יצחק שמיר

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק שמיר
יצחק שמיר, 1992
יצחק שמיר, 1992
לידה 22 באוקטובר 1915
י"ד בחשוון ה'תרע"ו
האימפריה הרוסית (1883–1917)האימפריה הרוסית (1883–1917) רוז'ינוי, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 ביוני 2012 (בגיל 96)
י' בתמוז ה'תשע"ב
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יצחק יֶזֶרניצקי
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1935
מקום קבורה חלקת גדולי האומה, ירושלים
השכלה אוניברסיטת ורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלוחמים, תנועת החרות, הליכוד
בת זוג שולמית שמיר
ראש ממשלת ישראל ה־7
10 באוקטובר 198313 בספטמבר 1984
(48 שבועות ו־4 ימים)
סגן דוד לוי
תחת הנשיא חיים הרצוג
20 באוקטובר 198613 ביולי 1992
(5 שנים ו־38 שבועות)
מ"מ שמעון פרס (1986-1990)
סגן דוד לוי
יצחק נבון (1986-1990)
משה נסים (1990-1992)
תחת הנשיא חיים הרצוג
ממלא מקום ראש הממשלה
13 בספטמבר 198420 באוקטובר 1986
(שנתיים ו־5 שבועות)
תחת ראש הממשלה שמעון פרס
יושב הראש ה-6 של הכנסת
13 ביוני 197710 במרץ 1980
(שנתיים ו־38 שבועות)
כנסות ה־9
שר החוץ ה־7
10 במרץ 198020 באוקטובר 1986
(6 שנים ו־32 שבועות)
תחת ראשי הממשלות מנחם בגין
יצחק שמיר
שמעון פרס
שר הפנים ה־10
6 בינואר 198722 בדצמבר 1988
(שנתיים)
שר הביטחון ה־11
15 במרץ 199011 ביוני 1990
(12 שבועות ו־5 ימים)
חבר הכנסת
21 בינואר 197417 ביוני 1996
(22 שנים)
כנסות 813
יושב ראש הליכוד ה־2
2 בספטמבר 198325 במרץ 1993
(9 שנים ו־29 שבועות)
פרסים והוקרה
חתימה Yitzhak Shamir signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי) (להאזנה (מידעעזרה);‏ 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי לח"י.

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי (הממשלה ה-20) של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הפסידה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין.

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים (1915–1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שמיר בשנת 1938

יצחק שמיר נולד כיצחק יֶזֶרניצקירוסית: Ицхак Езерницкий, בפולנית: Icchak Jaziernicki) ב-1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי; ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (במאה ה-21, רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי (כשני שלישים מאוכלוסייתה). ליצחק היו שתי אחיות גדולות ממנו, מרים ורבקה. הוריו עסקו רבות בחיי העולם היהודי במזרח אירופה ואף היו מעורבים לתקופה קצרה בשירות מפלגת הבונד - מפלגה סוציאליסטית חילונית ואנטי-ציונית. בהמשך המירו את עמדותיהם בתמיכה נרחבת במפעל הציוני ושלמה יזרניצקי מצא חשיבות רבה בקיומן של מסגרות החינוך העברי, וידא כי בית הספר העברי ברוז'ינוי יתפקד והקפיד לרשום את ילדיו ללימודים[1]. שלמה יזרניצקי התנגד, מטעם הציונות והקהילה היהודית, למשטרו האוטוקרטי של ניקולאי השני, קיסר רוסיה.

כשהיה יצחק בן שלוש התהפוכות המדיניות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הובילו לכך שרוז'ינוי נבלעה בתוך הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה נוסדה. ב-1919, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, פרעו חיילים פולנים ביהודי העיירה, רצחו שישה יהודים ושדדו רכוש רב[2]. יצחק יזרניצקי נולד וגדל בחברה עברית בעלת זיקה ציונית גדולה ובמסגרת חינוכו עוד מגיל צעיר תולדותיה של פולין נדחקו ונשאו משמעות צדדית בלבד בהערכה החינוכית. הוריו לא היו אנשים אמידים, וההוצאות על רישום בנם למוסד החינוכי הפרטי היו גבוהות ביחס למוסדות חינוכיים אחרים. בבגרותו שמיר הגדיר שתי תכונות בהוריו שהיו בולטות מאוד: סבלנות ו"העדר מוחלט של משוא-פנים." בחודשי הקיץ נהג יצחק לבלות בחלקת סבו וסבתו ודודיו שחיו בכפרים מבודדים כדוגמת רוז'ינוי במזרח הרפובליקה הפולנית.

בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. באותה העת קרא שמיר בעיקר ספרות עברית ויידיש, אך החל להזדהות גם עם התנועה הלאומית הפולנית ואף שינן קטעים מהפואמה "קונראד ואלנדור" פרי עטו של הסופר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ'. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב־1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון.

משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואה. אביו, שהופרד משאר המשפחה, פנה לשכניו הפולנים בבקשה לעזרה, ואלו רצחו אותו[3]. שמיר טיפח בהמשך חייו, בעקבות אירועי השואה, שנאה מתמדת כלפי העם הפולני על בגידתם בשכניהם היהודים בכלל ובמשפחתו בפרט. בבגרותו, בעת שיחה עם העיתונאי דוד לנדאו, טען כי "כל פולני יונק אנטישמיות מחלב אימו", אימרה ששמיר התעקש שתותר לפרסום על אף התנגדות דוברו[4].

שנותיו בלח"י (1940–1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת "מבוקש" על ראשם של נתן ילין-מור (בתמונה מופיע כנתן פרידמן-ילין), שמיר (בתמונה – יזרניצקי), ויעקב אליאב (בתמונה – לבשטין)
דיוקנו של יצחק שמיר בשנות ה-40

בשנת 1940, כאשר התפלג לח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ואברהם שטרן "יאיר" כפי שנודע בכינויו בשורות המחתרת. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי. אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, הוא פרש ועבר ללח"י[5], בו אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת שבה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש קפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה. כוחות המנדט עצרו את חבר הלח"י יהושע זטלר בביתו וארבו לכל חברי הארגון שעמדו לבוא לבקרו באותו היום, ביניהם גם שמיר[6]. הוא נחקר בידי הקצין ווילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, אשר השתתף לאחר מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג על ידי לח"י ב-1944[7].

בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר לח"י אליהו גלעדי. דרך משתף פעולה בקריית מוצקין הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בחיפה, שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ (באותה העת היו מוצבות בארץ יחידות של צבא פולין החופשית בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, כך שנשיאת מדי קצין פולני לא העלו חשד מצד הרשויות).

מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של לח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י[8] בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון[9]. מצבו של הארגון היה רעוע לנוכח קושי בהשגת תחמושת ומשבר הנהגה שנוצר בעקבות ההתנקשות בחיי יאיר. בעקבות כך הוקם סניף של הארגון בקרב יהודי מצרים ושליחים בממלכת מצרים למען העברת נשק ואספקה ובנוסף גם החלה להתגבש הנהגה חדשה שבסופו של דבר החליפה את המערכת הקולקטיבית. בשביל לפתור קשיים כלכליים נערכו סדרת פריצות של אנשי לח"י לתוך כספות של בנקים. לקראת בריחת 20 עצורי הלח"י ממחנה המעצר בלטרון, היה צורך להכין את העורף של הארגון לקראת קבלת הבורחים.

ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ושמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943[10]. הלח"י קידמה עלייה בלתי חוקית לארץ ובין העולים היו רבים שהצטרפו לשורות הארגון. בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית. לאחר שחרורה הצטרפה למחתרת והייתה לקשרית של שמיר. טקס הנישואים שלהם נערך בסודיות ובצמצום[11].

הטריומווירט בלח"י (1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רצח גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריומווירט בהנהגת לח"י. חברי הטריומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ("סמבטיון") ונתן ילין-מור ("גֵּרָא"), כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. בתוך הטריומווירט שמיר וילין-מור הנהיגו קו פעילות ואידאולוגיה יותר פרגמטי מאלדד, שקרא לתחייתה של ממלכת ישראל המאוחדת מימי דוד ושלמה. לקראת סוף 1944 נפצע אלדד בגבו ונתפס בידי הבריטים אשר שלחו אותו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.

כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944[12]. מעבר לאנשי הלח"י רבים ביישוב ראו בלורד מוין אויב מר לחזון הציוני. כאשר יואל ברנד קידם הצעה של אדולף אייכמן לעסקת סחורה תמורת דם עם בעלות הברית שנועדה לכלול העלאה של מיליון יהודים ארצה, הלורד מוין פעל ישירות לקטיעת השיחות ותגובתו הראשונית לדיונים הייתה "מה אעשה במיליון יהודים?" ההתנקשות בלורד מוין הייתה לקש ששבר את גב הגמל ביחסי ההגנה עם האצ"ל והלח"י, מחתרות "הפורשים." בעקבות ההתנקשות החלה ההגנה בסֶזוֹן, מאבק מזוין בפורשים שמטרתו להביאם לחדול מהמאבק הישיר ברשויות המנדט הבריטי.

הסזון נמשך עד לקראת כניעת גרמניה הנאצית, ואחריו החלה מגמת שינוי בעמדת ההגנה ביחס לרשויות המנדט, שינוי אותו שמיר כינה "התפכחות." עם הסקת המסקנות כי על אף השואה והמלחמה בריטניה עדיין תמשיך במדיניות הספר הלבן השלישי המקדמת את הקמתה של מדינת לאום ערבית בארץ ישראל, פנתה ההגנה גם היא לדרכי המאבק המזוין. פניית פרסה זאת של ההגנה הובילה להקמת תנועת המרי העברי, ארגון שיתוף פעולה מחתרתי בין ההגנה, האצ"ל והלח"י. בהקמת מחתרת אחידה היישוב היהודי בארץ הציג תדמית מאוחדת בפני הקהילה הבינלאומית. שמיר תמך בהקמתה של תנועת המרי בעבור המאבק בבריטים. בנוסף הנהיג את הלח"י לנוכח שינוי מדיניות הארגון ואופן התנהלותו עם הסרת חלק נכבד מהחשאיות שאפפה אותו ושינוי סדרי תפעול מבצעים בשיתוף הפעולה עם שתי המחתרות האחרות.

הגליה ושיבה (1946–1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־29 ביולי 1946 נתפס שמיר בביתו וזוהה בידי הרשויות הבריטיות, על אף התחזותו לרב מבני ברק, ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. ביחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים שגורשו הועבר למחנה מעצר באסמרה ובהמשך למחנה בסימבל. בין הגולים המגורשים היו גם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, ומאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון. הקשר של שמיר עם משפחתו כמעט ונותק לחלוטין, וכל שנשאר היו החלפות מכתבים בינו לבין שולמית, שנתפסה גם היא בידי הבריטים ונשלחה למאסר. שני ילדיהם הופרדו מהם. עם השנים תוכננו מספר רב של מבצעי בריחה ממחנות מעצר ברחבי קרן אפריקה. האחראי על שימור האחדות בקרב הגולים בתוכניות הבריחה היה יעקב מרידור, ממנהיגי האצ"ל[13].

דרך מנהרה שחפרו עברו שמיר, מרידור ושלושה גולים נוספים בשעת דמדומים ב-14 בינואר 1947 מתחת למחנה והגיעו ברגל לאסמרה. הגולים שברחו נעו בזוגות לעבר אדיס אבבה, בירת האימפריה האתיופית, כאשר הראשון שבהם שעשה דרכו אליה, אריה בן-אליעזר, ארגן עבור כל שאר החברים מקום לינה ומצרכים לשהייה. ההימלטות של שמיר ופמלייתו ממחנה המעצר הייתה השביעית במספר ההימלטויות. לאחר מסע בן שלושה ימים מאסמרה לאדיס אבבה דרך תיגראי ואמהרה, הגיעו אל בירת אתיופיה שבה הספיק בן-אליעזר לשכור דירה המתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בהמשך עשו דרכם דרך מסילת הרכבת אדיס אבבה-ג'יבוטי עד להגיעם לעיר הנמל ג'יבוטי, לחופי מפרץ עדן ומדרום לבאב אל-מנדב. בהיותה של העיר חלק ממושבה קולוניאלית צרפתית, בעת שהותם בה למד שמיר את השפה הצרפתית על בוריה.

בעת השהייה בג'יבוטי הפך שמיר לפרנקופיל[14] והתיידד עם גולה וייטנאמי שגורש בעקבות מעורבותו במחתרת אנטי-צרפתית במולדתו, דונג בק מאי, יועץ קרוב של הו צ'י מין ואחד ממנהיגי הוייט מין. דרך ג'יבוטי עקבו הגולים אחר הנעשה בארץ ישראל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד פורקה תנועת המרי המאוחדת ולאחר הצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות. במסגרת המלחמה הופנו חיצי האשמות רבים מצד הסוכנות היהודית והקהילה הבינלאומית על האצ"ל והלח"י בעקבות פרשת דיר יאסין באפריל 1948.

בהמשך החודש הסדירו הגולים את תמיכתה של ממשלת צרפת בהם ועשו דרכם על נושאת מטוסים ששטה מסייגון לטולון דרך ים סוף וחנתה זמנית בג'יבוטי. בידיעה על העברת אספקת נשק חם מצ'כוסלובקיה לישראל, טס שמיר לפראג וממנה ישירות לחיפה[15]. ב־20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ב־17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אף על פי שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון[16] ושהוא "לא התנגד" לפעולה.

עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד (1948–1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי לח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה[17]. במקביל עבד בעבודות שונות, בהן ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952–1953 ייסד עם חברים מהלח"י, בהם נתן ילין-מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים[18]. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והגיע לדרגה בכירה בו. לצד שמיר גויסו למוסד עוד מספר יוצאי לח"י. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות לפעמים נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י[19], אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. בתקופת שירותו במוסד התייצב שמיר לא אחת במשרדו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כחלק מפעילותו במסגרת הכפיפות הישירה של המוסד למשרד ראש הממשלה[20].

שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון[21], ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה[22]. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. בעבור חבלה בפעילותם של אותם המדענים במצרים, המוסד יצר קשר עם פעילים נאצים-לשעבר שהיו מקורבים לצמרת השלטון המצרי, ביניהם אוטו סקורצני, יועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר[23]. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", בעיקר סביב יריבויות עם ראש המוסד, מאיר עמית, שהחליף את איסר הראל, וניהל למשך מספר שנים את מפעל מגם לגומי בכפר סבא[24]. עמית, שכיהן בעברו כראש אמ"ן, שינה את המערכת של המוסד כך שתידמה בתפעולה יותר לזרוע צבאית, והוביל לאיחוד של "המפרץ" עם יחידה 188 באמ"ן. מפקד 188, יוסף יריב, החליף את שמיר בפיקוד על היחידה המאוחדת, ששמה שונה בעקבות האיחוד מיחידת "מפרץ" ליחידת "קיסריה"[25].

שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. הוא החל להוציא עיתון מחתרתי ברוסית בשם "הביתה", שהוברח לברית המועצות וחולק ליהודים המקומיים[26].

כניסה לפוליטיקה (1970–1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות[27], לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על המערכות הפרלמנטריות ברחבי העולם[28]. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. כמו כן, הוא פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות, בהם פעילים רבים בני עדות המזרח, אל המרכז שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד בה הוצב במקום ה-27. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות.

באוקטובר 1976, לאחר שטען ראש אמ"ן האלוף שלמה גזית בתוכנית דוקומנטרית אמריקאית כי לטענתו לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הטרור באופן צבאי, דרש שמיר את פיטוריו של גזית במכתב לשר הביטחון שמעון פרס. בתוך המכתב כתב שמיר "משמעות תשובתו היא, כי ראש אגף מודיעין בצה"ל, הממלא תפקיד מרכזי במלחמה נגד הטרור הערבי־פלסטיני, אינו מאמין, שיש בכוחה של ישראל לגבור על ארגוני הרצח[29]."

במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. במסגרת זאת נבחר למקום השישי ברשימה והשלישי בתנועת החירות לאחר בגין ועזר ויצמן. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, תוך ניצול היעדרותו של בגין עקב התקף לב שעבר. בגין גמל לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת[30][31].

יושב ראש הכנסת (1977–1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל: נאום סאדאת בפני הכנסת, לצדו יו"ר הכנסת שמיר ונשיא המדינה, אפרים קציר.

לאחר המהפך, ב־1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת במהלך ביקורו בישראל בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות[32]. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.

שר החוץ (1980–1983)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה עם מזכיר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר בפנטגון בתפקידו כשר החוץ (15 באוקטובר 1982).

באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב־10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 שבהן שוב ניצח הליכוד (בו הוצב במקום השביעי) ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. עם מינויו לתפקיד שר החוץ הופצו כותרות בעיתונים מרחבי העולם שבהן סופר על "עברו הטרוריסטי" של שר החוץ החדש[33].

ב-1981, במסגרת כהונתו כשר החוץ, שמיר נפגש עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט ושר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בבון באמצע משבר ביחסי גרמניה–ישראל. המשבר נסוב סביב ביקורו של שמידט קודם לכן בערב הסעודית, במהלכו העלה הקנצלר טענה לפיה חש מחויבות מוסרית כלפי העם הפלסטיני והכריז שגרמניה תשקול מחדש את מדיניות מכירת הנשק שלה וייתכן שתפעל לקדם מכירת טנקים לצבאות ארצות ערב בכלל וסעודיה בפרט[34]. שמידט הבטיח לשמיר כי ישמר את היחסים עם ישראל ללא שום הפרעה גופי תקשורת סילפו את דבריו. בהמשך נבלמה עסקת מכירת הנשק הגרמנית לסעודיה[35].

במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת והחל לפעול לקדם חיזוק ביחסי ישראל–צרפת לאחר תקופת קיפאון יחסי מאז האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בעוד שמשרד החוץ הישראלי בראשות שמיר הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מהיותה חלוצת קידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, מיטראן תבע בפני חברי הכנסת והממשלה להכיר במדינה פלסטינית[36]. שמיר ניסה לקדם מגעים עם ברית המועצות, בעיקר בעבור העלאת שאלת מעמדם של יהודיה על הפרק. לשם כך פעמיים נפגש שמיר עם שר החוץ ובהמשך גם ראש הממשלה הסובייטי אנדריי גרומיקו, פעם ראשונה בתקופת ממשלת ישראל התשע עשרה (ממשלת בגין השנייה) ופעם שנייה בתקופת ממשלת ישראל העשרים ואחת (ממשלת האחדות, שבמסגרתה כיהן שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה)[37].

מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רוב מדינות אפריקה ניתקו קשריהן עם מדינת ישראל, ושמיר ראה חשיבות עילאית בייצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל, בין לבין דרך חידוש היחסים עם מדינות עולם שלישי. בין היתר, בעת כהונתו של שמיר כשר החוץ חידשה ישראל את יחסיה עם זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בדצמבר 1982 ביקר שמיר בזאיר ונמען עם העריץ האוטוקרטי מובוטו ססה סקו והשניים חתמו על הסכם סיוע טכני[38]. שנה לאחר מכן נחתם הסכם צבאי בין ישראל לזאיר, שכלל, מעבר לאספקת נשק ישראלי, גם אימון ישראלי של הצבא הקונגולזי. בהמשך, שמיר ושר הביטחון אריאל שרון ביקרו מספר פעמים בזאיר, ונחרדו לצפות בשימוש בנשק הישראלי למען רדיפה של האוכלוסייה האזרחית הקונגולזית בידי משטרו הדיקטטורי של ססה סקו[39].

בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל בהתחייבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בהמשך, ב-1982, על בסיס "תוכנית פהד", הליגה הערבית אימצה הכרה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון. שמיר צידד במהלך שקידמה הממשלה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ("מבצע אופרה") ביוני 1981.

