מחלת השימוטו
 | |
| בלוטת התריס של חולה במחלת השימוטו | |
| תחום |
אנדוקרינולוגיה  |
|---|---|
| תסמינים |
anti-thyroid autoantibodies |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine | article/120937 |
| DiseasesDB | 5649 |
| MeSH | D050031 |
| OMIM | 140300 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | E06.3 |
| ICD-11 |
5A03.20 |
  | |
מחלת הַשימוֹטוֹ (באנגלית: Hashimoto’s Thyroiditis; קרויה על שם האקארו השימוטו (ביפנית: 橋本 策)) היא מחלה אוטואימונית, המופיעה בעיקר אצל נשים הגורמת לתת-פעילות של בלוטת התריס בעקבות הרס של הבלוטה.
גילוי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1912 תיאר ד"ר האקארו השימוטו (Hakaru Hashimoto) ארבע נשים עם הפרעה כרונית של בלוטת התריס. בלוטת התריס של החולות הייתה מוגדלת, והתאפיינה באינפילטרציה (הסננה) דיפוזית של לימפוציטים, פיברוזיס (לייפת) ואטרופיה (ניוון) של פרנכימת הבלוטה. מבחינה היסטולוגית ניתן לראות כי התסנין הכבד של הלימפוציטים הורס את תאי הבלוטה (התאים הפוליקולריים) וניתן לראות תאים מיוחדים הקרויים תאי hurthle- אלו הם תאים אשר עברו שינוי (היו בעבר תאים פוליקולריים רגילים) והם בעלי ציטופלסמה רחבה יותר, המאופיינת בנוכחות של מיטוכונדריות רבות. בנוסף ניתן להבחין בזקיקים לימפטיים הכוללים מרכזי נבט לימפטיים.
בעבר חשבו שהמחלה נדירה ולרוב נעשתה האבחנה בזמן ניתוח או על ידי הפתולוג לאחר כריתת הבלוטה. השכיחות העולה בשיטת הביופסיה באמצעות החדרת מחט (FNA =Fine-Needle Aspiration Biopsy) והתפתחות שיטות סרולוגיות לניטור נוגדנים, הובילו לאבחנה לעיתים קרובות יותר. כיום מסתבר כי זוהי מחלת בלוטת התריס הנפוצה ביותר.
האינדיקציה הראשונה לאנומליה אימונולוגית בהקשר למחלה נראתה בניסוי שבו גילו כי קיימת עלייה משמעותית ברמות הגמא גלובולין (IgG) (סוג של נוגדן נפוץ) בסרום החולים. בניסוי נוסף, הוספת דם של חולה השימוטו לרקמת בלוטת תריס בריאה גרמה להרס תאי הרקמה, במופע הדומה לזה שמתקבל במחלה עצמה. ממצאים אלה, ועוד רבים, הביאו לחשד כי מדובר במצב מתמשך של תגובה אוטואימונית - מצב שבו המערכת החיסונית של אדם תוקפת את גופו שלו.
אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוטו היא המחלה השכיחה ביותר מבין מחלות בלוטת התריס.
בין 1-1.5 מתוך 1000 בני אדם יחלו במחלה זו בשלב מסוים של חייהם.
שכיחותה אצל נשים גבוהה פי 8–15 מאשר אצל גברים.
אף על פי כי המחלה יכולה להתפרץ בכל גיל, כולל ילדים, המחלה נצפית לרוב בקרב נשים בגילאי 30-60.[1]
סימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצורה קלאסית מתחילה המחלה בהגדלה של הבלוטה (לעיתים נדירות ייתכנו כאב מתון, רגישות ודחיקה של מבנים באזור הצוואר) והתפתחות הדרגתית של היפותירואידיזם (תת תריסיות) הנובעת מהרס התאים המייצרים את ההורמונים, על ידי מערכת החיסון. ניתן לחלק את התפתחות המחלה ל-3 שלבים: בשלב הראשון, יש פעילות יתר של בלוטת התריס (היפר-תיירואידיזם). לאחר מכן יכולה להיות פעילות תקינה כביכול, אף על פי שהמחלה מתקדמת (נובע מכך שהתאים הנותרים מתרבים ומייצרים כמות תקינה של T3 ו- T4). בשלב השלישי, כל התאים נהרסים והתוצאה היא תת-תריסיות.
הסימן שמאפיין לרוב את הפגיעה בבלוטת התריס היא יצירה של דלקת מקומית עקב התגובה האוטואימונית.
למחלה שתי גרסאות קלאסיות:
- גויטר (זפק). (מופיע במחלות בלוטת תריס נוספות כגון "מחלת גרייבס", גם היא מחלה אוטואימונית, ו"קרטנת" - תת תריסיות מלידה הגורמת לעיתים לפיגור חמור).
- אטרופיה (ניוון) של הבלוטה. כ־10% מהחולים בדלקת אוטואימונית של בלוטת התריס הם בעלי בלוטה אטרופית, ונוטים להאמין כי זו מייצגת את השלב הסופי של המחלה.
