התפרצות האבולה במערב אפריקה (2014–2015)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונת מצב לפי מדינה

בפברואר 2014 החלה בגינאה שבמערב אפריקה התפרצות של המחלה הנגיפית קדחת דימומית אבולה. המגפה התפשטה בהדרגה למדינות נוספות ובעיקר לשכנות סיירה לאון וליבריה. לאחר שלושה חדשים (מאמצע מאי) החלה האצה משמעותית בקצב דיווח הנדבקים ומקרי המוות. ההתפרצות, שנמשכה כשנתיים, עד לדעיכה סופית בינואר 2016, הפכה להתפרצות הנרחבת ביותר של האבולה אי פעם וגבתה את חייהם של 11,315 אנשים מתוך 28,616 שנדבקו במחלה. משך הזמן מהופעת סימפטומים ועד למוות הוא 7.5 ימים בממוצע.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת האבולה היא קדחת דימומית (מחלה הגורמת לדימומים באיברים פנימיים, מהעור ומפתחי הגוף), הנגרמת על ידי נגיף. המחלה והנגיף המחולל אותה זוהו לראשונה בזאיר ובסודאן ב-1976, ומאז מזוהה התפרצות חדשה של המחלה באפריקה כל שנתיים-שלוש בממוצע, כאשר שיעור הנדבקים נע בין עשרות למאות, ושיעור התמותה עומד על 50%-90%. תקופת הדגירה של הנגיף נעה בין ימים בודדים ל-21 יום, ועל כן המגפה תיחשב שנעצרה לאחר 42 יום ללא אבחון של מקרים חדשים (שתי תקופות דגירה). ב-31 ביולי 2015 הודיעו המדענים כי הצליחו לפתח חיסון מפני נגיף האבולה, שבניסויים גילה יעילות של מאה אחוזים בהגנה מפני המחלה.

בהתפרצות של 2014 שיעור הנדבקים במחלה היה גבוה במיוחד לעומת התפרצויות קודמות ושיעור התמותה עומד על כ־43%.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב זיהוי מקרים נוספים ליום במהלך שנת 2014
סה"כ מקרים ומקרי מוות

ההתפרצות הראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצות החלה במותו של פעוט כבן שנתיים ב-2 בדצמבר 2013 בכפר מליאנדו (אנ') שבמזרח גינאה סמוך למשולש הגבולות עם סיירה לאון וליבריה. עד ה־20 בינואר 2014 נפטרו מהמחלה מספר אנשים בכפרים בסביבה. ב־25 בינואר אושפזה חולה במחלה בבית חולים ומתה לאחר כמה ימים. אנשים נוספים נדבקו ממנה וחלקם נפטרו גם הם. מכיוון שעד אז לא נודע על מקרי אבולה באותם אזורים, לא עלה החשד שהמקרים יכולים להגרם מאבולה. עם המשך ההתפרצות עלה החשד שמדובר על אבולה ולאחר שבדיקות אישרו את זה דווחה גינאה ב־25 במרץ באופן רשמי על ההתפרצות.[1] עד 23 באפריל, הגיע מספר הנדבקים בנגיף ל-242, כולל 142 מקרי מוות, כ-58.7% תמותה.

ראשוני הנדבקים דווחו בקונאקרי, גואקאדאוגאו, מסנטה ודאבולה. ב-25 במרץ, דיווח שר הבריאות בגינאה כי ארבעה מחוזות דרום-מזרחיים (Guekedou, Macenta, Nzerekore, ו-Kissidougou) נגועים בנגיף EHF. ביום שלמחרת אישר מכון פסטר שבצרפת כי הנגיף הוא מסוג Zaire Ebolavirus. אולם לאחר בדיקות נוספות הסתבר כי הזן הוא מוטציה בעלת תכונות שונות ומוגדר זן בפני עצמו. ב-31 במרץ שלחה ארצות הברית צוות של 5 מומחים "כדי לסייע למשרד הבריאות של גינאה ולמאמצי ארגון הבריאות העולמי להגיב על ההתפרצות של נגיף האבולה".

מספר ארגונים, בהם המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, הנציבות האירופית ו-(Economic Community of West African States) ECOWAS יזמו פעולות כדי לנסות לעצור את המגפה. ב-2014, לאחר 1,000 קורבנות אבולה, הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום עולמי.[2]

התפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגיף התפשט במהירות כאשר קצב הנדבקים במהלך חצי השנה הראשונה מההתפרצות היה אקספוננציאלי.

ב-8 באוגוסט 2014 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום בינלאומי במטרה למנוע את התפשטות הנגיף[3], וארגונים בינלאומיים שונים החלו בפעולות בניסיון להשיג שליטה על התפשטות המחלה.

בספטמבר הודיעה ארצות הברית כי היא שולחת צוות גדול של 3,000 חיילים וכן מקצה 500 מיליון דולר לסייע במאבק בהתפרצות[4]. בתחילת אוקטובר העריכו בארגון הבריאות העולמי (WHO) כי אירעו מעל 3,400 מקרי מוות, כאשר שעור התמותה הממוצע נע סביב ה-56%. ב-14 באוקטובר הגיע מספר המתים מהווירוס ל-4,546 מתוך 9,216 חולים שנדבקו במחלה. רובם במערב אפריקה. ב-23 באוקטובר 2014 אובחנו 10,141 מקרים של הידבקות באבולה ו-4,922 חולים מתו, 48.5% תמותה[5].

ב-8 באוקטובר 2014 מת חולה האבולה הראשון שאובחן בארצות הברית.

וירולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלה הנגיפית קדחת דימומית אבולה יכולה להגרם מארבעה מתוך חמשת הוירוסים המוגדרים מסוג Ebolavirus. מבין הארבעה שיוצרים את המחלה, EBOV (נקרא בעבר ועדיין בשימוש מסוים Zaire virus) הוא המסוכן ביותר והוא האחראי על ההתפרצות הנגיפית שבמערב אפריקה.

טיפול ניסיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כארבע שנים טרם ההתפרצות באפריקה, ביצעה חברת התרופות טקמירה פארמה ניסוי על שבעה קופי מעבדה שהודבקו בנגיף. מתן התרופה הניסיונית, TKM-Ebola, המבוססת RNAi, תוך 48 שעות מההידבקות העלתה את סיכויי ההחלמה של הקופים מהנגיף ב-83%[6]. במועד ההתפרצות באפריקה נדבקו שני עובדי הצלה אמריקאים, ד"ר קנט ברנטלי ועמיתתו ננסי ריטבול, שטופלו כצעד חריג בתרופה הניסיונית ובתרופה ניסיונית נוספת בשם ZMapp והתאוששו מהמחלה[7]. ה-FDA האמריקאי סירב בתחילה להתיר ניסויים בבני אדם מחשש לתגובת המערכת החיסונית של הגוף לתרופות שהמחקרים בהן עדיין לא הושלמו, אולם בלחץ דעת קהל והמשך התפשטות הנגיף באפריקה, שינה את עמדתו[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.