ב־15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי[40]. כהונתו כשר החוץ ידעה עלייה הדרגתית בהכרה של סין העממית בריבונות ישראל וקידום הסדר יחסים הדרגתי עם מדינות רבות ברחבי העולם להעלאת מעמדה של ישראל ביחס לקהילה הבינלאומית. בהמשך, בתקופתו כראש ממשלה, קידום הסדרים דיפלומטיים אלו הבשיל להסדרת יחסים דיפלומטים תקינים עם מספר מעצמות אזוריות ברחבי העולם (כולל הסדר יחסי ישראל–סין[41], יחסי הודו–ישראל[42] ויחסי ברית המועצות–ישראל שבהמשך הפכו ליחסי ישראל–רוסיה).

ראש הממשלה – הקדנציה הראשונה (1983–1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים
יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל, 1985; מאחוריו עוזרו צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל

ב־28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין.

שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין הגושים הפוליטיים, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו".

המצב הכלכלי (1983)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמן המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל.

שמיר התנגד לתוכנית הדולריזציה מחשש שהיא תגביל את הריבונות של ישראל בתחום החוץ[43]. לפיכך בלם שמיר את המשך הדיונים בתוך הממשלה על התוכנית אך חשיפתה בדרך הדלפתה לתקשורת בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%.

המצב הביטחוני (1983–1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב־23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ־150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף.

ב־6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב־12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובריאיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה.

ב־27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, פיגוע ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים.

על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".

ממשלת האחדות – "רוטציה" (1984–1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הממשלה החדשה (1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר במועדון המסחרי והתעשייתי

על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה הושפע בין לבין מהפתעת הבחירות שהעניק שמיר בעת העימות מול פרס, כאשר הביע תמיכה בהקמה של ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, לנוכח המשברים הרבים שמולם עמדה המדינה, בהם האינפלציה, המצב בבוץ הלבנוני ועוד[44].

הישג של הליכוד הוביל לחלוקת הכנסת 60:60 בין הגושים, ומכאן ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. פרס כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובתיווך חיים הרצוג עצמו בצעד חסר תקדים, הצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר, ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ[45].

שר החוץ בממשלת האחדות (1984–1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל ממרכז לבנון. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל. תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.

בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת.

עוד ב-1985 עמד שמיר בראש משלחת ישראלית להיפגש עם מקביליו שרי החוץ האירופיים בלוקסמבורג לתיאום הסדרי מסחר עבור מניעת פגיעה בשוק היצוא החקלאי הישראלי לנוכח כניסתה של ספרד, יצרנית חקלאות משמעותית, אל הקהילה הכלכלית האירופית[46]. באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין[47]. שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.

שמיר היה מעורב בפרשת איראן–קונטראס במסגרתה תמך ביוזמתו של פרס לתיווך ישראלי במגעים בין גורמי הנהגה מתונים באיראן וחזבאללה לבין ממשל רייגן בבית הלבן. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואהקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה[48]. המגעים תחילה נערכו ביוזמתו של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, רוברט מקפרלן, אך שמיר ופרס טענו כי על מקפרלן ליידע את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בנעשה[49]. מקפרלן יידע את שולץ רק לאחר קבלת הוראה ישירה מהנשיא רייגן. כל הפרשה הייתה למעשה לשיתוף פעולה ישראלי עם הממשל האמריקאי שפעל מאחורי גבו של הקונגרס במהלך בלתי חוקי. זעם ציבורי רב פרץ נגד הממשל האמריקאי בעקבות דליפת המגעים לתקשורת אך יחסיה של ארצות הברית עם ישראל כמעט שלא נפגעו.

ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. לאחר הסדר תוכנית הייצוב הכלכלית ויציאתה לפועל, פרצה יריבות מרה בין ראש הממשלה פרס לשר האוצר מודעי לאחר שהאחרון כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", ובעקבותיה פרס פיטר את מודעי. שמיר תמך במודעי והיה חשש כי ממשלת האחדות תתפרק בעקבות היריבות הקיימת[50]. שמיר הציע שיצליב את תפקידו עם מודעי עד להסכם הרוטציה, אך פרס סירב לקבל את האופציה. על בסיס ההסכם הקואליציוני הקיים, היה על שר האוצר להיות חבר הליכוד, ומתוך כך מינה פרס לתפקיד את משה נסים, שביצע החלפה עם מודעי בתפקידו כשר המשפטים[51].

גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים"[52]. בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".

הקדנציה השנייה כראש ממשלה (1986–1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושתיים
ממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר מציץ במסמכיו של ראש הממשלה שמעון פרס במליאת הכנסת בירושלים, 1985.
שמיר במושב הטייס (קוקפיט) של מסוק AH-1 קוברה, 22 בינואר 1987.

על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בהבטחתו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת להעביר לשמיר את ראשות הממשלה. בממשלתו החדשה של שמיר מונה פרס לשר החוץ. מתוך המערך היה רבין המתנגד העיקרי לפירוק הממשלה. עם מינויו של שמיר לראש ממשלה, הוא צירף את רבין להיות יחד איתו ועם פרס ב"מועדון ראשי הממשלה" ("הטרויקה"), שעל בסיסו כל ההכרעות המרכזיות צריכות להתקבל על ידי שלושת השרים הבכירים, פרס, רבין ושמיר[53].

לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה.

פרשת קו 300 (1984–1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרשת קו 300

בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז תנועת החרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ[54]. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה"[55].

ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב־29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ[56]. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה[57].

הקשיים עם ארצות הברית (1985–1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, בעיקר לנוכח קרבתו למטוס הקרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון[58], וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה[59]. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי "חלופות הלביא" – עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית[60].

פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך משבר זה לא התממש בדמות פעולות של הממשל נגד ישראל, עקב הערכת חשיבותה האסטרטגית בידי ממשל רייגן. מה כן המשבר גרם לטינה ארוכת שנים של ישראל בקרב אנשי קהילת המודיעין האמריקאית[61]. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה.

ניסיונות פרס להגיע להסדר מדיני (1985–1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הסכם לונדון (פרס-חוסיין)
ראש הממשלה יצחק שמיר לוחץ יד לשחקן הכדורסל מיקי ברקוביץ', בקבלת פנים לכבוד מכבי תל אביב במלון דן בתל אביב, 7 באפריל 1987.

בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין, מלך ירדן, והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו.

בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. בהמשך קידם פרס יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שדמתה להסכם לונדון באופיה, מכיוון שקראה לכינוס ועידה בינלאומית עם בוררים עבור שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי. שמיר סירב לקבל כל משא ומתן עקיף וכל ועידה בינלאומית שתיערך דרך מתווכים, ובעבור יוזמת שלום קבע תנאי מקדים של משא ומתן ישיר בין ישראל ונציגי ארצות ערב[62]. במהלך 1987 הלך והידרדר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחבל עזה, ובראשית יוני הביאו התפרעויות המוניות, שבאו במלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה, לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.

