התנועה הוולדנסית

התנועה הוולדנסית היא כיתה דתית, אחת ממספר תנועות דתיות שצמחו בדרום-מערב אירופה בסוף המאה ה-12. בדומה לפרנציסקנים, גם תנועה זו הייתה בעלת מסר חברתי מובהק, לצד תאולוגיה אורתודוקסית לחלוטין. ראשיתה הייתה באלפים הקוטיים באזורים השייכים היום לצרפת ולאיטליה.

ייסוד התנועה מיוחס ל-Peter Waldo (לטינית: Petrus Waldus, Valdus, צרפתית Pierre Vaudès, de Vaux) סוחר עשיר מליון, אשר באמצע שנות השבעים של המאה ה-12 עבר חוויה דתית שבעקבותיה ויתר על רכושו הרב ובחר בחיי עוני והטפה. הוא ותלמידיו הראשונים היו מושפעים מהאידיאל של האבות האפוסטוליים הנוצריים שהדגיש את חיי העוני והצניעות. חברי התנועה שנודעו בשם עניי ליון, תרגמו חלקים של כתבי אבות הכנסייה וכתבי הקודש, בכלל זאת המקרא, לשפה המדוברת אצלם אוקסיטנית.

הוולנדסים קיבלו את עיקרי האמונה הקתולית אך פיתחו אמונות ומנהגים ייחודיים להם: איסור מוחלט לשפוך דם נוצרי, איסור להישבע, הסתייגות מפרקטיקה נוצרית שאינה מעוגנת באופן מפורש במקרא, הסתייגות מהערצת צלמים וממסעות צליינות. הם התירו להדיוטות ואף לנשים להטיף ולערוך וידוי בטענה שאם הם נקיים מחטא הם עדיפים על כמרים חוטאים. הם התנגדו למרבית הסקרמנטים, לאינדולגנציות, ולימי החג הרבים של הכנסייה.

ב-1215 בוועידת לטראנו הרביעית של הכנסייה הקתולית הוכרזה התנועה הוולדנסית מינות. בימי הביניים המאוחרים ובעיקר בתקופת הרפורמציה סבלו חברי התנועה מרדיפות קשות ובמאה ה-17 כמעט והושמדו.

בתקופת הרפורמציה התקרבו לפרוטסטנטים וב 1532 הכריזו על שייכות לזרם הקלוויניסטי.

כיום הכנסייה האוונגלית ולדנסית שהתאחדה ב-1975 עם הכנסייה המתודיסטית אוונגלית שייכת לאיגוד הכנסיות הפרוטסטנטיות של אירופה Community of Protestant Churches in Europe. קהילות ולדנסיות פעילות במיוחד בפיימונטה, איטליה, בארגנטינה, פרגוואי ואורוגוואי ובצפון אמריקה.

היסטוריה

התחלות

המידע על ימיה הראשונים של התנועה הוולנדסית נסמך רובו ככולו על מקורות של הכנסייה הקתולית העוינת להם, מאחר שכמעט כל הכתבים הולדנסיים המוקדמים הושמדו ברדיפות שנערכו נגדם.^[1]

במאה ה-12 נפוצו באירופה תנועות עממיות שדגלו בחזרה לחיי העוני של השליחים וראשית ימי הנצרות, בדומה ל""אחים הקטנים (Fratrum Minorum) שזכו להכרת הכנסייה הקתולית והפכו למסדר הפרנציסקני. ייסוד התנועה הוולדנסית מיוחס לפיטר ולדו (פייר ולדו) 1140 - 1205 בקירוב, אם כי בקרב התנועה רווחה הטענה שהתנועה הייתה קיימת עוד לפניו וכי יש בה מסורות המייחסות לה קיום מאז ימי ראשית הנצרות. טענות אלה נידחו על ידי מרבית ההיסטוריונים ומקובל לראות את ראשיתה באישיותו של פיטר ולדו. הוא היה סוחר עשיר מליון, שבשאיפה להתחבר ליסודות הראשוניים של הנצרות מכר את רכושו והטיף לחיי עוני ואמונה ברוח אבות הכנסייה. ב-1179 הגיעו פיטר ולדו וכמה מתומכיו לרומא והתקבלו על ידי האפיפיור אלכסנדר השלישי. הם הציגו בפניו את עמדותיהם בנושאים שבהם היו חלוקים עם הכנסייה, כמו סמכויות הכמרים, השימוש בלשון העממית בקריאת כתבי הקודש ועקרונות העוני מרצון. תוצאות אותו מפגש אינן ברורות אך ככל הנראה האפיפיור התרשם חיובית מאישיותו של ולדו.^[2] באותה שנה הוועידה הלטראנית השלישית גינתה את הרעיונות של ולדו אולם לא את התנועה עצמה, ולא הוכרז חרם על מנהיגיה.^[3] מטיפים ולדנסים שיתפו פעולה עם הכנסייה הקתולית במלחמת החורמה שניהלה בדרום צרפת כנגד התנועה הקתרית, וגם השתתפו בוויכוחים פומביים (לטינית: disputationes) בנושאי תאולוגיה עם אנשי הכנסייה. ולדו עצמו עשה מאמצים למנוע קרע גלוי עם הכנסייה עד מותו, ככל הנראה, בראשית המאה ה-13. הוא לא נאסר ואחריתו אינה ידועה.

