האסכולה האפיקוראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האסכולה האפיקוראית הייתה אסכולה פילוסופית שהחלה באתונה בערך בשנת 307 לפנה"ס וראשיתה בהגותו של הפילוסוף אפיקורוס. נקודת המוצא של התפיסה היא שבעולם שבו אנו חיים לא קיימת מעורבות של אלים אלא הכל פועל לפי חוקי הטבע אותם מוטב לנו לחקור שכן ידיעתם תעזור לנו להבין כיצד עלינו לחיות.

מתוך אותה הבנה, מבחינים האפיקוראים שההנאה ושלוות נפש הם מצבי התודעה הטובים ביותר שבני אדם יכולים לחוות ולפיכך לכל פרט מוטב לשאוף להנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות. האופן שבו ממליץ אפיקורוס לשאוף לחיים מאושרים הוא מתוך מניעה והיפטרות מכאב פיזי, חוסר פחד מן האלים ומהמוות וכן סילוק טרדות שמקורן בדיעה מוטעית (כגון השתוקקות למעמד, פרסום, עושר או כוח פוליטי). כמו כן אפיקורוס ראה בכל הנאה שהיא טובה כשלעצמה, כל עוד אינה מביאה איתה טרדות גדולות יותר מן ההנאה עצמה – וכך, אפיקורוס מעודד למלא את חיינו בהנאות פשוטות כמו מנוחה, אכילה (אבל רק עד שובע), בילוי וסיוע לחברים וקרובים ולמידה.

"הסלוק של כל כאב הוא הגבול האחרון לגדלה ולעצמתה של ההנאה; בכל מקום שההנאה נמצאת, וכל זמן שהיא נמשכת, לא ימצא לא כאב, לא צער ואף לא שלוב ביניהם".

אמרות היסוד של אפיקורוס. אמרה 3

הפילוסופיה האפיקוראית בהקשר של הגות מדינית הניחה את התשתית לתורת התועלתנות ובכך לתפיסת המשפט והכלכלה המודרניות:

"הצדק אינו דבר כשלעצמו; הוא אינו אלא סוג של אמנה - בעניינים שבין אדם לחברו במקומות ובזמנים שונים - שלא להזיק ולא להינזק".

אמרות היסוד של אפיקורוס. אמרה 33

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספרו של אפיקורוס היה ממוקם בביתו ובגנו באתונה. בין תלמידיו, שכללו גם נשים ועבדים, היו הרמאכוס, אידומנאוס, קולוטוס, פוליאינוס ומטרודורוס. אפיקורוס הדגיש את חשיבותה של הידידות כנדבך של האושר. הוא ותלמידיו היוו חברה בעלת אורח חיים צנוע, ונמנעו מלהתערב בחיים הציבוריים. האסכולה האפיקוראית התפתחה בד בבד עם האסכולה הסטואית ועם זרם הספקנות בפילוסופיה היוונית, והייתה פופולרית עד קריסת האימפריה הרומית. את עיקרי תורת המוסר של הפילוסופיה האפיקוראית ניתן למצוא במעט כתביו של אפיקורוס שנשמרו – "אמרות היסוד", "אמרות היסוד עותק הוותיקן" ו-"מכתב למנואסיאוס" וכן בכתביהם של פילוסופים אפיקוראים מאוחרים יותר: המשורר הרומאי לוקרטיוס ביצירתו "על טבע היקום" וכתביו דיוגנס איש אוינואדה. בנוסף פילוסופים מאסכולות מתנגדות גם הם מהווים מקור חשוב לידע שלנו, לדוגמה סנקה מגדולי הפילוסופים הסטואים, על אף התנגדותו החזקה לאנשי הזרם האפיקוראי בתקופתו (כמה מאות שנים אחרי מותו של אפיקורוס), תיאר את אפיקורוס עצמו כחכם דגול והציע פרשנויות לכתביו.

אחרי שהקיסר קונסטנטינוס קידם את מעמדה של הנצרות באימפריה הרומית, האסכולה האפיקוראית עברה תקופה של התנוונות. דנטה אליגיירי ביצירתו הקומדיה האלוהית התייחס לאפיקוראים ככופרים המתייסרים במעגל השישי של הגיהנום. המילה "אפיקורס" בספרות התלמוד ובתרבות היהודית בכלל מזוהה עם אפיקורוס, וזאת משום שלפי תורתו אין להאמין לסיפורים במיתוסים ואין לקיים מצוות שכן האלים בהיותם מושלמים ללא טרדות, חיים עם עצמם בידידות ואין להם שום סיבה להתעניין בעולמם של בני האדם וכך אין בכוונתם להתערב בו.

