרחיקו מעיראק מינה אותו לשגריר במערב גרמניה. עארף סירב להשלים עם הדחתו וחזר לעיראק ב-4 בנובמבר 1958. הוא נעצר בשדה התעופה עם שובו, ונכלא.[1]
מפלגת הבעת'[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפלגת הבעת' שפעלה להפלתו של עבד אל-כרים קאסם, נוסדה בסוריה בשנות ה-40 על-ידי שני סטודנטים סורים, מישל עפלק וסלאח א-דין אל-ביטאר. המוטו של מפלגת הבעת' היה "אחדות, חירות, סוציאליזם" והתבסס על אידיאולוגיה פאן-ערבית חילונית שקראה לאיחוד מדיני בין המדינות הערביות במזרח התיכון.[2] מתוך השאיפה לאיחוד בין המדינות, הקימה המפלגה סניפים בסוריה, בירדן, בלבנון, בעיראק ובקרב הפלסטינים. כל הסניפים היו כפופים ל"הנהגה הלאומית" של המפלגה בסוריה.[3]
החל משנת 1952 מזכיר סניף מפלגת הבעת' בעיראק היה פואד א-רכּאבּי, ערבי-שיעי מהעיר נאסריה. מפלגת הבעת' העיראקית גדלה מהר והצליחה למשוך אליה סטודנטים וצעירים משכילים. א-רכּאבּי היה שר הפיתוח תחת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם, אך בעקבות תמיכת מפלגת הבעת' בעארף הוא העביר אותו לתפקיד שר המדינה, תפקיד שהיה חסר סמכויות בפועל.[4]
עם קץ המשטר המלוכני ועלייתו של קאסם לשלטון ב-14 ביולי 1958, חילוקי הדעות הפוליטיים סביב שאלת האיחוד הערבי יצרו קרע בין תומכי הגישה הלאומית עיראקית אותה ייצג קאסם, לבין תומכי האיחוד עם הרפובליקה הערבית המאוחדת שיוצגו על-ידי עארף ומפלגת הבעת'. בעטיו של הסכסוך, ב-7 באוקטובר 1959 ניסתה חוליה של שישה אנשי בעת', ביניהם סדאם חוסיין, לבצע הפיכה נגד קאסם ולהתנקש בחייו. הניסיון נכשל ובעקבותיו הגיב קאסם בדיכוי מפלגת הבעת' ופעילי בעת' רבים נאסרו או נמלטו לסוריה.[4]
ניסיון ההתנקשות התרחש במקביל לקיומם של סכסוכים פנימיים בתוך מפלגת הבעת'. המפלגה ספגה מהלומה קשה בעקבות מאסרם ובריחתם של פעיליה, וכן בעקבות המתחים הפנימיים שהתקשתה לפתור, מה שהוביל לגירושו של א-רכאבי, מזכיר המפלגה בעיראק, ולפירוקו של סניף הבעת' העיראקי. בין השנים 1960–1962 כחלק מהניסיון לשקם את המפלגה, חלו בה שינויים אידאולוגים וסוציולוגיים, ולשורותיה הצטרפו משכילים וקציני צבא חדשים. רבים מן המצטרפים החדשים הגיעו מקבוצות מיעוט או מהמעמד הבינוני-נמוך. דעותיהם היו שמאליות רדיקליות אף יותר מאלה של חברי המפלגה הקודמים.[5]
עבד א-סלאם עארף לא היה חבר במפלגת הבעת' אך חלק עימה השקפת עולם זהה בנוגע לחזון איחוד המדינות הערביות. עארף היה מוכר בעם ומקורב למנהיג הנערץ גמאל עבד א-נאצר, לכן רצו חברי המפלגה להעמיד את עארף בראש ההפיכה ובראש המשטר שיבוא אחריה.
ההכנות להפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1962 הוחלט בפיקוד הארצי של מפלגת הבעת' העיראקית על הכנות מעשיות להפלת משטר קאסם. לשם כך גובשה "מועצת המהפכה" שדאגה להקמת תאים חשאיים שיאפשרו לפעילים להתחמש ולהתאמן בנשק. מועצת המהפכה פעלה בשיתוף קצינים חברי בעת' וקצינים תומכי האיחוד הערבי שאינם חברי בעת'.[6] אנשי הבעת' אף פנו למפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית (KDP) בניסיון להשיג תמיכה בהפיכה וזאת למרות הפערים האידיאולוגיים ביניהם. ראשי המרד הכורדי בצעד חריג הסכימו להפסיק את הלחימה בכדי לסייע לאנשי הבעת' להפיל את משטר קאסם.