התפשטות ורדיפות

ב-1184, בסינוד של ורונה, הטיל האפיפיור לוסיוס ה-3 חרם על אנשי התנועה והכריז עליהם פורשים, אך הם עדיין לא סומנו כמינים (heretics).^[4] עם זאת המתיחות עם הכנסייה התגברה סביב השאלה למי יש זכות להעניק סקרמנטים והתרבו הטענות של תומכי התנועה כנגד כמרים חוטאים, שנשענו על הלך הרוח הרווח של כעס וסלידה כלפי שחיתות הכמרים. ניסיון לפיוס נעשה ב 1207 בוועידה בפאמייר שבעקבותיה הכריז אחד מנאמני ולדו על הקמת קהילה בשם "הקתולים העניים" שהמשיכה בדרכו של ולדו אך חזרה למרות הכנסייה. קבוצה זו לא האריכה ימים ואילו מרבית עניי ליון - הוולדנסים, נשארו במריים והקרע עם הכנסייה הקתולית הפך לסופי. ב-1211 בשטרסבורג הועלו 80 ולדנסים על המוקד באשמת כפירה וב 1215 בוועידה הלטראנית הרביעית הכריז האפיפיור אינוקטיוס ה-3 על הוולדנסים, שנודעו גם בשם עניי ליון, כעל מינים והם גורשו מליון.

ההתנגדות העזה של הכנסייה הקתולית לתנועה הוולדנסית נבעה, ככל הנראה, מכך שהמטיפים הוולדנסים טענו שאנשי כנסייה חטאים אינם זכאים להטיף ובכך פגעו במונופול שהיה לכמרים שהוסמכו על-ידי הכנסייה. בעוד שהכנסייה הכילה את תנועות התיקון שהקימו פרנציסקוס מאסיזי ודומיניקוס הקדוש והפכה אותם למיסדרים לגיטימיים^[5] שעסקו גם הם בהטפה, חל מפנה ביחס הכנסייה כלפי התנועה הוולדנסית. הקרע בין הוולדנסים לכנסייה נבע מהתעקשותם של הוולדנסים על זכותם של מטיפים חילונים (שאינם אנשי כנסייה מוסמכים) ושל נשים להטיף. הייתה בכך פגיעה חמורה במעמד הפריווילגי שהיה לאנשי הכנסייה בחברה של ימי הביניים, שהייתה ברובה הגדול אנלפאבתית, כמי שיש להם יכולת בלעדית לקרוא את כתבי הקודש ולהטיף.^[6]

הרדיפות כנגד עניי ליון התעצמו מאז ראשית המאה ה־13, בעקבות סיום מסע הצלב האלביגנזי והקמת האינקוויזיציה, שרדפה אחר הקתארים ששרדו את מסע הצלב ופנתה לפעולה גם נגד ולנדסים. על אף הרדיפות המשיכה התנועה להתפשט לצפון איטליה,שם נפוצו לעמק הפו לעמקים של פיימונטה לאלפים הקוטיים. לבורגונדי ולותרינגיה, וגם לגרמניה שם נמצאו בבוואריה, תורינגיה וברנדנבורג ומזרחה יותר, לבוהמיה, . מורביה, שלזיה פומרניה ופולין. קהילות ולנדסיות פעלו בערים וינה, פראג, ברסלאו ושטטין. בין השנים 1304 - 1307 ואלדנסים היו השליטים בבודה, בירת הונגריה^[7] הוולנדסים קיימו קשרים עם התנועה ההוסיטית בבוהמיה, ובין מנהיגי שתי התנועות התקיימו פגישות ובהשקפותיהן ניכרת השפעה הדדית^[8]מאידך, הרדיפות הנמשכות והצורך להצניע את פעילותם הסיטה את הוולנדסים אל האזורים הכפריים, וכך רוב מאמיניהם היו איכרים ובעלי מלאכה.

