המפלגה הקומוניסטית העיראקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הקומוניסטית העיראקית
الحزب الشيوعي العراقي
Icpsymbol.PNG
מדינה עיראק
מנהיגים יוסף סלמאן יוסף, בהא א-דין נורי, חוסיין א-ראדי, עזיז מוחמד, חמיד מג'יד מוסא, ראיד ג'אהד פהמי
מזכיר כללי ראיד ג'אהד פהמי
תקופת הפעילות 31 במרץ 1934 – הווה (88 שנים)
אידאולוגיות
רשימה פוליטית סאירון - הברית לכינון רפורמות
מטה רחוב א-נידאל, בגדאד, עיראק
מיקום במפה הפוליטית שמאל
www.iraqicp.com

המפלגה הקומוניסטית העיראקית (בקיצור: מק"ע; בערבית: الحزب الشيوعي العراقي; תעתיק מדויק: אל-חזב א-שיועי אל-עראקי; כורדית: حزبی شیوعی عێراق [סוראני], Partiya Komunista Iraqê [קורמאנג'י]) היא מפלגה קומוניסטית וממפלגות השמאל הדומיננטיות ביותר בפוליטיקה העיראקית למן הקמתה בשנת 1934, והמפלגה העיראקית הפעילה בעלת הוותק הגדול ביותר. מק"ע מלאה תפקיד בולט בעיצוב הפוליטיקה העיראקית מראשית ימיה ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20.

מק"ע קמה על בסיס חוגים רעיוניים מרקסיסטיים שצמחו בעיראק בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במשך רוב שנותה הייתה יעד לדיכוי ולרדיפה מצד השלטון המרכזי בבגדאד. בין אם מכיוון השלטון המלוכני, השמרני והפרו-בריטי; או לימים, תחת שלטון מפלגת הבעת'. מק"ע זכתה לעדנה יחסית בימי שלטונו של עבד אל-כרים קאסם, או כשהגיעה להסכמות מול הבעת' בלחץ ברית המועצות. אך בכל הפעמים חילופי שלטון נוספים הביאו לרדיפה מחודשת. מק"ע לקחה חלק במאמצי השיקום של עיראק לאחר פלישת כוחות הקואליציה והפלת סדאם חוסיין. כיום מק"ע היא פלג בתוך מערך המפלגות הגדול ביותר בפרלמנט העיראקי.

הרקע להקמת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין א-רחאל, פעיל פוליטי והוגה דעות עיראקי, בן לקצין עיראקי שיצא להשתלמות בגרמניה; נחשב כמי שהחדיר את המחשבה המרקסיסטית לעיראק, אף על פי שלא היה קומוניסט בעצמו. בהיותו סטודנט בברלין, היה עד לניסיון ההפיכה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ב-1919, והאירועים הותירו בו רושם עמוק. כשחזר מגרמניה בחלוף שנה, מר ומאוכזב ממצבה של עיראק תחת הכיבוש הבריטי, החל להפיץ את התורה המרקסיסטית במולדתו.[1] בשנת 1924, הקים עם מכרים את חבורת הלומדים ה"מרקסיסטית" הראשונה בעיראק; מעגל מצומצם של משכילים שדנו בהגות המרקסיסטית. בנוסף, ייסדה החבורה עיתון קטן להפצת התורה המרקסיסטית, ועסקו בתרגום לערבית של העיתונות המרקסיסטית האירופית, לשם הפצה רחבה יותר של רעיונותיהם בעיראק.[2] על דפי עיתון זה, 'א-סחיפה', נידונו בפומבי סוגיות חברתיות רגישות, המתקשרות לצדק חברתי וזכויות אדם למול דיכוי בידי המדינה על בסיס מעמדי; ניתן דגש חזק על זכויות נשים. עוד קרא העיתון לכינון משטר שיקדם צדק חברתי ויגן על השכבות המוחלשות, תוך קידום עקרונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים. שלישית, העיתון נקט בקו אנטי-בריטי מובהק, וקרא להגדלת מידת השתתפות הציבור בפוליטיקה; מה שתרם להפסקת הוצאתו לאור לאחר שישה גיליונות בלבד. עיתון נוסף שהקימו רחאל וחבורתו גם הוא לא האריך ימים. רחאל השתלב בשירות המדינה וחדל למעשה מפעילות פוליטית.[3]

