התעת'מנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"התעת'מנות" פירושה קבלת אזרחות עות'מאנית. בתולדות היישוב שייך מושג זה לתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ-ישראל.

התעת'מנות עד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת העלייה הראשונה, התנהל ביישוב היהודי דיון ער בשאלת ההתעת'מנות. תומכי ההתעת'מנות האמינו שקבלת אזרחות עות'מאנית תהיה עדות לנאמנותם של בני היישוב לאימפריה תחתיה הם חיים, ותחזק את כוחם הפוליטי. בין המקדמים הבולטים ביותר של רעיון ההתעת'מנות היה אליעזר בן יהודה, אשר נהג לפרסם באופן קבוע בעיתונו "הצבי" את הקריאה "יהודים, היו עות'מאנים!"[1]. עם זאת, עד פרוץ המלחמה התעת'מנו מעטים מבני היישוב היהודי. הרוב המכריע העדיף להחזיק בנתינות זרה (רוסית, צרפתית וכו') וליהנות מזכויות היתר (קפיטולציות) שנתינות זו הקנתה להם. אלו שהתעת'מנו היו בעיקר בני המושבות, וזאת החל משנת 1908, השנה בה בוטל החוק שאסר על מי שאינו מוסלמי לשרת בצבא העות'מאני. ביטול החוק התקבל בברכה במושבות, וחלק מהצעירים התעת'מן והתגייס, בעיקר מתוך רצון לרכוש ניסיון צבאי.

שאלת ההתעת'מנות הייתה רלוונטית במיוחד עבור עולים חדשים לארץ ישראל. לעומתם, רוב הספרדים תושבי היישוב הוותיק כבר החזיקו באזרחות עות'מאנית.

התעת'מנות במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת המשרד הארצישראלי אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד ה-15 במאי 1915

האימפריה העות'מאנית שמרה על נייטראליות בחודשיים הראשונים למלחמה, אף על פי שלמעשה קיימה ברית סודית עם גרמניה. עם זאת, היא נקטה מיד בכמה צעדים חריפים בארץ-ישראל, ביניהם ביטול הקפיטולציות. צעד זה הבהיר לכל בעלי הנתינות הזרה לאן מועדות פני השלטון העות'מאני: לגרום להם להתעת'מן או לעזוב את הארץ. במשך החודשיים הראשונים עדין קיוו רבים כי האימפריה העות'מאנית תשאר נייטרלית, אך ב-30 באוקטובר 1914 היא הצטרפה רשמית למלחמה לצד "מעצמות המרכז". צעד זה הפך את כל נתיני "מדינות ההסכמה" בארץ לנתיני אויב, על כל המשתמע מכך, והדילמה "להתעת'מן או לא להתעת'מן" הפכה לשאלה גורלית עבור עשרות אלפי אנשים. כל בחירה נשאה אתה מחיר כבד: התעת'מנות פירושה היה גיוס חובה לצבא העות'מאני; אי-התעת'מנות פירושה עזיבת הארץ, מרצון או בכפייה.

ועדי ההתעת'מנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים ממנהיגי היישוב היהודי (הישן והחדש) תמכו בהתעת'מנות, כל אחד מסיבותיו שלו. בעקבות זאת הוקמו ברחבי הארץ "ועדי התעת'מנות", שנועדו לסייע לציבור בהליך הביורוקרטי הנדרש. בנוסף, ניהלו הוועדים תעמולה נמרצת בעד אימוץ האזרחות העות'מאנית ונגד עזיבת הארץ. הוועד הראשון הוקם ביפו ביוזמת מנחם שיינקין, בראשית נובמבר 1914, כמה ימים לאחר הצטרפות טורקיה למלחמה. תוך ימים ספורים נרשמו כאלף איש בלשכת הרשות המוסמכת, אצל החכם באשי הרב בן ציון עוזיאל. הבעיה העיקרית הייתה, שהשלטון דרש מכל מתעת'מן תשלום מס עבור התהליך, ולרבים לא נמצא הכסף הדרוש. מנהיגי היישוב פנו בעניין זה לשלטון העות'מאני, ובסיוע לחץ של גורמים יהודיים בחו"ל יצאה הודעה מהשלטון כי המס יופחת ובמקרים מסוימים אף יבוטל. אך בפועל הדבר לא התקיים, והוועד נאלץ לגייס תרומות בחו"ל כדי לממן את תשלום המס לרבים מהנרשמים. האישים המרכזיים שטיפלו בתהליך ההתעת'מנות ביפו היו מאיר דיזנגוף, יוסף אליהו שלוש והרב עוזיאל עצמו[2].