תסמיני המחלה משתנים מאדם לאדם, ובהתאם לשלב המחלה.
התסמינים הנפוצים: עייפות כרונית, עלייה במשקל, חולשה, אי סבילות לקור, כאבי שרירים[2]
אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשמתעורר חשד למחלת בלוטת התריס מתחילים את האבחון בבדיקת רמות ה-TSH (תירוטרופין), הורמון המופרש מההיפופיזה שתפקידו לעורר את פעילות בלוטת התריס. כשבבדיקת דם מתגלה רמה גבוהה של הורמון TSH, זה מצביע על חוסר בהורמוני בלוטת התריס, דבר הגורם למשוב חיובי על ההיפופיזה לשחרור TSH נוסף. בדרך כלל, על מנת לאבחן את המחלה, תספיק בדיקה זו יחד עם בדיקה לנוכחות נוגדנים נגד בלוטת התריס (התירואיד).
במקרים הקשים יותר לאבחון ניתן לבצע בדיקות נוספות (אולטרסונוגראפיה, ביופסיה, בדיקת רמות הורמון והורמון חופשי בדם). אצל 90% מהחולים נמצאים בסרום נוגדנים נגד TPO (פראוקסידז של בלוטת התריס). ה-TPO הוא אנזים ממברנלי (אנזים המעוגן בקרום התא), שתפקידו בבלוטת התריס הוא חמצון יון היוד והבאתו למצב אנרגטי שיאפשר סינתזה של הורמוני הבלוטה. 20%-50% מהחולים מציגים נוגדנים נגד תירוגלובולין. חלבון זה מיוצר על ידי תאי הבלוטה ויש לו תפקיד בהובלת תירוזין (חומצת אמינו שהיא אבן הבניין העיקרי של הורמוני הבלוטה). במצב של הרס הבלוטה ישנה "בריחה" של תירוגלובולין לפריפריה ויצירת נוגדנים נגדו. הופעת נוגדנים אלה מעידה על פעילות אינטנסיבית של מערכת החיסון נגד הבלוטה.
גורמי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקרים הראו קשר בין שני גנים לבין התפתחות מחלת השימוטו, וגם כמה גורמים סביבתיים.
התפרצות המחלה יכולה לנבוע מגורמים גנטיים (גנים, מין האדם) מגורמים סביבתיים (מזהמים, לחץ, צריכה עודפת של יוד או מחסור בסלניום)[2]
עם זאת, הסיבה להפעלה הראשונית של התגובה החיסונית לא ידועה עדיין, אך ישנן שתי השערות עיקריות:
- וירוס או חיידק המחקה חלבון של בלוטת התריס, כגון החיידק Yersinia enterocolitica[3] או הווירוס HCV.
- תאי בלוטת התריס עצמם מציגים מולקולת MHC-class 2 ("דגלים" המסמנים למערכת החיסון לתקוף תא המציג אותם), המעוררת את תגובת מערכת החיסון נגדם (מסיבה לא ברורה). תחילת התגובה בשפעול של לימפוציטים T "עוזרים", אלה מעודדים לימפוציטים B לייצר נוגדנים נגד בלוטת התריס. בנוסף, על ידי הפרשת חומרי תקשורת של מערכת החיסון ישנו שפעול תאי T ציטוטוקסים, תאי הרג טבעיים (נייטיביים) (על ידי תגובת Fas – FasL) ורשת סבוכה של פעולות הרס, שבסופו של דבר גורמת להרס רקמת הבלוטה. ניתן למצוא בסרום של חולים אלו נוגדנים עצמיים נגד התירו-גלובולין וה- anti microsomal AB.
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר הטיפול הוא במתן תחליף תירוקסין (levothyroxine) לפי רמת התת-תריסיות של החולה, ובכך ליצור איזון. בנוסף, עוזר התירוקסין להורדת רמות הנוגדנים בסרום ולצימצום גודל הזפק.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מחלת השימוטו באתר מאמ"ץ - מרכז ארצי למידע בצמיחה
- הגישה למחלות אוטואימוניות והשימוטו ע"פ הרפואה הסינית
- מחלת השימוטו ע"פ רפואה סינית
- מחלת השימוטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Fabrizio Monaco, Thyroid diseases, CRC Press, 2012, עמ' 78
- ^ 1 2 Giulia Cogni, Luca Chiovato, An overview of the pathogenesis of thyroid autoimmunity, HORMONES 2013, 12(1):19-29
- ^ Chatzipanagiotou, S., Legakis, J.N., Boufidou, F., Petroyianni, V., Nicolaou, C. Prevalence of Yersinia plasmid-encoded outer protein (Yop) class-specific antibodies in patients with Hashimoto's thyroiditis. Clinical Microbiology and Infection. Volume 7 Issue 3, Pages 138 - 143. 20 Dec 2001.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.