למרות הזמן הקצר שבו פעלו, רחאל ומעגל שותפיו הותירו חותם ניכר על הפוליטיקה העיראקית, והשרישו התארגנויות קומוניסטיות בעיראק. בשנת 1929, יו"ר המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, חיים אורבך, הידוע בכינויי 'עבוד' התכתב עם פעיל פוליטי עיראקי צעיר, יוסף סלמאן יוסף ("החבר פהד"), והביא ליצירת המעגל המרקסיסטי "א-נאסריה". זמן קצר אחר-כך, יוסף סלמאן יוסף, חמיד מג'יד מנאסריה, וסאמי נאדר ודאפר סאלח מבצרה, הקימו את החברה הליברל-חילונית קצרת הימים; על בסיס עקרונות מרקסיסטיים. הקבוצה המשיכה לשמור על קשר עם אורבך, שנהג לשלוח לה את כתב העת 'שמס' מביירות. בשנת 1935, החבר פהד יצא ללימודי מרקסיזם-לניניזם-סטליניזם בברית המועצות, ועם שובו לעיראק, בחלוף שלוש שנים, הפך למנהיג מק"ע.

ראשית דרכה של המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במרץ 1934, התכנסו מספר גורמים קומוניסטיים בעיראק, להקמת "הוועדה למאבק באימפריאליזם ובניצול", בהנהגת עאסם פלייח. הוועדה קראה לשמיטת כל החובות והמשכנתאות, להלאמת תעשיית הנפט, הרכבות והבנקים, להגנה על המולדת ולהקמת דיקטטורה של פועלים ואיכרים. בניגוד להתארגנויות קודמות, שכאמור נשאו אופי מלומד נטול פועלים או איכרים, הייתה זו התארגנות להקמתת ארגון-גג לאומי לפעילות קומוניסטית בעיראק שיכלול פועלים, אף כי לא היו בו איכרים. ובכל זאת, לפי עדות עאסם פלייח עצמו; הסיבה בגינה נבחר למזכ"ל הראשון הייתה כי היה בעל-מלאכה – הקרוב ביותר בקבוצת המייסדים לפועל. בסוף 1935 החליטה הוועדה לשנות את שמה למפלגה הקומוניסטית העיראקית.[4] במהלך שנת 1935 פרסמה מק"ע כתב-עת בשם "מאבק העם", לקחה חלק בראשית הקמתה של תנועת איגודי העובדים בעיראק, השתתפה בקונגרס המפלגות הקומוניסטיות הערביות ואף שלחה נציגות במעמד משקיף לכינוס השביעי של הקומינטרן במוסקבה. הפעילות המפלגתית החדשה משכה את תשומת לבו של השלטון העיראקי, וגל מעצרים בנובמבר 1935 הביא לכליאת החברים המובילים.[5]

