אהרן ראובני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבי דוד בן-גוריון יוסף חיים ברנר יעקב זרובבל אהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

אהרן ראובני (שִימשֶלֶביץ') (י"א באב תרמ"ו, אוגוסט 188610 בספטמבר 1971) היה סופר עברי ומתרגם מהשפות אנגלית, צרפתית ורוסית. חתן פרס ביאליק לספרות יפה (1969). בנו של צבי שַמַשי ואחיו של יצחק בן צבי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפולטבה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1886. מילדותו היה אינדיבידואליסט, סקרן והרפתקן. בגיל צעיר פרש מלימודים מסודרים, ובגיל 17 נסע לארצות הברית. הוא קיווה להכיר את העולם החדש, ואכן הכיר אותו, אך רק מלמטה. הוא סבל מאבטלה ורעב, לעתים ישן ברחוב, ורכש ידע ממקור ראשון על עולמם של עלובי החיים. היה זה "כור היתוך" שטבע חותם על חייו ועל יצירתו. עם פרוץ מהפכת 1905 ברוסיה מהר למצוא עבודה על אניה, שהפליגה לרוסיה. מטרתו הייתה להשתתף במהפכה, אך לדאבונו היא כבר דוכאה כשהגיע. עם שובו הצטרף לאחיו הגדול, יצחק בן צבי, בארגון ההגנה היהודית בפולטבה. שלושה שבועות לאחר חזרתו פשטה המשטרה על חצר המשפחה ומצאה 'סליק', שבו הטמינו שני האחים אקדחים וחומרי נפץ. כל בני המשפחה נעצרו, למעט יצחק, שהצליח להתחמק. לאחר שנתיים של מעצר בכלא מקומי נשלחה המשפחה לגלות בסיביר. המקום היה קשה, אך לא סגור ושמור כמחנה. ראובני ראה את השהות שם כהזדמנות ללמוד ולחקור את האזור ותושביו.

לאחר כשנה החליט ראובני שמיצה את "מחקרו", השיג תעודות מזויפות, וברח מהמקום ביחד עם צעיר נוסף. השניים הגיעו ברגל, ואחר כך ברכבת לאירקוטסק, משם לגבול רוסיה יפן, ומשם לעיר חרבין שבצפון-מזרח סין. שם עלה בידם של השניים לקבל עבודה במחנה אמריקני בהוואי. אחרי חודשיים של עבודה בהוואי כמתורגמן חזר ראובני לשנגחאי ומשם החל במסע לארץ ישראל. המסע - שהיה לו גם אופי "אנתרופולוגי" - נמשך כשנה, ועבר בסינגפור, ציילון, הודו, פורט סעיד ואיסטנבול. לבסוף, בשנת 1910 הגיע ראובני ליפו.

לאחר הגיעו לארץ התגורר ראובני בירושלים והתפרנס מכתיבה, בין היתר במסגרת עתון האחדות, עתון מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ישראל, שאחיו יצחק בן צבי היה בין מנהיגיה. חברו הקרוב ביותר היה הסופר יוסף חיים ברנר, אשר תרגם אחדים מסיפוריו של ראובני מיידיש לעברית, ועזר בפרסומם של סיפורים אחרים.

ב-1916 נשא ראובני לאשה את אסתר שרה (סופי) בת ד"ר אהרן יוסף ירמנס[1]. לאחר מאורעות תר"פ (1920) השתתף במשלחת של ועד העיר ליהודי ירושלים, שנסעה ללונדון כדי לתבוע את סידור מעמדה המדיני של ירושלים וארץ ישראל.

בשנת 1929 פרש ראובני בהפגנתיות ממפלגת 'פועלי ציון' ותקף בחריפות את הסתדרות העובדים ובמיוחד את ברל כצנלסון. בעקבות התקפות אלו נוצר קרע בינו לבין מחנה השמאל בארץ ישראל, והוא נכנס לעמדה פוליטית מבודדת. גם מבחינה ספרותית ראובני פעל כיחיד. הוא לא הצטרף לשום קבוצה, בוודאי לא ל'חבורת ביאליק' ו'חבורת שלונסקי' - שתי הקבוצות הניצות שריכזו את מרב הכוח הספרותי באותה תקופה. כתוצאה מבידודו הפוליטי והספרותי, החלו הבמות המרכזיות של התקופה להסגר בפניו. בשנות ה-30 יצירותיו לא זכו לכל התייחסות, ונראה כי נעלם מן המפה הספרותית בארץ. אך בשנות ה-40 חל שינוי ביחס אליו, והחלו להתפרסם ביקורות חיוביות על יצירתו, ובעיקר על הטרילוגיה 'עד ירושלים', המתארת את ירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1955 זכה ראובני בפרס ירושלים על מפעלו הספרותי. בשנות ה-60 נתן זך, דן מירון וגרשון שקד כתבו ביקורות נלהבות על 'עד ירושלים', ובשנת 1969 הוא זכה בפרס ביאליק על יצירה זאת.

לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 התנהל דיון ציבורי על בחירת שם למדינה החדשה, שעמדה לקום. ראובני טען שהוא הראשון שהציע (בדצמבר 1947) את השם "ישראל"[2]

הגותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו מגוונת מאוד: מאמרי עיתונות, שירה וסיפורת, מסות ספרותיות, תרגומים מספרות אירופה, ואף מחקרים עיוניים במקרא, ענייני חברה ובתולדות עם ישראל וארצו. בסיפוריו הקצרים היה מהראשונים שתיארו את ימי העלייה השנייה.

היצירה הידועה ביותר של ראובני היא הטרילוגיה "עד ירושלים", שהופיעה מחדש בשנת 1987 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. הספר זכה בפרס ביאליק ובפרס אוסישקין לספרות.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1923 - האוניות האחרונות, ורשה
  • 1925 - שמות, ורשה
  • 1928 - סיפורים: כרך א', ירושלים
  • 1930 - עיצבון (תרגום מיידיש לשל הרומן פיין), הופיע בהוצאה מחודשת ב-1978
  • 1932 - בראשית המבוכה (שני כרכים), תל אביב
  • 1932 - שם, חם ויפת, תל אביב
  • 1940 - דמוקרטיה וטוטליטריות, ירושלים
  • 1941 - ספרות והווי, ירושלים
  • 1954 - עד ירושלים (טרילוגיה), ירושלים
  • 1980 - ילקוט סיפורים (בעריכת חמוטל בר-יוסף), הוצאת יחדיו

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
עזרא זוסמן
פרס ביאליק לספרות יפה
1969
הבא:
חיים הזז