האינתיפאדה הראשונה (1987–1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה

ב־9 בדצמבר 1987, פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.

האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות[63]. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.

במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.

כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית[64], שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב־16 באפריל 1988[65], לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור.

הקדנציה השלישית כראש הממשלה (1988–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שמיר עם רעייתו ומשפחתו מקיים מחיית זכר עמלק באמצעות שימוש ברעשן בכל אזכור השם "המן" בעת קריאת המגילה מגילת אסתר.

ממשלת האחדות השנייה (1988–1990)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושלוש

ב־1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר ראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון. למרות חילוקי הדעות ששררו ביניהם, אם באופן בסיסי בשל השתייכותם למפלגות פוליטיות יריבות ואם לגבי עניינים אקטואליים שונים, שרר אמון אישי הדדי בין שמיר ובין רבין - שניים שרבו הסיפורים על היותם מסוגרים וחשדניים באופיים - בניגוד ליחסי האיבה והאי-אמון ששררו בין רבין ובין פרס.

המגעים להסדר מדיני (1988–1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות.

בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' הרברט ווקר בוש. הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארכ בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארכ: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארכ, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.

פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון (שכונו יחדיו "החישוקאים") חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה.

לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר ביש"ע יתקיימו בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים[66]. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה.

יחסי שמיר-שרון, שזמן רב היו קודרים, התקררו עוד יותר, כאשר ראש הממשלה סירב לשתף את שרון במגעים הסודיים שניהל לצד שר החוץ ארנס בטענה כי שרון ידליף חומר לתקשורת על המגעים[67]. בקרב תומכי שמיר עלתה הערכה כי פיטורי שרון יובילו לנפילת "החישוקאים". שמיר חשש מפני פילוג הליכוד ומפני פעילותו האפשרית של שרון מחוץ לפיקוחו בתוך הממשלה ועל כן החליט להבליג. בשביל להמשיך ולקדם את המשא ומתן להסדר מדיני נדרש שמיר להשיג רוב תומכים במשאל בקרב חברי מפלגתו. לקראת הוועידה שבה נועדה להיערך ההצבעה, שרון חיבל במערכת ההגברה ובמיקרופונים באולם הכינוס של הוועדה.

בוועידה הסוערת של הליכוד, שנערכה ב־12 בפברואר 1990 ב'גני התערוכה' בתל אביב, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, במהלך שהפתיע את המון חברי הליכוד כמו גם את מקורביו לוי ומודעי. לאחר מכן, ברגע ששמיר הציג את הצעתו להצבעת מחטף, שרון השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו!" במשך שניות ארוכות זעקו שמיר ושרון לתוך המיקרופונים שלהם בניסיון להתגבר האחד על השני. כאוס נוצר ולא ניתן היה להבין מי מבין חברי התנועה תומך בשמיר ומי בשרון. בתוך כל הזעקות ניצל שמיר את המצב שלא אפשר הכרעה סדירה והכריז כי הצעתו התקבלה לסדר היום וכי הוועדה נסגרה[68]. בפועל, המטרה של שרון ותומכיו לערער את מנהיגותו של שמיר כשלה, מכיוון שהודות לבלגן שנוצר בתוך ההצבעה יכול היה שמיר לקדם את המשא ומתן להסדר ללא ההצבעה.

האירוע הזכור בשם "ליל המיקרופונים" נחשב לחיזיון מביש ולשפל מדרגה בהתנהלות הפוליטית. תנועת "החישוקאים" כשלה במטרתה לשים כבלים על רגליו של שמיר והלה מצידו המשיך במסע ומתן בעקיפת ההצבעה הסדירה. בהמשך הגדיר שמיר את המהלך נגד מנהיגותו בתוך שורות הליכוד כ"מרד" וטען כי: שלושת ה"חישוקאים", השרים שרון, לוי ומודעי, תקפו אותי בזעם רב, ועד היום אינני יודע על מה בדיוק יצא קצפם[69]."

"התרגיל המסריח" (1990)[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התרגיל המסריח

יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.

מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-חרדים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.

ממשלת ימין-דתיים (1990–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים וארבע

הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגן שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן קיבל את תיק החקלאות) והחל מ־1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי.

בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.

האינתיפאדה ורצועת הביטחון (1988–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה הראשונה נמשכה. ב־14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה. ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש.

ב-26 באפריל 1988 נהרגו מפקד גדוד צבר של חטיבת גבעתי, סא"ל שמואל (שמוליק) אדיב, והגשש רמזי וחש במרדף אחר מחבלי חזבאללה בהר דב. בתגובה, ב-2–4 במאי 1988 יצא לפועל "מבצע חוק וסדר" במסגרתו פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז שלום הגליל. כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. הייתה זו הפעולה הראשונה סוגה בקנה מידה רחב שביצע צה"ל נגד ארגון חזבאללה והיא הובילה לנסיגה משמעותית של מחבלים מטעם הארגון מפעולות נגד צה"ל על גבי רצועת הביטחון לתקופה[70].

במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו. במהלך המאבק הפנימי בין ארגוני הטרור בדרום לבנון, רוב האש של הארגונים הופנתה האחד נגד השני ולא נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון.

ב-16 בפברואר 1992, הוצא לפועל מבצע "שעת לילה", סיכול ממוקד בחייו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי[71], שנעשה בהסכמתו המיידית של שמיר לתוכנית שגובשה בצה"ל לאחר איסוף נתונים בידי אגף המודיעין[72]. את מוסאווי ירש בהנהגת חזבאללה חסן נסראללה.

ישראל במלחמת המפרץ (1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ישראל במלחמת המפרץ

אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.

בלילה שבין 16 בינואר ו־17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל־25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ־300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכוח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.

ועידת מדריד ותככים בממשלה (1991–1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ועידת מדריד (1991)

עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".

נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וחבל עזה ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות.

קליטת העלייה (1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, מבצע שלמה
ראש הממשלה שמיר מקבל את פניהם של עולים חדשים מאתיופיה.
שמיר ביריד תעסוקה לעולים חדשים מברית המועצות וחיילים משוחררים בתל אביב.

במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב־25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם.

בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.

הבחירות לכנסת ה-13 (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלוש עשרה

עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל להשתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!".

הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל ביחד עם מפלגת ש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.

בכנסת ה-13 (1992–1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. את מקומו בהנהגת הליכוד ירש בנימין נתניהו במרץ 1993, לאחר פריימריז בהם התמודד נתניהו מול בני בגין ודוד לוי.