השנים 1936–1941 התאפיינו במיליטריזציה של החברה העיראקית ובהתערבויות ישירות של קציני הצבא בנעשה בפוליטיקה. כל ההתערבויות, למעט שתיים, הסתכמו בשינויים אישיים בהנהגה ולא יותר. במקביל, בכס המלוכה התרחשו תהפוכות; ב-1933 מת המלך פייסל, ותחתיו עלה בנו ראזי בעל התודעה הלאומית. תודעה זו אמנם הביאה למתחים עם בריטניה, אך לא אתגר ממשי ליחסים. המלך ראזי ושלטונו לא האריכו ימים והוא מת ב-1939. שתי ההתערבויות הצבאיות יוצאות-הדופן היו ההפיכה של בכר סדקי ב-1936 וזו של רשיד עאלי אל-כילאני ב-1941, הואיל והן אתגרו את אופי הממשלה עצמה. ב-29 באוקטובר 1929, הוביל גנרל בכר סדקי הפיכה צבאית יחד עם קציני צבא נוספים ועם קבוצת אל-אהלי האזרחית. מק"ע תמכה בממשלה החדשה, בה היו לאל-אהלי הלאומנית מחצית המושבים; השת"פ בין מק"ע לאל-אהלי היה חשוב, הואיל והוא שיווה מידה של עממיות לממשל החדש בבגדאד.[6] בחורף 37–1936 התקיימו בחירות כלליות, בהן נבחרו שני מקורבים למק"ע לפרלמנט. אך עד מהרה עוררה עליית ההשפעה הקומוניסטית דאגה בקרב קציני החונטה, ובמרץ 1937 התנער הגנרל סדקי מהמפלגה קומוניסטית, נשבע אמונים למונרכיה, והבטיח לדכא כל תנועה שתאיים על הכתר. המצב החמיר עוד יותר לאחר ההתנקשות בסדקי ב-11 באוגוסט 1937, שהעלתה לשלטון ממשלה אזרחית שדיכאה את מק"ע. כלקח מן האירועים, שהראו את חשיבות הכוח המזוין בעיראק, וגם כחלק מדרישות ההצטרפות לקומינטרן, מק"ע, הקימה רשת חשאית וחמושה של פעילים שהגיעה בשיאה לכ-400 איש. חשיפתה זעזעה את העלית העיראקית, ושינתה את ההקשר שבו פעלה מק"ע. במאי 1938 הוכנס לחוק העונשין סעיף האוסר מפורשות כל פעילות קומוניסטית.[7]

הליכי חזרתה של עיראק לידיהם של גורמים שמרניים ופרו-בריטיים הגיעו לשיא במרץ 1939, בהקמת הממשלה בראשות נורי א-סעיד שמטרתה המוצהרת הייתה השגת "סדר". תוך ימים מהקמתה, מת המלך ראזי בתאונת דרכים; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, צפו מחדש המתחים בין הלאומניים והפרו-בריטים; בעוד ממשלו של נורי א-סעיד הכריזה מלחמה על גרמניה, כפי שהייתה מחויבת מתוקף ההסכם האנגלו-עיראקי. התסיסה בקרב קציני הצבא חייבה את העוצר הפרו-בריטי עבד אל-אילה, למנות את רשיד עאלי אל-כילאני, מתנגד נחרץ לבריטניה, לראש ממשלה. ממשלו, "ממשלת ההגנה הלאומית" התקרבה למדינות הציר והכריזה על עיראק כנייטרלית במלחמה. בתגובה, כוחות בריטניה הדיחו אותו, כבשה מחדש את עיראק, והפכו אותה שוב לכפופה ישירה. ריבונית בתואר בלבד. עבור מק"ע, היוותה המלחמה הזדמנות גדולה. בתחילה תמכה בממשלת אל-כילאני, בהתאם לקו הסובייטי; ובהמשך, כשנכנסה ברית-המועצות למלחמה, תמכה מק"ע במאמצי הלחימה של בעלות הברית נגד הפאשיזם. תמורת אותה תמיכה, זכתה מק"ע להקלה במאמצי דיכוי הקומוניזם. תנועת איגודי העובדים, בה מק"ע הייתה קשורה, הגדילה את השפעת בקרב עובדי הנמל בבצרה, פועלי הטבק בבגדאד, פועלי שדות הנפט בכירכוכ; ועובדי חברת הרכבת בכל המדינה. אך למרות זאת, מעמד הפועלים העיראקי היה קטן בהיקפו, והיה מרוכז ברוזו בתעשיות בשליטה בריטית חזקה; ומעמד האיכרים גם הוא לא נע בהמוניו אחר מק"ע בשל קושי להבין את האידאולוגיה המפלגתית או את גישתה לרפורמה האגררית.[8]

יוסף סלמאן יוסף ("החבר פהד")

