ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/טיוטות ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית/טיוטה:דיני שמים
שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא הערך כתוב בסגנון של "חבורה", עם מחקר ראשוני, ואף עם טעויות.חייב בדיני שמים הוא דין מיוחד אשר קובע מקרים בהם אף שבכללי דיני ממונות רגילים, יוצא שאין אדם חייב לשלם, מאידך חל עליו "דין שמים" לשלם.
מקור[עריכת קוד מקור]
גרמא[עריכת קוד מקור]
במסכת בבא קמא[1] מובאים דברי רבי יהושע כי מזיק בגרמא "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", ובתחילת הסוגיה מובאות ארבע דוגמאות לדין זה:
- הפורץ גדר בפני בהמת חברו וברחה
- הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה וכך נשרפה
- השוכר עדי שקר להעיד
- היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו
ולאחר מכן הובאו שם דוגמאות נוספות של גרמא בנזיקין[2].
דיני שמים נוספים[עריכת קוד מקור]
מצאנו בכמה מקומות נוספים בגמרא חיוב תשלומין כאשר "בא לצאת ידי שמים":
- בפרק המפקיד[3] מובא: "אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזהו, נותן לזה מנה ולזה מנה", כלומר שאם יש לו ספק למי חייב נותן לכל אחד, ובגמרא העמידו "הכא בבא לצאת ידי שמים" כלומר שדין זה שצריך לתת לכל אחד הוא מ"דיני שמים".
- בפרק הגוזל עצים[4] מבואר כי המלוה בריבית שאינה יוצאה בדיינים, "אם בא לצאת ידי שמים", חייב לשלם.
- בפרק הגוזל ומאכיל[5] מבואר כי התובע מחברו כסף שגזל ממנו או שהפקיד בידו, והלה אומר "איני יודע" (כלומר שאינו מכחיש), אמנם פטור מלשלם, אך "אם בא לצאת ידי שמים", חייב.
בירור גדר הדין[עריכת קוד מקור]
כאשר באים לברר את גדר הדין, עולות ארבע סברות אפשריות:
- יש חיוב ממוני גמור על האדם לשלם את הנזק, אלא שאין כח לבית דין לכפותו על כך.
- אין חיוב ממוני לשלם בדיני אדם, אך בדיני שמים עונשים אותו כמזיק שחייב ממון ולא שילם.
- אין חיוב ממוני לשלם, אלא שאם ישלם יש בכך "מצוה בעלמא", (שהיא מצווה לחבירו, ולא מצווה כלפי שמיא).
- אין בתשלומין אלא משום מידת חסידות לכפר על הנזק שגרם.
פסקי הראשונים[עריכת קוד מקור]
שיטת רש"י - "קם ליה מדרבה מינה"[עריכת קוד מקור]
הראשונים נחלקו בסוגיית הגמרא בפרק השוכר את הפועלים[6]. רבא אמר "אתנן אסרה תורה ואפילו בבא על אמו". ופירש שם רש"י כי מי שפטור מתשלומי ממון בדיני אדם מפני שנתחייב בעונש חמור יותר, כלל הנקרא "קם ליה בדרבה מיניה", חייב לשלם בדיני שמים, כגון הבא על אמו ונתחייב לה אתנן בשכרה. ואף על פי שמכיון שחייב מיתה הוא פטור בדיני אדם מלשלם את אתנן, מכל מקום חייב בדיני שמים לשלמו, משום "שאפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח (ביד בית דין) לעונשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם". ומוסיף שם רש"י: "אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה", כלומר שאם הנתבע חייב בדיני שמים והתובע עשה מעשה ותפס בעצמו שווי הממון ממנו, אין מוציאים זאת מידו.
יוצא לכאורה כי לדעת רש"י גדר החיוב בדיני שמים הוא, חיוב לשלם את הנזק, אלא שאין בית דין כופים על כך, ובשל כך ממונו משועבד לפרעון חוב זה, ואם תפס הנתבע, אין מוציאים מידו. ועוד יש לומר כי אין כל חילוק בין בית דין של מטה לבית דין של מעלה.[דרושה הבהרה]
שיטת המאירי - נחשב גזלן ופסול לעדות[עריכת קוד מקור]
בדומה לרש"י מתבאר בדברי המאירי[7] שכתב: "חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון, הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו, אלא שלענין חשבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות[8] שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראים, שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".