מטיפים ולדנסים המשיכו להפיץ את אמונתם בסתר בעוד שליחי האינקוויזיציה מחפשים אחריהם ומעמידים אותם למשפטים באשמת מינות. המטיפים היו עוברים מעיר לעיר ופוגשים קבוצות קטנות של ולדנסים ועורכים איתם בחשאי וידויים וטקסי פולחן. המטיף הוולדנסי נקרא barba והקהילה המקומית הייתה דואגת להסתירו. בין העקרונות של הוולדנסים היה ההתנגדות לשבועה בחיים היום יום. במציאות החברתית של ימי הביניים שבהם שבועת נאמנות הייתה חלק הכרחי, הסירוב להישבע סימן את הוולדנסים והסגיר אותם לרודפיהם.^[9]

במקורות מימי הביניים הוולדנסים נקראים גם Insabbatati, Sabati, Inzabbatati. או Sabotiers. היסטוריונים חלוקים באשר למקור הכינויים האלה: יש המייחסים אותם לסוג המנעלים המיוחדים שנעלו הוולדנסים (sabot - סנדל עץ שהיה מקובל בארצות השפלה). אחרים טוענים שיש להסביר את השמות כקשורים במילה "שבת" וכי הם מבטאים את ההתנגדות של הוולדנסים לציון כל ימי החג הקתוליים שאין להם רמז בכתבי הקודש. או בכך שהיו קבוצות של ולדנסים בצפון איטליה ובבוהמיה ששמרו את השבת כיום מנוחה כמצווה בתורה (היום השביעי) . ולא את יום ראשון כפי שעושים הקתולים.^[10]

במאה ה 15 הגבירה הכנסייה את הרדיפות כנגד הוולדנסים - שהמשיכו לכנות את עצמם עניי ליון. למשפטים שערכה האינקוויזיציה, שהסתיימו במקרים רבים בשריפה פומבית של הנידונים, התלוותה תעמולת זוועה שתיארה את הוולדנסים כמפלצות. נוספה לה האשמתם במעשי כשפים, ובכך נספח המאבק כנגדם להיסטריה של ציד המכשפות שהגיע לשיאים. רדיפת הוולדנסים התחדשה ביתר עוז בעקבות הבולה שפרסם האפיפיור אינוקנטיוס ה-8 ב-1487 שהכריז בעצם על מסע צלב כנגד הוולדנסים. בבולה שהוציא הוא קרא להם "להתכחש לאמונתם אחרת יושמדו כנחשים ארסיים".^[11] ריכוזי הוולדנסים בדופינה ובפיימונטה הותקפו על ידי צבאות שאורגנו על ידי הארכידיאקון של קרמונה וכמעט שהושמדו. מעטים מהוולדנסים "חזרו בתשובה" אל הקתוליות, ורבים נאנסו לכך. אחרים ברחו לדרום צרפת ודרום איטליה. בהתערבותו של דוכס סבויה, שרצה למנוע את הרס הטריטוריות שלו, הושג הסכם פיוס בין הוולדנסים ובין הכנסייה הקתולית.

ההצטרפות לרפורמציה

כאשר הגיעו החדשות על הרפורמציה לריכוזים הוולדנסיים, הוחלט לשלוח שליחים לבחון את התנועה החדשה. בפגישות שנערכו ב־1526 וב 1532 בין מנהיגים ולדנסים ופרוטסטנטים גרמנים ושווייצרים נערכו דיונים בניסיון להתאים את אמונותיהם של הוולדנסים לאלו של הכנסייה הרפורמית. בעיקרי האמונה לא נמצאו הבדלים משמעותיים. הפער העיקרי היה ברקע התרבותי השונה שבין המטיפים הוולנדסים (הברבאס) שלא היו מלומדים ופעלו באזורים כפריים לבין נציגי הרפורמציה שהיו בוגרים של אוניברסיטאות ובעלי הכשרה כנסייתית, שבאו מתוך סביבה עירונית. המשמעות העיקרית של ההצטרפות הייתה בהפסקת הפעילות הסודית והמחתרתית ומעבר לפעילות גלויה. הוולנדסים הצטרפו רשמית לזרם הקלוויניסטי והחליטו להתפלל בגלוי בצרפתית. התנ"ך הצרפתי, שתורגם בעזרת קלווין ופורסם בשנת 1535, התבסס בחלקו על הברית החדשה בשפה האוקסיטנית וכנסיות ולדנסיות אספו 1500 כתרי זהב כדי לכסות את עלות פרסומו. וולנדסים הקימו כנסיות וקיימו את הפולחן בגלוי ומנהיג של קהילה ולדנסית נקרא מעתה פסטור כמו בבשאר הקהילות הפרוטסטנטיות.