גם לממשלת ארצות הברית היה חלק בסיוע למועצת המהפכה. פקידי ממשל אמריקאיים האמינו כי עלייה לשלטון של הבעת' תשרת את האינטרסים האמריקאיים של ארצות הברית, שכן פעילי הבעת' היוו סוכן התנגדות למפלגה הקומוניסטית בעיראק. המחשבה הייתה שסיוע למפלגת הבעת' יכול לסייע בהתרחקות עיראק מהגוש הסובייטי. לאור זאת אפשרו הרשויות האמריקאיות לפעילי בעת' רבים לעבור הכשרה בארצות הברית.[7]
במהלך שנת 1962 ניסו גורמים שונים להתריע בפני קאסם על הקשר הנרקם נגדו ועל הניסיון להפיכה המתקרב, אך קאסם נמנע מלנקוט צעדים לסיכול ההפיכה. בין הגורמים המתריעים הייתה גם ישראל שחששה מעליית משטר פאן-ערבי נאצריסטי שיפעל לאיחוד המדינות הערביות במזרח התיכון ויכתר את ישראל מכל עבריה. קאסם ערך בעקבות קבלת המידע שורת טיהורים בצבא וסילק משורותיו חשודים בפעילות נגד המשטר או אוהדי עארף, אולם צעדים מאופקים אלו לא הביאו לסיכול הקשר נגדו.[8]
בראשית 1963 עצר קאסם את לוטננט קולונל סאלח מהדי עמאש, שהיה אחד מראשי מארגני ההפיכה. מעצרו עורר את דאגת הקושרים מפני גל מעצרים גדול יותר, לכן הוחלט להקדים את מועד ההפיכה ל-8 בפברואר.
מהלך ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 בפברואר 1963, רצחו המורדים ליד ביתו את מפקד חיל האוויר העיראקי, הבריגדיר ג'לאל אל-אווקאתי, קומוניסט שהיה ידוע בנאמנותו לקאסם. מיליציות של הבעת' תקפו ונטרלו את שדה התעופה בבסיס הצבאי א-רשיד ובסיס וושוואש, ובמקביל יחידות צבאיות שהוצבו באבו גרייב פנו לעבר בגדאד, כ-20 ק"מ לכיוון מזרח. בנוסף, "מועצת הפיקוד המהפכני הלאומי" השתלטה על תחנות רדיו ובישרה על כוונתה לבצע הפיכה בשלטון ולהחליף את קאסם בעבד א-סלאם עארף. מיד לאחר השידור, נסע קאסם מביתו למתחם משרד הביטחון שנמצא בלב העיר וששימש עבורו מקום מקלט.
לאור העובדה ששידורי הרדיו של מועצת המהפכה שודרו בבוקר יום שישי במהלך צום הרמדאן, לקח לציבור העיראקי זמן רב להבין שמתרחשת הפיכה. רק כשמטוסי קרב מבסיס חיל האוויר באל-חבאניה חלפו מעל שמי העיר, מיהרו האזרחים להדליק את מכשירי הרדיו שלהם ולהאזין לשידורי ההפיכה. הם התבשרו בקצרה כי עארף יהפוך לנשיא המשטר החדש. ברדיו גם הוכרזו מטרותיו של המשטר החדש: אחדות, חירות וסוציאליזם – סיסמאות שהיו מזוהות עם מפלגת הבעת'. הם הכריזו כי עיראק תנהל מדיניות של רפורמה חברתית ואגררית, תקיים קשרי ידידות עם כל המדינות הערביות "המשוחררות" ותתנגד בתוקף לדיקטטורה של אדם יחיד תוך התייחסות לקאסם כבוגד המהפכה של 1958.[9]
נימת שידורי ההפיכה הייתה אנטי-קומוניסטית, לכן על אף שמערכת היחסים של קאסם עם המפלגה הקומוניסטית העיראקית הייתה הפכפכה, פעילים קומוניסטים רבים יצאו לגייס אלפי אזרחים בניסיון להגן על המשטר של קאסם ולבלום את ההשתלטות של מפלגת הבעת'.[4] הם התכנסו סביב המפקדה של קאסם במשרד הביטחון וקיוו להצליח למנוע את השתלטות המורדים על כל בנייני הממשל. הם גם ניסו להשתלט מחדש על תחנות השידור שנפלו בידי פעילי הבעת'. המתנגדים להפיכה נאלצו לעמוד מול כוחות צבא ומיליציות מאורגנות וחמושות בעוד שהם עצמם היו חסרי כל ארגון או תחמושת. הם פנו לקאסם בבקשה לקבל נשק, אך הוא סירב לספק להם נשק מתוך אמונה שהכוחות הנאמנים לו יוכלו להתמודד עם המצב.[4]