אופן פעולת הוועד מתואר בכתובים כך[2]: "הוזמנו לבלרים יהודים... נדפסו טופסי בקשות ופנקסי שוברות, הוכנו בולים... האדם נכנס לסריה, נרשם, מוסר תעודותיו, משלם את המס, יוצא וקונה תרבוש לראשו – ושב לתל אביב עות'מאני". ועד דומה הוקם בירושלים, וגם בו היה ייצוג לזרמים השונים בעיר. בין חבריו היו יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון, מנהיגי מפלגת "פועלי ציון". שניהם התאמצו לעשות נפשות לרעיון ההתעת'מנות ברחבי הארץ מתוך שכנוע עמוק כי עזיבת המונים תוריד לטמיון את המפעל הציוני. המסר העיקרי שלהם היה, כי יש להאחז בארץ בכל מחיר, גם אם פירוש הדבר קבלת אזרחות עות'מאנית.

יצחק בן-צבי (מימין) עם דוד בן-גוריון ,1912. חברי וועד ההתעת'מנות שקם בירושלים ב-1914.

הצלחתם של כל הוועדים הייתה חלקית בלבד, למרות פעילותם הנמרצת. לאחר הגל הראשון של הנרשמים בלשכות חלה ירידה תלולה במספרם. לעומת זאת, למרות התעמולה הנרחבת, אלפי אנשים עזבו את הארץ, מתוך שיקולים כלכליים או משפחתיים או בשל אי-הוודאות והחרדה לגורלם לאחר ביטול הקפיטולציות.

גירוש יפו והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדחיפה המשמעותית להתעת'מנות הגיעה מצד מושל יפו, בהא א-דין, באירוע שכונה "גירוש יפו": ב-17 בדצמבר פרסם א-דין על דעת עצמו פקודת גירוש לכל הנתינים הרוסיים שטרם התעת'מנו. המשטרה, שהוכנה מראש, פשטה מיד על חוצות יפו ועצרה מאות אנשים, שרוכזו בנמל לבדיקת מסמכים. מי שנמצא בעל נתינות רוסית הועלה מיד בכוח על אניה, וזו הפליגה תוך כמה שעות לאלכסנדריה. רוב המגורשים יצאו בחוסר כל, כיוון שלא ניתנה להם שהות להסדיר את ענייניהם. לכאורה, היה זה טיפול בנתינים זרים של ארץ אויב, אך בפועל, כל 700 המגורשים שבאניה היו יהודים. הידיעות על גירוש-הפתע זעזעו את הציבור היהודי, וגרמו למפנה: אלפים צבאו על לשכות ההתעת'מנות ביפו ובירושלים כדי לשנות את אזרחותם. אמנם, פקודת הגירוש של בהא אל-דין בוטלה במהרה, אך מגורשי-יפו לא הורשו לחזור ולא פוצו על רכושם. מאירוע זה ואילך לא חדלו היהודים בארץ לחרוד לגורלם.

בסך הכל נאמד מספרם של המתעת'מנים ביישוב היהודי בכ-15 עד 18 אלף איש. כ-18,000 איש נוספים, רובם נתינים רוסיים, עזבו את הארץ או גורשו.

בספר "עד ירושלים", רומן תקופתי מאת אהרן ראובני, נפרשות בהרחבה תלאותיהם של המתעת'מנים בארץ-ישראל, וגם תיאור של גירוש יפו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודים היו עות'מנים!, הצבי, 12 בינואר 1909
  2. ^ 2.0 2.1 יעקב מרקוביצקי, בכף הקלע של הנאמנויות - בני היישוב בצבא התורקי 1908-1918, הוצאת המרכז לתולדות כוח המגן, 1995, עמ' 34