במקביל, חזר "החבר פהד" מלימודיו במוסקבה ומיהר לעסוק בארגונה מחדש של מק"ע. בדצמבר 1940, החלה מק"ע להוציא כתב-עת חדש "א-שרארה", על בסיס כתב דומה של לנין. ב-1942, מק"ע רכשה מכונת דפוס להגדלה התפוצה לאלפים. בתקופה הזאת, "החבר פהד" ניסה לבצר את הנהגתו במפלגה וגירש ממנה גורמים שאותם ראה כסוררים. בזמן ביקור של "החבר פהד" במוסקבה, התרחש פיצול במפלגה, אחד מני רבים: קבוצת נאמנים ל"חבר פהד" ייסדו עיתון חדש לאחר שנדחקו מהנהגת מק"ע באספה מאולתרת שכונסה בהיעדרו. שני הפרסומים טענו לייצג את מק"ע ורק חשפו את הקרעים שהתקיימו בתוכה. ב-1943 התפרק הקומינטרן, אירוע ש"החבר פהד" ראה כבשורה לתנועה הקומוניסטית העולמית בכלל ולמק"ע בפרט. ללא הקומינטרן, השתחררה מק"ע מהשליטה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ובכך ניתן לה מרחב פעולה גדול יותר בענייניה הלאומיים והאזוריים של עיראק. במאמר שכתב בנושא, הבהיר "החבר פהד" כי פירוק הקומינטרן הגדיל את אחריותה של מק"ע, הואיל והוא איפשר לקומוניסטים העיראקים לעבוד עם כוחות "עממיים ודמוקרטיים". בתגובה להמשך הפיצולים והפילוגים במפלגה, דרש "החבר פהד" קיום בחירות חדשות למרכז המפלגה שלאחריהן יסורו כל הקבוצות הפורשות למרות ההנהגה המרכזית, תוך שהן מתפרקות ומעבירות לידיה את ציוד הדפוס ששימש אותן. הדרישה גם הייתה כי החברים יחזרו כיחידים ולא כקבוצה ובלא תנאים. כך גם קרה עם החברים הערביים של קבוצת "אחדות המאבק". החברים הכורדים, עם זאת, סירבו להתפרק, בטענה כי הם 'פועלים כמפלגה קומוניסטית כורדית'. בהמשך, היו חלקם ממקימי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אחרים יחזרו למק"ע ונוספים פשוט יתפזרו.[9]

לאחר שבשנים 1940–1944 חוותה מק"ע גדילה בכמות חבריה, נתכנס בבגדד קונגרס לכתיבת הצ'רטר הלאומי שלה המפלגה. המסמך, שנכתב בידי "החבר פהד", ואומץ פה-אחד בידי באי הוועידה, התמקד במטרות לאומיות ודמוקרטיות. רק דרישות קומוניסטיות ועקרונות אידאולוגיים מועטים נכללו. בין היתר: קריאה לעצמאות עיראק; חלוקה מחדש של האדמה, והענקה, בלא-תשלום, את אדמות העיבוד לאיכרים; הרחבת החינוך בלא קשר למגדר או חלוקות אתניות וחברתיות; שוויון זכויות לנשים; שוויון זכויות לכורדים ובני מיעוטים נוספים; כינון יחסים מדיניים עם ברית המועצות; חירות וריבונות לאומיים לפלסטין, ולמדינות אחרות תחת משטר קולוניאליסטי, עצמאות מלאה לעיראק, מצרים, סוריה ולבנון; מאבק נגד "התוקפנות הציונית הפוליטית והכלכלית".[10]

