וידוי (טולסטוי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וידוי
Исповедь
מאת לב טולסטוי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מסה, אוטוביוגרפיה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
שנת הוצאה 1882 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וידוירוסית: Исповедь) הוא ספר קצר של הסופר הרוסי לב טולסטוי העוסק במלנכוליה, פילוסופיה ודת, שנכתב בשנים 1879-1880.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

וידוי הוא תיאור אוטוביוגרפי של טולסטוי את מאבקו במשבר אמצע החיים. הוא מתאר את חיפושו אחר תשובה לשאלה: אם אלהים אינו קיים, והמוות הוא ודאי, מה משמעות החיים? טולסטוי טוען שללא תשובה לשאלה זאת, חייו הם בלתי אפשריים.

הספר מתחיל במשל על אדם הבורח מפני חיה רעה לתוך באר יבשה, הרואה דרקון בתחתית הבאר והוא נאחז בשיח הצומח בסדק של קיר הבאר כדי שלא ליפול טרף לדרקון. בהאחזו בשיח הוא רואה שני עכברים, אחד שחור ואחד לבן, הסובבים את השיח ומכרסמים ממנו. האדם מבין שקצו קרב, אבל בראותו טיפות דבר מפרחי השיח ומלקק מהם. טולסטוי מיד מביא את הנמשל: "כך אני, נדבק לשיח החיים, ביודעי שדרקון המוות מחכה לי בוודאות, מוכן לקרוע אותי לגזרים; ואיני יכול להבין למה נפלתי לסבל זה. ניסיתי ללקק את הדבש שבעבר נחם אותי, אבל הוא כבר אינו מעניק לי הנאה, והעכברים הלבנים והשחורים של היום והלילה מכרסמים בענף בו אני נאחז."

טולסטוי מתאר ארבע התייחסויות לבעיה שהוא תיאר:

  1. בורות - אם אדם אינו מודע למוות האורב לו, החיים נסבלים. אך טולסטוי דוחה גישה זאת בכך שמרגע שאדם מודע למוות הוא אינו יכול להתעלם ממה שהוא יודע.
  2. אפיקורסיות - מודעות לכך שהחיים הם זמניים והנאה מהרגע. טוסטוי דוחה גישה זאת כבלתי מוסרית, שכן היא אפשרית רק למעטים, בעוד רוב בני האדם אינם בעלי אמצעים מספיקים לחיי הנאה כאלו.
  3. התאבדות - טולסטוי מציין שזה הפתרון המתאים מבחינת יושרה אינטלקטואלית, שכן אם המוות ודאי, למה לחכות? אולם טולסטוי כותב שהוא אינו אמיץ מספיק ללכת בדרך זו.
  4. היאחזות - המשך החיים למרות האבסורד. טולסטוי כותב שהוא הולך בדרך זו כי הוא אינו יכול לעשות שום דבר אחר.

בהמשך פונה טולסטוי לשאלת מציאות האל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותרת המקורית של הספר היה הקדמה לביקורת על תאולוגיה דוגמטית, כחלק אחד מעבודה של ארבעה חלקים הכוללת גם את "ביקורת על תאולוגיה דדוגמטית", "תרגום והרמוניזציה של ארבעת הבשורות" ו"מה אני מאמין?"[1]

נסיון ראשון לפרסם את הספר נעשה בשנת 1882 בכתב עת, אולם הוא נפסל על ידי הצנזורה של הכנסייה האורתודוקסית. בשנת 1884 הוא פורסם בז'נבה ובשנת 1906 ברוסיה.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתואר כחשוב שביצירותיו האוטוביוגרפיות של טולסטוי. הספר השפיע על מהטמה גנדהי שאמר עליו שמתחת למעטה הנוצרי שלו, יש בו מסר אוניברסלי[2].

המשל הפותח את הספר מוצג בו כ"משל מזרחי". אולם בן ציון גרשוני הצביע על העובדה שמשל דומה להפליא, מופיע בספר שני לוחות הברית מתחילת המאה ה-17, בו הוא מצוטט מספר בשם "אבן בוחן"[3]. על כן, מניח גרשוני שהמשל הגיע לטולסטוי ממקור יהודי[4].

תרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Translator's Note from "The Gospel in Brief" published by T.Y. Crowell
  2. ^ שמעון לב, "נטייה עמוקה לרוחניות": מהטמה גנדהי והרמן קלנבאך ב"חוות טולסטוי" בדרום אפריקה, זמנים 122, אביב 2013
  3. ^ ישעיה הלוי הורוביץ, ‏שני לוחות הברית, חלק א', שער האותיות, אות ג', באתר HebrewBooks - "העולם קרקע שוה ובקצהו בור עמוק גוב אריוותא אין מים בו זולתי נחשים צפעונים אשר אין להם לחש רבים יהמו כרובים ככפיר ותנין והאדם הסכל הולך סביב לו עודנו מסתכל בתוכו שוחק ונופל ובחמלת ה' עליו אולי ישוב ונחם הקרה לפניו מידי נופלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור ונאחז בסבך השרש לבל ירד מטה פן יבלע וב"כ וב"כ נשא עיניו וראה חלון קטן ובו הלך דבש ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד ידו האחת מחזקת בשרש ובשנית ירדה הדבש להשיבה אל פיו ועודנו פעם אוכל ופעם חדל והנה שתי חולדות אחת לבנה ואחת שחורה אוכלות תמיד שורש העשב ואותו הפתי להתפתותו לדבש שמצא לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו והוא לא ידע עד יעקר העשב מעקר ויפול פתאום לארעית גובא ינותח לנתחים בתוך לבאים ..."
  4. ^ משל ומקורו, הצופה, 1 בדצמבר 1960; המשך