הצטרפות הוולדנסים לכנסיות פרוטסטנטיות בבוהמיה, בצרפת ובגרמניה לא הפסיקה את הרדיפות נגדם, שנמשכו כחלק ממאבקי הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים. שליטים חילוניים הצטרפו לכנסיות כחלק ממאבקים פנימיים בין גורמי כח שונים. כך מלך צרפת פרנסואה הראשון, שבתחילה גילה סובלנות כלפי הפרוטסטנטים, הפך לרודף כשהשתכנע שהכפירה פוגעת בשלטונו. בינואר 1545 הוא הוציא צו כנגד הוולדנסים בפרובנס ובשליחותו יצאו נשיא הפרלמנט של פרובנס ונסיכים אחרים למיתקפה כנגד הוולדנסים. באירוע שהתפרסם כ"טבח של מרינדול" נרצחו מאות עד כ 2000 איש ובהם נשים, זקנים וילדים וכמה כפרים נהרסו כליל.

מאבקי הישרדות: המאה 17 עד המאה ה-19

אמנה מיום 5 ביוני 1561 העניקה חנינה לפרוטסטנטים של העמקים בפיימונט, כולל חופש מצפון וחופש פולחן. אסירים שוחררו ונמלטים הורשו לחזור לבתיהם, אך למרות אמנה זו, הוולנדסים, יחד עם שאר הפרוטסטנטים הצרפתים, עדיין סבלו במהלך מלחמות הדת הצרפתיות בשנים 1562 - 1598. האדיקט של נאנט שסיים את מלחמות הדת בצרפת הבטיח לפרוטסטנטים חופש מצפון ופולחן, ובכל זאת באמצע המאה ה-17 עברו הוולנדסים פרשה של טבח נוסף שנודע בשם הפסחא של פיימונט. בלחץ הכנסייה, פרסם הדוכס קרלו עמנואלה מסבוי ב 1655 שני אדיקטים שאיימו על הוולנדסים בפיימונט בגירוש ובהחרמת כל רכושם אם לא ימירו את אמונתם ויקבלו את מרות הכנסייה הקתולית. בעקבות ההתנגדות העיקשת של הוולדנסים, שניסו להימלט מכפריהם שבעמקים אל הפסגות המושלגות של האלפים, שלח הדוכס כוחות צבא שפשטו על כפריהם, העלו אותם באש, ורצחו באכזריות בין 4000 ל 6000 ולדנסים.

השמועות על הטבח פשטו באירופה ועוררו זעם וזעזוע בקרב הפרוטסטנטים. באנגליה הלורד פרוטקטור אוליבר קרומוול איים על דוכס סבוי בהתערבות והמשורר ג'ון מילטון כתב את הסונטה "על הטבח האחרון בפיימונט" שזכתה לפרסום רב. בעקבות הטבח עזבו רבים מהוולדנסים את סבוי לקנטונים של שווייץ להולנד ולגרמניה. חברי מועצת העיר אמסטרדם שכרו שלוש ספינות כדי לקחת כ-167 ולדנסים למושבת העיר שלהם בעולם החדש (דלאוור). ולדנסים שנשארו בצרפת ובפיימונט פתחו במלחמת גרילה שנמשכה עד 1660.

הוולדנסים חזרו למעמד של מיעוט נרדף בתקופת שלטונו של לואי ה 14 שבשנת 1685 הוציא את הדת הפרוטסטנטית אל מחוץ לחוק ב"אדיקט של פונטנבלו", והורה על הרס כנסיותיה. גם דוכסי סבוי חידשו את רדיפות הוולדנסים בפיימונט שנמשכו גם במאה ה־18. בקהילות כפריות של ולדנסים בצידם הצרפתי והאיטלקי של האלפים התנהלה מלחמת גרילה ופרצו התקוממויות, שהניבו סיפורים של גבורה אך גם הרס ודיכוי. מסע הרואי של ולדנסים משווייץ בחזרה לפיימונט, בקיץ 1689 צורף אף הוא לאתוס המרטיריות והגבורה של הוולדנסים.^[12]

הצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית העניקה לוולדנסים חופש דת וב 1848 מלך סרדיניה קרלו אלברטו העניק לוולדנסים זכויות אזרח. בממלכת איטליה המאוחדת הוקמו קהילות ולנדסיות במקומות רבים ברחבי איטליה. אולם אפליה חברתית והשפל הכלכלי באיטליה במחצית המאה ה-19 דרדר קהילות רבות לעוני שדחף רבים להגירה. ולדנסים היגרו לשווייץ ולריביירה הצרפתית והקימו מושבות ולדנסיות באורוגוואי, בארגנטינה ובארצות הברית.