בעת כהונת הכנסת השלוש עשרה היה שמיר זקן חברי הכנסת לאחר פרישתו של יאיר שפרינצק לקראת הבחירות. בפתיחתה של הכנסת השתים עשרה, על מנת להתחמק מלכהן כזקן הכנסת טען שפרינצק כי הגיל המופיע ברישומי הכנסת שגוי, וכי הוא בן 66 בלבד ולא בן 76. בעקבות זאת הנחה היועץ המשפטי להעביר את המינוי הזמני לידיו של יצחק שמיר[73]. בירור נוסף העלה כי אכן שפרינצק הוא "זקן חברי הכנסת". במסגרת תפקיד זה ב-1992 שמיר ניהל את הישיבה הראשונה של הכנסת אף על פי שהיה באותה העת חבר הממשלה ועמד בראשה (הבחירות התקיימו ב-23 ביוני, ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין הושבעה ב-13 ביולי).

שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו ואף התעמת עם סגן שר החוץ, יוסי ביילין בריאיון על כך[74]. בעניין הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994, שמיר אמר בכנסת כי יתרונותיו עולים על חסרונותיו וכי הוא תומך בהסכם, וטען כי אין כל דמיון בין ההסכם שבוצע במשא ומתן ישיר לבין ההצעה של הסכם לונדון מ-1987, שלפיה הייתה קמה ועידה בינלאומית. עוד הוסיף: ”יש תזה האומרת, שללא הסכם אוסלו שקדם לו, ההסכם עם ירדן לא היה בא לעולם. אינני בטוח בכך, אבל גם אילו היה זה נכון לא הייתי רואה בזאת הצדקה להסכם אוסלו, שיש לראות בו משגה כבד ועתיר סכנות. ואם היה צריך לדחות את ההסכם עם ירדן בגלל זה שלא היינו חותמים על הסכם אוסלו, הייתי מסכים לדחייה הזאת.”[75]

לאחר הפרישה (1996–2012)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונו של יצחק שמיר מוצב בכנסת בליווי משמר כבוד של משמר הכנסת
יצחק שמיר, איור מאת חיים טופול, 1997
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר בתל אביב

בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". ב-2009, יוסי אחימאיר, שכיהן כיועץ לשכתו בכהנו כראש ממשלה, ערך לקט מחקרים, עדויות, זיכרונות ועוד הנוגעים לשמיר כדמות הספר "כסלע איתן"[76].

על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות – התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בריאיון עמו מ-1999 הביע עניין במפלגת המרכז החדשה וזיקה למועמד מטעמה, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק[77]. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי"[78]. לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה[79]. שמיר גם הודיע על תמיכתו במועמד הליכוד אריאל שרון במהלך הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001. בשנות השמונים המאוחרות לחייו פסק שמיר מלהתבטא בציבור.

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים.

שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר[80]. ב-2004, בעקבות הרעה במצבו הבריאותי עקב מחלתו, הוא הועבר למוסד רפואי מיוחד והמדינה סירבה להיענות לבקשת המשפחה ולממן את שהותו במוסד[81]. בשנותיו האחרונות הועבר לבית אבות בתל אביב.

נפטר ב־30 ביוני 2012 בגיל 96[82]. נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל[83]. ארון קבורתו הוצב בכנסת ולאחר מכן נערכה עבורו הלוויה ממלכתית בהר הרצל ב-2 ביולי, ובמהלכה ספדו לו בין לבין נשיא המדינה פרס, ראש הממשלה נתניהו ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין[84], כמו גם בני משפחתו.

תדמיתו וחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר כיהן כראש הממשלה קרוב לשבע שנים. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעיתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הם שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך.

שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011[85] ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות לשעבר, וגלעדה, שעבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, ולאחר מכן כעובדת סוציאלית[86]. נכדתו, מיכל דיאמנט, הוצבה במקום ה-15 ברשימת תקווה חדשה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, אולם לא נבחרה.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון.
  • בשנת 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר
  • פארק תיירותי במעלה אדומים נקרא על שמו.
  • בשנת 2015 החליטה עיריית יבנה לקרוא על שמו את שם בית הספר היסודי ללימודי אקולוגיה ואת שם השכונה החדשה שתקרא "נאות שמיר". גם בעיר רמלה הוקמה שכונה בשם זה.
  • במרץ 2017 פורסם כי שמו של בית החולים אסף הרופא שונה ל"המרכז הרפואי שמיר"[87]
  • בספטמבר 2017 נחנך בפתח תקווה בית ספר תיכון שש שנתי על שמו. "מכון שמיר לחקר הגולן" בקצרין נקרא על שמו.
  • ביולי 2020 הוחלט בעיריית חיפה לקרוא על שמו שכונה חדשה בשם "רמת שמיר" בשטח בו הייתה אמורה לקום רמות גוראל (בין רמות בגין לשכונת דניה)[88]. גם בבית שמש אחת מהשכונות החדשות בעיר נקראת "נווה שמיר".
  • בעיר תל אביב נקרא על שמו בית ספר תיכון. כמו כן, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר ברחוב משה שרת 34.
  • ברחבי הארץ נקראים על שמו רחובות, כבישים וכיכרות.
  • בספרות יצחק שמיר הוא הבסיס והמקור לדמות של מפקד ארגון "הימאים", אברהם אבידן, בסדרה בשם זה מאת אבנר כרמלי (הוא שרגא גפני) שפורסמה ב-16 ספרים בשנים 1961–1994 בהוצאת מ. מזרחי. גפני, ששמיר היה מפקדו בלח"י, הקפיד להציגו כפי שהכיר את שמיר במציאות אך הזיז את זמן האירועים המתוארים (שהם אמנם דמיוניים) לשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אבידן כמפקד הארגון בתקופה זאת. באותה תקופה היה שמיר פעיל צעיר ונמוך דרג בארגון. כאשר פורסמו רוב ספרי הסדרה היה שמיר סוכן של "המוסד" באירופה.
שמיר שימש לא רק כבסיס לדמות אלא גם כמודל הוויזואלי שלה למאייר של ספרי הסדרה, מ. אריה (אריה מוסקוביץ').
כאשר נכתבו הספרים האחרונים בסדרה (שאבידן אינו מופיע בהם) שמיר היה ראש ממשלת ישראל[89].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
  • מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.)
  • "For the Sake of Zion": Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House, 1993. ("למען ציון לא אחשה")
  • Summing Up: An Autobiography, London: Weidenfeld and Nicolson, 1994.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר קוטלר, יצחק שמיר: המוהיקני האחרון, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב', ירדן הוצאה לאור, 1988, עמ' 48–97
  • שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה: מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990, תל אביב: יאיר, תשנ"א 1990
  • אילן שיינפלד, "הפה והטלפיים: יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה – ניתוח השוואתי", סטודיו 19 (1991), 15–19
  • חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ח 1997
  • דו"ח צוות המרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991
  • משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, ידיעות ספרים, 1995
  • אהרן אמיר, "שלוש אהבות מנדאטוריות", האומה 145 (תשס"ב 2001), 66–72
  • נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('קו אדום'), 2004
  • יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל; מכון ז'בוטינסקי, תשס"ח 2008 (36 מאמרים)
  • נחמיה בן-תור: נושאי לפיד החירות, קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 125–224, הוצאת "יאיר", 2008(הספר בקטלוג ULI)
  • אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011
  • אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 2: יצחק שמיר או: איש קטן גדול, כנרת זמורה _ ביתן דביר, תשע"ו - 2016, עמ' 185–250
  • יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם - ראה מכאן", בתוך: "האומה", גיליון 202, יוני 2016, עמ' 27–37
  • יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר: עשייה ולא דיבורים", בתוך: זיכרון ומחקר, כתב עת האגודה הישראלית לתיעוד בעל-פה, גיליון 2, ינואר 2018 עמ' 45–56
  • שמעון גולן, טילים על ישראל, הוצאת צה"ל/ המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ומודן, 2020
  • יוסי אחימאיר, יצחק שמיר: אחדות לאומית וגישושי שלום, בתוך: העשור החמישי, תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), הוצאת ראובן מס ירושלים, 2021, עמ' 65–80