מבואר בדברי המאירי כרש"י, כי על החייב בדיני שמים מוטלת חובת תשלומין, אלא שאין לבית דין כח להוציא את הממון ממנו, ומאחר והוא עדיין חייב בהישבון "תורת גזלה חלה עליו עד שישיב", ומחמת איסור זה אף מחמיר המאירי שהוא פסול לעדות. ונראה מדברי המאירי גם כרש"י שאם הנתבע תפס, אין מוציאים מידו, שהרי מוטלת על התובע חובת תשלומין וממונו משועבד לכך.
הסוברים ש"דיני שמים" אינו חיוב[עריכת קוד מקור]
התוספות על הסוגיה בבבא מציעא[9] הקשו: "ואם תאמר, תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן", ותירצו: "ויש לומר דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם. אי נמי, התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם".
מהקושיה והתירוץ הראשון, מוכח שסברו תוספות שהחיוב הוא רק מידת חסידות, אבל על פי דין, פטור לגמרי.
בתירוץ השני מוכח שיש חיוב כלפי שמיא, אמנם לא כמו התירוץ הראשון שמדינא פטור ואם רוצה להוסיף זו "מעלה", אלא יש בכך מצוה בעלמא[10].
המהרש"ל נקט בספרו ים של שלמה[11] שבכל הדינים בהם נאמר "חייב בדיני שמים", לא מועילה תפיסה על ידי הנתבע[12] והסביר טעם הדבר: "ובגרמא לכולי עלמא מפקינן מיניה. דבשלמא קלב"מ חייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועברינן החומרא, וסוף סוף חייב הוא. אבל הכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים, אם כן פשיטא דאי תפס מפקינן".
מבואר בדבריו שרק בחיוב ממון שפטור מלשלמו מדין "קים ליה בדרבה מיניה", מועילה תפיסה, כי הוא חייב בעצם. מה שאינו כן בכל דבר שעיקר חיובו אינו אלא בדיני שמים, ובדיני אדם אין כלל חיוב, אם תפס מוציאים מידו[13]. ומסתבר כי לדעת המהרש"ל, אינו פסול לעדות כפי שסבר המאירי, כי בגדרי חיובי נזקין הרי הוא פטור.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ מסכת בבא קמא, דף נ"ה, עמוד ב'
- ^ העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, הנותן סם המות בפני בהמת חברו, השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, המבעית את חברו, נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה, שחכמים אומרים פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים
- ^ מסכת בבא מציעא, דף ל"ז, עמוד א'
- ^ מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד ב'
- ^ מסכת בבא קמא, דף קי"ח, עמוד א'
- ^ מסכת בבא מציעא, דף צ"א, עמוד א'
- ^ חידושי המאירי על בבא קמא, דף נה'
- ^ הכוונה לרבי משולם בן יעקב הכהן מלוניל, מרבותינו הראשונים בפרובנס, צרפת, "בעל ההשלמה"
- ^ דף צא, עמוד א'
- ^ ועיין בדברי הברכת אברהם, שמהתוספות מוכח שלא מועילה תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים, ועל כרחך, צריך לומר שגדר החיוב אינו אלא "מצוה בעלמא"
- ^ וגם הובא בש"ך, על חו"מ סי' כח סק"ב
- ^ וכפי שמפורש בשו"ת הריב"ש [3] מדברי הראשונים והגאונים שהעלו כן לדינא
- ^ ובדבריו יוצא שגם אין לכופו בדברים לפרוע מה שחייב בדיני שמים
[[קטגוריה:ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית]] [[קטגוריה:כללים ועקרונות במשפט העברי]] [[קטגוריה:בבא מציעא: סוגיות תלמודיות]] [[קטגוריה:משפט עברי: דיני ממונות]] {{נו}}