המפלגה לאחר מלחמת העולם השנייה, 1945-1958[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1945, זמן קצר לאחר ועידה נוספת, קראה מק"ע בפומבי ליצירת חזית לאומית שתאחד את כלל הכוחות הלאומיים והפרוגרסיביים בעיראק. לפי הפרסום, מטרת החזית - קידום עצמאות עיראק וחיזוק ריבונותה הלאומית תוך שינוי ההסכם האנגלו-עיראק של 1930, והוצאת כל סעיף המאפשר התערבות זרה במדינה. בנוסף, הקמת מערכת דמוקרטית שתבטיח ותקדם את חירויות הציבור, תאפשר הקמת מפלגות, ותעצור את הצנזורה על העיתונות. על כל החוקים המיוחדים והצבאיים – להתבטל.[11] במסגרת אווירת הניצחון במלחמה, פרסם העוצר ונסיך הכתר, עבד אל-אילה ב-27 בדצמבר 1945 הצהרה המבטיחה עיראק דמוקרטית יותר. הוא האשים את כלל סערות העבר בהיעדר דמוקרטיה וקרא לגישה חדשה לניהול הפוליטיקה העיראקית. עם זאת, מהר מאוד השתלטו גורמים שמרניים על הממשלה, אך בהמשך הובטחו העקרונות הדמוקרטיים במסגרת ממשלת אחדות לאומית. אף על פי כן, הזכות להתארגנות מפלגתית, שהתאפשרה לאחרים, נשללה ממק"ע. בהמשך אף נעצרו 16 מבכירי המפלגה ב-18 בינואר 1947 והועמדו לדין. פהד, שלא הסתיר את היותו מנהיג המפלגה, הוצא להורג והשאר נאסרו.[12]

זו לא הייתה המפלה היחידה שחוותה מק"ע בשנים ההן. עזיבת כ-120 אלף יהודי עיראק גזלה ממק"ע בסיס תמיכה משמעותי, כשבמקביל, עבר מרכז הכוח של הנהגת המפלגה לידי פעילים כורדים, ולתקופה מק"ע הונהגה מכורדיסטן ולא מבגדאד.[13] במהלך שנות ה-50, המשיכה מק"ע לפעול כגורם מתנגד לגורמים הריאקציונריים ששלטו בעיראק. בסוף 1952 החלו ניסיונות משמעותיים לשקם את המפלגה, בצל מהומות שפרצו במדינה ושילהבו את ההמון. בבגדאד נהרגו עשרות מפגינים בתסיסה נגד הממשלה והעוצר, וכל אותו תקופה אלימה תביא לכינון משטר צבאי נוסף. עבור מק"ע, היו אלו שנים קשות. מות פהד ומאסר מעגל מקורביו, הותיר חלל מנהיגותי עצום, שאליו ניסה להיכנס הצעיר הכורדי בהא א-דין נורי. יוסוף סלמן יוסוף, "החבר פהד" עצמו, היה אשורי; אחרי נורי היו למפלגה מנהיגים נוספים ממוצא כורדי. בניסיון למצוא מחדש את זהותה, המפלגה אשררה מחדש את האמנה שכתב לה פהד עשור קודם; אך הוסיפה לה תוספת חשובה שמבליטה את ייחודיות המפלגה בהתחשב בעמדה הפוסט-לאומית הקומוניסטית הקלאסית – מק"ע תמכה במדינה עצמאית לכורדים.

אירועים נוספים בעולם עיצבו את סדר היום המפלגתי. הקמת נאט"ו חידדה והעמיקה את הקרע בין מזרח למערב, ובהשראתה קמה תחת חסות אנגלו-אמריקאית "ברית בגדאד", שכללה את טורקיה, איראן, פקיסטן ועיראק. מק"ע מצאה עצמה כעת "כלואה" במאבק גלוי מול מובילת הגוש הקומוניסטי, ברית המועצות. במצרים תפס את השלטון משטר קצינים לאומני, פאן-ערבי ובעל גוון סוציאליסטי, שהציג חזון דומה אך שונה מזה של מק"ע. המשטר בקהיר זכה ליוקרה ואשראי כמי שהצליח להשתחרר מהשפעות המערב, לאחר שהצליח להפוך תבוסה צבאית מול ישראל, בריטניה וצרפת במלחמת סיני לכדי הישג מדיני. תוניסיה, מרוקו וסודאן השתחררו משליטה קולוניאלית עד 1955 ובאלג'יריה התנהלה מלחמת שחרור מן השלטון הקולוניאלי הצרפתי. הנאצריזם קיבל רוח גבית ככוח כמעט בלתי עציר. שתי תמורות התרחשו בתנועת הקומוניסטית העולמית – הקמת הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949 ומותו של יוסיף סטלין ב-1953. סין העממית שהשתייכה למדינות העולם השלישי, המדינות הבלתי מזוהות במלחמה הקרה, סיפקה למרקסיסטים הערבים חלופה ודגם עדיף למהפכה חברתית לדגם של ברית המועצות. מות סטלין חולל שינויים משמעותיים במדיניות החוץ הסובייטית כלפי מדיניות בורגניות ובלתי-מזדהות כמו מצרים, סוריה, עיראק והודו וכלפי תנועות לאומיות בעולם השלישי. הקרמלין הפך אוהד יותר לתנועת שחרור ערביות.[14]