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, תל אביב-יפו, מדינת ישראל: הוצאת ידיעות ספרים, 1994, עמ' 10
  2. ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה; האנציקלופדיה של הגטאות; רוז'נה (Różana), יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
  3. ^ מתיאור נכדתו מיכל דיאמנט https://twitter.com/michal_diament/status/1519583356031221761
  4. ^ Shamir was right about one thing Israel News | Haaretz, archive.ph, ‏2013-09-30
  5. ^ יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל; מכון ז'בוטינסקי, תשס"ח 2008 (להלן: "אחימאיר, כסלע איתן"), עמ' 77.
  6. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 47
  7. ^ שמיר (יזרניצקי) יצחק – ״מיכאל״ – העמותה להנצחת מורשת לח״י
  8. ^ נחום ברנע כתב שהיה זה שמיר עצמו שהוציא להורג את גלעדי, ראו נחום ברנע, ראש הממשלה המיועד, דבר, 9 ביוני 1978
  9. ^ שמיר מספר על הפרשה בעצמו בספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר" עמ' 58.
  10. ^ הבריחה מלטרון – העמותה להנצחת מורשת לח״י
  11. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 65–67
  12. ^ ⁨נרצח הלורד מוין, בקאהיר ⁩ | ⁨הארץ⁩ | 7 נובמבר 1944 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  13. ^ יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, ירושלים, ישראל: מודן הוצאה לאור, 1956, עמ' 177–172
  14. ^ "אידאליסט חסר כריזמה, אפרורי בלי אגו": מי אתה יצחק שמיר?, נבדק ב-2022-01-31
  15. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 95
  16. ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספריית פועלים, 1997, עמ' 44-45
  17. ^ מפי העם, דבר, 2 ביוני 1950.
  18. ^ אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 102.
  19. ^ הדרך למשרות ממלכתיות בכירות נחסמה גם בפני חברי תנועת החרות (ששמיר עמד להצטרף אליה), חברי מק"י ויוצאי המחתרת הקומוניסטית בעיראק.
  20. ^ שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 106
  21. ^ אתר למנויים בלבד רונן ברגמן, ‏מלחמת המפרץ, באתר "ידיעות אחרונות", 6 ביולי 2012 (הקישור אינו פעיל)
  22. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 118-119.
  23. ^ הקצין הנאצי שגויס למוסד, mako, ‏2018-04-13
  24. ^ כך על פי אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 105. ביאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, עמ' 71, מוזכר ששמיר ניהל את "מ.ג. מוצרי גומי בע"מ" לפני תיאור התגייסותו למוסד.
  25. ^ קראו בכותר - מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין - גיליון 72, kotar.cet.ac.il
  26. ^ יוסף ארגמן, "יצחק שמיר עוזב את המוסד", מבט מל"מ, גיליון 72, יוני 2015
  27. ^ אורי כהן ונסים ליאון, מרכז תנועת חרות והמזרחים 1965–1977: משותפות אדנותית לשותפות תחרותית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011, בעמ' 43.
  28. ^ אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 105.
  29. ^ ⁨יצחק שמיר. תובע פיטורי האלוף גזית ⁩ | ⁨דבר⁩ | 6 אוקטובר 1976 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  30. ^ אריק בנדר, ידיד המזרח, מעריב, 7 ביוני 2011.
  31. ^ נחום ברנע, ראש הממשלה המיועד, דבר, 9 ביוני 1978
  32. ^ ראו למשל: טדי פרויס, ברוכה הבאה כנסת 9, דבר, 16 ביוני 1977, לעומת: ישראל קרגמן, עידן חדש בכנסת, דבר, 17 ביוני 1977 ושבח וייס, על ממלכתיות והתחסדות, דבר, 29 באוגוסט 1977
  33. ^ ⁨יצחק שמיר ⁩ | ⁨מעריב⁩ | 11 מרץ 1980 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  34. ^ בעקבות משבר האנרגיה העולמי שפרץ ב-1973, מדינות מערביות רבות, לנוכח הבהרת התלות הכלכלית שלהם במדינות המפרץ, התקרבו בבחינה דיפלומטית לעולם הערבי במחירה של ישראל. בין אותן מדינות גרמניה המערבית ויפן, שתי מעצמות כלכליות שהמשבר הוביל לשינוי במדיניותם במזרח התיכון.
  35. ^ שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 145
  36. ^ א. פלמור, ידידות במבחן, ירושלים, ישראל: הוצאת כרמל, 1998, עמ' 93
  37. ^ שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 151-153
  38. ^ רודן, אנטישמי, וידיד יקר: יחסי ישראל עם מובוטו, נשיא קונגו, שיחה מקומית, ‏2021-07-27
  39. ^ "הטרגדיה האדירה של המדינה הענייה והעשירה ביותר בעולם". TheMarker. נבדק ב-2022-04-03.
  40. ^ יצחק שמיר, באתר של משרד ראש הממשלה.
  41. ^ ישראל וסין נערכות לחגוג 30 שנות יחסים דיפלומטיים, מקור ראשון, ‏2021-11-22
  42. ^ יוסי אחימאיר, יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם, ראה מכאן, מידה, ‏2016-08-21
  43. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, ידיעות ספרים, 1994, עמ' 181
  44. ^ אורלי אזולאי, האיש שלא ידע לנצח: שמעון פרס במלכודת סיזיפוס, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 113
  45. ^ ממשלת האחדות הלאומית כונתה לעיתים בהלצה "ממשלת היצחקים", על בסיס המספר הרב של חבריה ששמם הפרטי היה יצחק: יצחק שמיר, יצחק רבין, יצחק מודעי, יצחק נבון ויצחק חיים פרץ כולם היו שרים מטעמה.