גם פעילי הבעת' גייסו אזרחים חמושים ויצאו לרחובות במטרה לחסל את מתנגדי ההפיכה. במקביל, "המשמר הלאומי", שהייתה מיליציה של הבעת' שהשליטה טרור ברחובות בגדאד, הגיע אל משרד הביטחון והפגיז את המתחם שבו ישב קאסם מהקרקע ומהאוויר. בסופו של דבר, ב-9 בפברואר 1963, לאחר יממה קשה של לחימה, נכנעו קאסם ותומכיו.[4]
בבוקר ה-9 בפברואר טלפן קאסם לעארף מהבונקר שלו במשרד הביטחון וביקש שיאפשר לו מעבר בטוח אל הגבול עם טורקיה על מנת לצאת מהמדינה. עארף סירב לבקשתו. קאסם נלכד והועבר אל תחנת הרדיו שהייתה בשליטת הבעת'. בתחנת הרדיו הועמד קאסם למשפט מהיר שבו נפסק לו גזר דין מוות. הוצאתו להורג של קאסם תועדה ופורסמה בתקשורת העיראקית והערבית, שפרסמה גם את תמונות גופתו.[9]
השלכות ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשיים הראשונים שלאחר ההפיכה ביצע המשמר הלאומי של הבעת' טיהורים רחבי היקף שבמסגרתם נרצחו כ-10,000 קומוניסטים ותומכיהם.[10] מספר חברי המשמר הלאומי תפח מ-5,000 חברים בפברואר למעל 30,000 באוגוסט, מה שגרם להחרפת האלימות ברחובות.[4]
לאחר ההפיכה הורכבה ממשלה של 20 שרים שמתוכם 12 חברי בעת' שהחזיקו בתיקי מפתח. עבד א-סלאם עארף קיבל את תפקיד נשיא הרפובליקה העיראקית ואחמד חסן אל-בכר קיבל את תפקיד ראש הממשלה. עם זאת, מפלגת הבעת' העיראקית סבלה ממחלוקות פנימיות שהקשו על השלטון להתוות מדיניות ולבסוף הובילו להתפוררות השלטון ב-18 נובמבר 1963. במהלך תשעת חודשי שלטון הבעת' לא גובשו תוכניות פעולה חברתיות, כלכליות או פוליטיות מסודרות ועם נפילת הממשלה, החליט עבד א-סלאם עארף כי לא תמונה ממשלה במקומה וכי כל סמכויות השלטון והביצוע ירוכזו בידיו, כנשיא, צעד שהפך את עיראק הלכה למעשה לאוטוקרטיה מלאה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 מיכאל אפל, עראק: מלוכה, מהפכה רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 177–178
- ^ Helen Chapin Metz, and Library Of Congress, Iraq: A Country Study, Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress, 1990, עמ' 53-57
- ^ מיכאל אפל, עראק: מלוכה, מהפכה רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 207
- ^ 1 2 3 4 5 6 Charles Tripp, A History of Iraq, 3rd edition, Cambridge: Cambridge University Press, 2007, עמ' 143-185
- ^ Michael Eppel, Iraq from Monarchy to Tyranny from the Hashemites to the Rise of Saddam, Gainesville: University Press of Florida, 2004, עמ' 200
- ^ מיכאל אפל, עראק: מלוכה, מהפכה רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 210
- ^ Weldon C. Matthews, The Kennedy Administration, Counterinsurgency, and Iraq's First Bathist Regime, International Journal of Middle East Studies 43:4, 2011, עמ' 635-653
- ^ מיכאל אפל, עראק: מלוכה, מהפכה רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 211
- ^ 1 2 Clare Hollingworth, The Ba’athist Revolution in Iraq, The World Today 19:5, 1963, עמ' 225-230
- ^ מיכאל אפל, עראק: מלוכה, מהפכה רודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 212