שלטון הקצינים בעיראק – 1958-1963[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקומוניזם קם מתחרה – הפופוליזם, שיצא נגד שחיתות וקרא לפרוגרסיביות כללית ולשינוי. ב-14 ביולי 1958 בוצעה הפיכה צבאית בעיראק ונפתח דף חדש בדברי ימיה. חברי בית המלוכה ההאשמי וראש הממשלה הוותיק נורי א-סעיד נרצחו והממשלה הופלה; לאחר שהקולונל עבד אל-כרים קאסם, שנשלח בראשו של כוח תגבורת צבאי לבית המלוכה ההאשמי של ירדן, שהייתה בפדרציה עם עיראק, פנה עם חייליו לבגדאד והשתלט עליה. קאסם עמד בראש קבוצת קצינים שתכננה מבעוד מועד להפיל את המשטר המלוכני ולאחר ביצוע ההפיכה הכריז על עצמו כראש ממשלה. עבור מק"ע זו הייתה הזדמנות פז: המפלגה תמכה בקצינים וזכתה לראות את חבריה שנכלאו בידי ממשלות קודמות משוחררים מכלאם. בצורה יוצאת דופן בהיסטוריה המפלגתית, יכלו חברי המפלגה להתכנס כולם בלא חשש לרדיפה, כשבראש המפלגה עמד חוסיין א-ראדי, שנודע בכינוי "סלאם עאדל". הצורך המיידי של המשטר החדש במוקדי כוח אזרחיים שיחזקו ויעזרו לו, יצר חיבור טבעי עם מק"ע שלאנשיה ניתנו מינויים ומשרות לכל שדרת הממשל העיראקי. הקרבה בין המפלגה לבין קאסם התבטאה גם בהידוק הקשרים בין עיראק לבין ברית המועצות. בזירה האזורית, ממשל קאסם סירב להכפיף עצמו למרותו של נאצר ולהצטרף תחתיו לרפובליקה הערבית המאוחדת, שלבסוף הייתה איחוד קצר ימים בין מצרים וסוריה בלבד.

התקופה הבעת'יסטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1963 הודח קאסם מהשלטון, בהפיכה אלימה שבוצעה בידי בעל בריתו לשעבר, עבד א-סלאם עארף, שחבר למפלגת הבעת'. בין פברואר לנובמבר של שנה זו ידעה עיראק תקופה סוערת, עד שעארף בגד באותם קושרים מהבעת' ששיתפו עימו פעולה וייצב את השלטון. הקומוניסטים, שהתנגדו להפיכת הבעת', היו גם הראשונים לסבול מהצלחתה. מנהיגי המפלגה, בכלל זה המזכ"ל א-ראדי – הוצאו להורג, עשרות מתו. פלג בהובלת עזיז אל-חאג' פרש ופנה להתנגדות מזוינת, שלא על דעת הרוב. ב-1973 חתם מזכ"ל המפלגה, עזיז מוחמד, על הסכם לכינון 'חזית לאומית-פאוגרסיבית' משותפת עם הבעת' בראשות נשיא עיראק, אחמד חסן אל-בכר. למפלגה הותר לפעול, לפרסם מנשרים, ורדיפתה פסקה. בלחץ ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין, המפלגה זכתה בשני מושבים בממשלה. ברית-המועצות ראתה בעיראק נכס אסטרטגי במסגרת מאבקה הגיאואסרטגי בארצות-הברית, ובמפלגה הקומוניסטית העיראקית כצינור ישיא להשפעה בבגדאד.[15]