  46. ^ מעריב, יצחק שמיר נאבק על עתיד היצוא החקלאי, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏22 באוקטובר 1985
  47. ^ אהרל'ה ויסברג, ליאור יעקבי, "אלפא", דיווחו הטייסים. מעוז הטרור הושמד, ישראל היום, ‏18 בספטמבר 2015
  48. ^ רן דגוני, ארה"ב תפסיק את תמיכתה ב'קונטראס', מעריב, 15 בינואר 1987
  49. ^ מיכאל בר-זהר, שמעון פרס – הביוגרפיה המלאה, ראשון לציון, ישראל: הוצאת ידיעות ספרים, 2016, עמ' 546
  50. ^ מעריב, פרס: אם מודעי לא יוחלף אני אפטר אותה הפעם לא אתפשר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏8 באפריל 1986
  51. ^ מעריב, 'ארור היום בו החלטתי להקריב שנה והצי מחיי למען הכלכלה', הספרייה הלאומית של ישראל, ‏14 באפריל 1986
  52. ^ שוברים את הכלים
  53. ^ יוסי גולדשטיין, רבין: ביוגרפיה, תל אביב: הוצאת שוקן, 2006, עמ' 350
  54. ^ מעריב, שמיר: ועדת חקירה תפגע בביטחון ותחשוף סודות, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏30 במאי 1986
  55. ^ יצחק שמיר: ראש הממשלה ה-7 של מדינת ישראל; סיפור חייו
  56. ^ "כך שברו בכירי השב"כ את קשר השתיקה סביב פרשת קו 300". הארץ. נבדק ב-2022-05-04.
  57. ^ יוסף ולטר וברוך מאירי, הוראת ראש השב"כ להמית את 2 המחבלים הייתה פסולה והיא שהביאה לתהליך החיפוי, מעריב, 30 בדצמבר 1986, המשך; אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154–158.
  58. ^ דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, כנרת, בית הוצאה לאור, 1998. עמ' 178-179.
  59. ^ טענות על צביעות לכאורה של ראש הממשלה ושרי הליכוד לאחר החלטת ביטול פיתוח הלביא.
  60. ^ מבקר המדינהמימוש חלופת צה"ל ללביא, דוח שנתי 40 לשנת 1989 ולחשבונות שנת הכספים 1988.
  61. ^ אברהם בן צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011, פרק 8: רונלד רייגן ושחיקת שולי היחסים המיוחדים, 1981–1989, עמ' 183
  62. ^ ⁨שמיר ⁩ | ⁨מעריב⁩ | 11 מרץ 1988 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  63. ^ הרוגים באינתיפאדה הראשונה, באתר "בצלם".
  64. ^ בני טוקר, "הדיון הפומבי על תקיפה באיראן - הפקרות", באתר ערוץ 7, 2 באוגוסט 2012.
  65. ^ עמיר רפפורט ומוריה בן יוסף, 25 שנה לחיסול בכיר אש"ף: הסיפור המלא, באתר nrg‏, 6 באפריל 2013.
  66. ^ בני מוריס, הקורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי: 2001–1881, תרגום: יעקב שרת, ספריית אופקים, 2004, עמ' 566
  67. ^ גדי בלום וניר חפץ, הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון, תל אביב, ישראל: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 433
  68. ^ ועידת הליכוד 1990 - מי בעד חיסול הטרור? קרב הצעקות בין שרון לשמיר, נבדק ב-2022-01-28
  69. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 249–250
  70. ^ מעריב, המחבלים לא חזרו להתבסם במיידון אחרי פעולת צה"ל, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏24 במאי 1988
  71. ^ רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, עמ' 348-367
  72. ^ 30 שנות נסראללה: האם החיסול של קודמו היה צעד נכון? - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2022-03-04
  73. ^ מעריב, זקן הבית, יצחק שמיר, יפתח את מושב הכנסת ה־12, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏7 בנובמבר 1988
  74. ^ יצחק שמיר: הסכם אוסלו הציל את ערפאת, יוטיוב, ‏3 ביולי 2012
  75. ^ ז. הודעת הממשלה על חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה ההאשמית של ירדן שנחתם בראשי תיבות ביום 17 באוקטובר 1994 ברבת-עמון; הישיבה המאתיים-ושישים-ושתיים של הכנסת השלוש-עשרה; יום שלישי, כ' בחשוון התשנ"ה (25 באוקטובר 1994); ירושלים, הכנסת, שעה 00:09, הכנסת
  76. ^ יוסי אחימאיר, יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם, ראה מכאן, מידה, ‏2016-08-21
  77. ^ נחמן שי מראיין את יצחק שמיר, 7.1.1999, "מה בוער", גלי צה"ל, נבדק ב-2022-04-04
  78. ^ האיחוד הלאומי - רשימת המועמדים, באתר הכנסת.
  79. ^ הליכוד - רשימת המועמדים, באתר הכנסת.
  80. ^ חמי שלו ואהרון לפידות, ‏על המסלול, באתר ישראל היום, 16 באפריל 2010
  81. ^ מרסיאנו, אילן (2004-10-26). "מדוע לא תממן המדינה אשפוז סיעודי לשמיר?". Ynet. נבדק ב-2022-04-04.
  82. ^ טל שלו‏, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר הלך לעולמו, באתר וואלה!‏, 1 ביולי 2012
  83. ^ הלווייתו של יצחק שמיר - ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל | מספר החלטה 4872, GOV.IL
  84. ^ מסע הלוויה יצחק שמיר, נבדק ב-2022-04-04
  85. ^ שולמית שמיר, אשת ראש הממשלה לשעבר, הלכה לעולמה, באתר וואלה!‏, 29 ביולי 2011
  86. ^ עפרה לקסאבא, יצחק שמיר, באתר ערוץ 7, 28/01/16
  87. ^ ד"ר איתי גל, אחרי 69 שנה: "אסף הרופא" ייקרא ביה"ח יצחק שמיר, באתר ynet, 26 במרץ 2017
  88. ^ חגית הורנשטיין, שכונת רמת שמיר נחנכה בבניין העירייה, באתר כלבו – חיפה והצפון, 20 ביולי 2020
  89. ^ אלי אשד, שישים שנה עם הימאים, בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד";
    אלי אשד, "הימאים לא היגיעו לקן הנשרים", האומה 224, נובמבר 2021


יצחק שמיר - תבניות ניווט
הקודם:
מנחם בגין
יושב ראש מפלגת הליכוד הבא:
בנימין נתניהו