ראו גם

לקריאה נוספת

שולמית שחר, נשים בתנועת מינות של ימי הביניים: אנייס ואיגט הוולדנסיות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א 2001. ISBN 9653427199.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התנועה הוולדנסית בוויקישיתוף

התנועה הוולדנסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ולדנסים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Pita, Gonzalo (2014). "Waldensian and Catholic Theologies of History in the XII–XIV Centuries: Part I". Journal of the Adventist Theological Society 25.2: 65–87.
^ Gabriel Audisio ., .The Walldenisian Diddent - Persecutipn and . Survival c. 1170 - 1570, Cambridge University Press, 1999 p.14
^ "Waldenses". Catholic Encyclopedia. 1 October 1912. Retrieved 26 February 2014 – via New Advent.
^ Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press. p.16,.
^ Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press. p. 24
^ Gabriel Audisio ., .The Walldenisian Diddent - Persecutipn and Survival c. 1170 - 1570, Cambridge University Press, 1999, עמ' 17 - 25
^ Galambosi, Péter (2018). "A budai eretnekmozgalom (1304–1307)" [The Heretical Movement in Buda (1304–1307)]. In Kádas, István; Skorka, Renáta; Weisz, Boglárka (eds.). Veretek, utak, katonák. Gazdaságtörténeti tanulmányok a magyar középkorról (in Hungarian). MTA Bölcsészettudományi Kutatóközpont. pp. 223–245
^ Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press pp. 80 - 85.
^ A History of the Waldensians, Musée virtuel du protestantisme
^ DECODING ANCIENT WALDENSIAN NAMES: NEW DISCOVERIES P. Gerard Damsteegt Andrews University Seminary studies, Vol 54 No.2 pp 237 - 258
^ Wylie, J. A. (1888). History of the Waldenses. Dalcassian PublishinCompany. . p.28.
^ Stephens, Prescot (1998), The Waldensian Story: A Study in Faith, Intolerance and Survival, Lewes, Sussex: Book Guild

[1] Pita, Gonzalo (2014). "Waldensian and Catholic Theologies of History in the XII–XIV Centuries: Part I". Journal of the Adventist Theological Society 25.2: 65–87.

[2] Gabriel Audisio ., .The Walldenisian Diddent - Persecutipn and . Survival c. 1170 - 1570, Cambridge University Press, 1999 p.14

[3] "Waldenses". Catholic Encyclopedia. 1 October 1912. Retrieved 26 February 2014 – via New Advent.

[4] Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press. p.16,.

[5] Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press. p. 24

[6] Gabriel Audisio ., .The Walldenisian Diddent - Persecutipn and Survival c. 1170 - 1570, Cambridge University Press, 1999, עמ' 17 - 25

[7] Galambosi, Péter (2018). "A budai eretnekmozgalom (1304–1307)" [The Heretical Movement in Buda (1304–1307)]. In Kádas, István; Skorka, Renáta; Weisz, Boglárka (eds.). Veretek, utak, katonák. Gazdaságtörténeti tanulmányok a magyar középkorról (in Hungarian). MTA Bölcsészettudományi Kutatóközpont. pp. 223–245

[8] Audisio, Gabriel (1999). The Waldensian Dissent: Persecution and Survival c. 1170 – c. 1570. Cambridge: Cambridge University Press pp. 80 - 85.

[9] A History of the Waldensians, Musée virtuel du protestantisme

[10] DECODING ANCIENT WALDENSIAN NAMES: NEW DISCOVERIES P. Gerard Damsteegt Andrews University Seminary studies, Vol 54 No.2 pp 237 - 258

[11] Wylie, J. A. (1888). History of the Waldenses. Dalcassian PublishinCompany. . p.28.

[12] Stephens, Prescot (1998), The Waldensian Story: A Study in Faith, Intolerance and Survival, Lewes, Sussex: Book Guild

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]