תחת שלטון סדאם חוסיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978, פתח סדאם חוסיין במסע רדיפה מחודש נגד המפלגה. חברי מפלגה רבים הוצאו להורג. ב-1979, נתקה המפלגה הקומוניסטית כל קשר עם הממשלה העיראקית. באותה שנה, השתלט סדאם על מפלגת הבעת' ועל הנהגת עיראק. המפלגה הקומוניסטית חזרה לשוליים. במהלך שנות השמונים, מצאה עצמה המפלגה תחת רגלי הבעת' מזה ומוסקבה מזה. כל תפקידה היה לשמש כלי משחק בידי אחרים. עזיז מוחמד, מנהיג המפלגה, לא הקפיד לכנס את מוסדות המפלגה, ולקיים פעילויות. קבוצה, ולא בפעם הראשונה, פרשה בשם האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית. במהלך אותו עשור, יצא מרכז המפלגה נגד מדיניות החוץ של סדאם חוסיין, בדגש על ההשתתפות במלחמת איראן-עיראק. המפלגה תיארה את הבעת' כמשרתת האינטרסים של הבורגנות הפקידותית, הפרזיטית והאנטי-עממית. המלחמה, לדידה, יצגה את אופי המשטר הבעתי'סטי הריאקציוני, לשיטתה. עם סיום המלחמה הקרה, המפלגה איבדה משמעותית מכוחה – הפלג הכורדי התפצל, והפך למפלגה נבדלת. עזיז מוחמד, כורדי בעצמו, עזב את השליטה במפלגה המאוחדת. מוחמד ניסה לעצב נרטיב שיסביר את נפילת המפלגה בימיו, והאשים את שתי המלחמות - איראן-עיראק, ומבצע 'סופה במדבר', בכך.

מהפלת סדאם חוסיין ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מק"ע התנגדה לפלישת ארצות הברית לעיראק ב-2003. עם זאת, בחרה המפלגה לפעול בממסד העיראקי החדש - המזכ"ל חמיד מג'יד מוסא מונה למועצה הזמנית של הקואליציה. בבחירות הראשונות ב-2005, הובילה מק"ע את רשימת "איחוד העם", ובהמשך הצטרפה ל'רשימה הערבית הלאומית' של איאד אל-עלאווי.

בבחירות 2018, הצטרפה המפלגה ל"סאירון – הברית לכינון רפורמות" של איש הדת מוקתדא א-סדר, שהייתה לרשימה הגדולה ביותר בפרלמנט העיראקי. למפלגה הקומוניסטית 13 מושבים מתוך 54 לסאירון, ו-329 בכלל. במסגרת שותפות זו נכנסה הרשימה גם כשותפה לממשלה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Batatu, Hanna. The Old Social Classes and the Revolutionary Movements of Iraq: a Study of Iraq's Old Landed and Commercial Classes and of Its Communists, Baʻthists, and Free Officers. Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1978.
  • Franzén, Johan. Red Star over Iraq : Iraqi Communism before Saddam. New York: Columbia UP, 2011.
  • Ismael, Tareq Y. The Rise and Fall of the Communist Party of Iraq. Cambridge : New York: Cambridge UP, 2008.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ismael, 2008. p.1
  2. ^ Hanna Batatu, The old social classes and the revolutionary movements of Iraq: a study of Iraq's old landed and commercial classes and of its Communists, Baʻthists, and Free Officers, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1978, עמ' 341, 393
  3. ^ Ismael, 2008. p.19
  4. ^ Ibid, p.21
  5. ^ Franzén, 2011. p. 36
  6. ^ Batatu, 1978. p.439-40
  7. ^ Franzén, 2011. p. 37
  8. ^ Ismael, 2008. p.25-26
  9. ^ Ibid, p.26-30
  10. ^ Ibid, p.32-33
  11. ^ Ibid, p.34
  12. ^ Ibid, p. 35-40
  13. ^ Batatu, 1978. p.700-705
  14. ^ Ismael, 2008. p.42-43
  15. ^ Franzén, 2011. p. 127-137, 200-206.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]