התקופה הדו-גושית בפוליטיקה הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "התקופה הדו-גושית" מפנה לכאן. לערך העוסק במלחמה הקרה, ראו המלחמה הקרה.

התקופה הדו-גושית היא תקופה בין השנים 19811996 שבה התאפיינה הפוליטיקה הישראלית במערכת מפלגתית דו-גושית. מערכת זו התבטאה בקיומן של שתי מפלגות; מפלגת שלטון ומפלגת אופוזיציה המשמשת חלופה ממשית. היווצרות המבנה הדו-גושי, שמרכזו שתי מפלגות גדולות, נבע מתהליך התחזקות בשני הגושים שהביא לגדילת חלקן בעוגה האלקטורלית של שתי המפלגות ומירידת כוחה של המפלגה הדומינטטית, מפא"י. בגוש המערך התמזגו מפא"י, אחדות-העבודה ורפ"י ואילו מפ"ם נחלשה ול"ע כמעט התחסלה. בגוש הליכוד התמזגו חרות והליברלים.[1]

הרקע לתקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום תקופת הדומיננטיות של מפא"י בשלטון החל להסתמן בשנת 1965, עקב מגמת עלייה בסך כל המנדטים של שתי הרשימות הגדולות. בבחירות 1965 מספר המנדטים של שתי הרשימות הגדולות היה שבעים ואחד מנדטים. שמונה שנים לאחר מכן, המספר טיפס כבר לתשעים מנדטים. 1977 הייתה שנה בה התרחש המהפך שלטוני לראשונה ובה הליכוד עלה לשלטון. סך המנדטים של שתי הרשימות הגדולות הגיע לשיאו בבחירות 1981 ומספרו עמד על תשעים וחמש.

הנטייה לדו-גושית נבעה מכמה מישורים, מפלגות המרכז שהוקמו באותו זמן החזיקו תקופה קצרה והתמזגו עם השמות הגדולים. במערכת שכזאת, שתי המפלגות הגדולות רוצות לנצח בבחירות ולכן הן מתקרבות למרכז המפה הפוליטית שבה נעשה צפוף מידי ואינן מותירות מקום למפלגות המרכז. כמו כן, המפלגות הקטנות החלו להיות מזוהות עם גוש הליכוד או לחלופין לגוש המערך. ערב בחירות 1981, הכריזו מנהיגי תמ"י והמפד"ל כי הן משתייכות לגוש הליכוד, בעוד ששינוי ורץ הודיעו על השתייכותן לגוש המערך. רק מפלגתו החדשה של משה דיין (תל"ם), סירבה להזדהות עם אחד מהגושים.[2]

מהלך ומאפייני התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הדו-גושית מאופיינת באיזון כוחות אלקטורלי בין הגושים. שתי המפלגות הגדולות נתקלות בקשיים בהרכבת הממשלה ולפיכך כל קול עשוי להכריע את הכף. מבנה זה מוביל להקמת מפלגות מרכז שעמדתן מאפשרת שיתוף פעולה עם הימין או השמאל. על מפלגות אלו למקם עצמן במרכז, הן אינן מצטרפות לאחת משתי המפלגות הגדולות מתוך הזדהות אידאולוגית כי אם במטרה להטות את כף המאזניים. לשם כך, הן מוכנות להצטרף לכל קואליציה ובייחוד למרבה במחיר התגמולים השלטוניים. הצלחת מפלגות מרכז היא לטווח הקצר. ואילו לטווח הרחוק, כאשר הן מצטרפות למפלגה הגדולה בגוש הן נעלמות ומוותרות על עקרונותיהן ומאמצות את מדיניות אחד הגושים וכך מרחיקה את תומכיה.[2][3]