אחרי שספרו של דיוגנס לארטיוס "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים" (ובהם אפיקורוס) התפרסם באירופה במרוצת המאה השש עשרה, הפילוסוף הצרפתי פייר גסנדי בן המאה השבע עשרה כתב שני ספרים שבהם ניסה להחיות מחדש את תורת אפיקורוס ולגשר בין תורת האטומים של אפיקורוס לבין הנצרות. בתקופה המודרנית מדענים אימצו ברובה את תורת האטומים של אפיקורוס, ופילוסופים מטריאליסטים אימצו את תורת הנהנתנות שלו.

תורתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתעמק בתורת דמוקריטוס, אפלטון ואריסטו, הגיע אפיקורוס למסקנה כי מטרת הפילוסופיה היא להגיע למצב של שלוות נפש. הוא חיפש דרך כדי להקל על הסבל ועל הצער האנושיים ולהגיע למצב של אושר. אפיקורוס הגדיר את הפילוסופיה כפעילות שבאמצעות מילים וטיעונים מובילה לחיים מאושרים. הפילוסופיה שלו מורכבת משני חלקים: הפיזיקה והאתיקה. הפיזיקה, כמו זו של דמוקריטוס, מבוססת על החומר שכולו עשוי אטומים הנמצאים במצב של תנועה מתמדת. באמצעות האטומים החושים מעבירים אלינו את תחושותינו ואת הרגשותינו. מדובר לא רק במושג שאנו מקבלים על אודות כל העצמים שמסביבנו, אלא גם בתחושות נפשיות הנוצרות באמצעות אטומים טהורים ביותר. המסרים שהחושים מעבירים אלינו הם תמיד נכונים ורק המוח האנושי מסלף אותם. אפיקורוס הסביר באמצעות אטומים את היקום, את גרמי השמיים, את האלים, את הנפש ואת המוות.

הפיזיקה של אפיקורוס משמשת כבסיס לאתיקה שלו המורכבת מן הדברים שעלינו לרצות בהם ומן הדברים שעלינו להימנע מהם למען רווחתנו. הוא טען שכל היצורים מרגע שהם נולדים רודפים אחר ההנאה ושונאים את הכאב. הוא הגדיר את ההנאה כתכליתם של חיים מאושרים. מדובר לא רק בהנאות החושים, אלא בעיקר בהנאות הנפש. אין משמעו של דבר שכל הנאה היא טובה וכל כאב הוא רע. עלינו להימנע מהנאות הגורמות למחלות ולקבל את הכאב אם הוא מוביל לבריאות טובה יותר. המטרה היא שלוות נפש והימנעות מכאב. במצב זה קיימים מנוחה, שמחה ותענוג והוא מצב של הרמוניה פנימית משוללת כאב וצער. זו משמעותם של חיים מאושרים שהתבונה והזהירות מאפשרות לנו.

על פי התפיסה האפיקוראית, המכשול העיקרי בדרך אל האושר, הוא הפחד מן האלים ומן המוות. אם כי לתפיסתו של אפיקורוס האלים קיימים, אין להם כל עניין בבני האדם. הם מעוניינים באושרם בלבד. לכן, החכם יודע שאין הם הולכים להזיק לו והוא איננו מפחד מהם. לטענת האפיקוראים אין לאלים כל מעורבות במה שקורה אצלנו, והם אינם זקוקים למתנות ולקורבנות. הגישה האפיקוראית מתנגדת לכל צורה של דת, שהיא בעיניהם מיותרת ומזיקה בדרך אל האושר, משום שהיא בין היתר יוצרת פחד מיותר בקרב בני האדם.

האפיקוראים דחו גם את הפחד מן המוות. הנפש והגוף מורכבים מאטומים, ואלה המרכיבים את הנפש אינם יכולים לחוש בדבר אלא כשהם נמצאים בחסותו של הגוף. עם מותו של הגוף הנפש מתפוגגת ומאבדת את כוחה. המוות הוא מצב של חוסר תחושה, ולכן איננו אומר דבר בעבור האדם. כל עוד אנו קיימים המוות איננו, וכאשר הוא בא אין אנו קיימים. בעיניהם של האפיקוראים המוות הוא מצב סופי שאחריו אין תחושות או שכר ועונש, ולפיכך אין צורך לפחד ממנו. מותו של אדם מתבטא בפיזור האטומים שהם חלקיקיו.

בניגוד לאסכולות אחרות, האפיקוראים לא קיבלו את רעיון החיים לאחר המוות. הם התמקדו באדם כפרט ובאושרו בלבד. משום כך האפיקוראים קראו להתרחקות מן החיים הציבוריים, היות שהם מונעים מן האדם את ההנאה והאושר. המוטו שלהם היה: אין לפחד מן האלים; אין להתיירא מן המוות; ניתן להשיג את הטוב; קל לשאת את הסבל.

לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Long, A. A., Sedley, D. N. (1987). The Hellenistic Philosophers: vol. 1. translations of the principal sources with philosophical commentary. Cambridge, England: Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]