בבחירות שנערכו בספטמבר 1984, זכתה מפלגת העבודה ב-44 מנדטים לעומת 47 והליכוד ב-41 מנדטים לעומת 48 שקיבלו בכנסת הקודמת. יחסי הכוחות בין הגושים שהקימו המפלגות היו שקולים בדיוק: 60 למנדטים לגוש העבודה מול 60 מנדטים לגוש הליכוד. בחירות אלו אופיינו במספר תקדימים: הראשון, מספר שיא של מפלגות קטנות – 15 במניין. השני, בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית, לא הצליחה המפלגה הגדולה להקים קואליציה. בתחילה הטיל הנשיא על שמעון פרס, יו"ר המפלגה הגדולה, להרכיב ממשלה, אולם הוא לא הצליח ליצור קואליציה עם רוב. הליכוד הצליח להגיע לגוש חוסם של 60 ח"כים אך לא הצליח לגייס שום מפלגה נוספת ומנגד לא רצה להקים קואליציה צרה. הליכוד והמערך לא רצו בבחירות חוזרות ולכן החליטו לגבש קואליציה משותפת ביניהן. לאחר שלושים ותשעה ימים הוקמה ממשלת אחדות לאומית שהייתה רב מפלגתית. הממשלה שהורכבה הייתה הגדולה ביותר שהוקמה עד אז.[3] בבחירות אלו היו כבר שתי מפלגות, יחד ואומץ, שלא הכריזו על השתייכותן לאחד הגושים. בבחירות 1988 לא הייתה כבר אף מפלגה שעשתה זאת. כלומר, בין שני הגושים לא התייצבה מפלגת מרכז נטולת זהות גושית. דבר נוסף שהתרחש בבחירות אלו שהוא אחד מהמאפיינים של התקופה היה הפער הקטן במספר המנדטים בין שתי המפלגות הגדולות. גם בבחירות 1988 נותר שוב פער קטן, של מנדט אחד בלבד, מה שגרם שוב לכינון ממשלת אחדות לאומית.[2]

המעבר לדו-גושיות התאפיין בשימוש הגובר של במונחים של ימין ושמאל. מונחים אשר לא נמצאו בשימוש בתקופה הדומיננטית. התגברות ההומוגניות בקרב בוחרי המערך והליכוד היא תופעה נוספת הקשורה במעבר לדו-גושיות; אם בעבר שאבה מפא"י את כוחה מכל שכבות החברה באופן כמעט שווה, כעת במעבר לדו-גושיות החלה נטייה ברורה להומוגניות. גם בצד השני של המפה הפוליטית, הרכב הבוחרים של גח"ל והליכוד היה הטרוגני והפך הומגני יותר. המערך, נתמך בעיקר על ידי בוחרים ממוצא אירופאי- אמריקני ומבעלי ותק רב בארץ. ואילו הליכוד לעומתו, נהנה מתמיכה של המוני בני עדות המזרח, בעוד שבקרב האשכנזים הוותיקים בארץ כוחו נחלש. חלוקה זאת משקפת בין היתר, את ההתפלגות המעמדית.[2]

סיום התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן סיבות רבות שהביאו להחלשת כוחן של שתי המפלגות הגדולות. עם השנים נוספו שסעים בחברה הישראלית והפכו קשים יותר לפתרון, כדוגמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני או יחסי דתיים-חילוניים. מה שגרם לעלייתן של מפלגות חדשות רבות, שכל אחת במצע שלה וביעדה מכוונת לבעיה שונה או פלג אחר בחברה הישראלית. כמו כן, בשנת 1996 שונתה שיטת הבחירות לראשות הממשלה בישראל, לבחירה ישירה של ראש הממשלה. הבוחר יכול היה לתת את קולו גם למפלגה פחות דומיננטית, מה שתרם להגדלת כוחן של המפלגות הקטנות ולסיום התקופה הדו-גושית.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גולדברג גיורא, המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות, תל אביב, רמות, 1992.
  • נויברגר בנימין, המפלגות בישראל, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
  • קנולר אפרת, לא ימין, לא שמאל: צמיחתן והיעלמותן של מפלגות מרכז בישראל (1965–1999), רמת גן, 2000.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו נויברגר.
  2. ^ 1 2 3 4 ראו גולדברג.
  3. ^ 1 2 3 ראו קנולר.