קם ליה בדרבה מיניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קם ליה בדרבה מיניה (קלב"מ) הוא ביטוי הלכתי (פירוש מילולי מארמית בבלית - עומד בפני הגדול ממנו) שמשמעותו: כאשר מגיעים לאדם שני עונשים על מעשה אחד, או על שני מעשים שנעשו בו זמנית, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מופיעים מספר מקורות מהם נלמד דין זה. הראשון נמצא בספר שמות, בפרשת משפטים[1]: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענש יענש ... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" כלומר, אם האשה מתה, הרי אין המכה משלם לאב את דמי הולדות, מכיוון שהוא מחויב מיתה על אותו מעשה של הכאת האשה. אך אם האשה לא מתה, הרי שהוא מחויב לשלם.

מקור שני, גם הוא בפרשת משפטים, נמצא בפרשת "בא במחתרת"[2]: "אם במחתרת יימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה עליו השמש דמים לו, שלם ישלם..." כלומר, גנב שבא במחתרת פטור מלשלם, מכיוון שהיה מותר להורגו בזמן הפריצה. אך במצב שאין לו דין מוות, עליו לשלם[דרוש מקור: דרוש מקור שזה באמת הפירוש, הפירוש הידוע של אין לו דמים זה שמותר להרוג אותו ולא שהוא לא צריך לשלם].

מקור שלישי מתייחס למקרה שבו אדם מחויב עונש מלקות וממון, ששם כתוב[3]: "והפלו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" ודרשו חז"ל[4]: "על רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות" כלומר, אם הוא חייב גם ממון הרי הוא לוקה ואינו צריך לשלם. לכלל זה יש יוצא מן הכלל יחיד - הדין של מוציא שם רע שייחודי בכך שהאיש שמוציא לאשתו שם רע מחויב גם בקנס כספי וגם במלקות. אכן ישנם עוד מקרים שנענש רק בממון ונפטר מהמלקות. בעדים זוממין שהעידו שאדם חייב לחבירו כסף, משלמים ולא לוקין. (משנה במסכת מכות). ומכה חבירו הכאה שיש בה שווה פרוטה, אף שהיה צריך ללקות על הלאו של "לא יוסיף", בכל זאת משלם.

דיני קלב"מ מרוכזים בתלמוד הבבלי בפרק שלישי של מסכת כתובות, "אלו נערות". אך יש סוגיות נוספות בש"ס שעוסקות בכלל זה, למשל - במסכת סנהדרין דף עב, וכן בבבא-קמא, בפרק שני ובפרק שביעי.

יישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתה ומלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שני העונשים המוטלים עליו הם מיתה ומלקות, נחלקו התנאים[5] האם אומרים קם ליה בדרבה מיניה או לא. לדעת רבי עקיבא, הכלל חל ולא ילקה, ואילו לדעת רבי ישמעאל, ילקה, מאחר שהמלקות יכולות להיות חלק מההמתה ולא עונש "אחר".

המיתה שפוטרת מתשלום היא רק מיתה בידי אדם, כלומר מיתת בית דין, או מקרה שבו אפשר להמית את האדם ללא בית דין, כגון רודף או בא במחתרת. אם דין המוות הוא בידי שמים, כמו בדוגמת המשנה לגבי אדם ששרף חפץ של חבירו ביום הכיפורים (שחייב כרת), לדעת רבי נחוניא בן הקנה[6] גם בזה יש קלב"מ, אך להלכה לא נפסק כמותו. למרות זאת, רש"י[7] מביא את דעת הגאונים, שבמקרה זה יוכל הניזק לתפוס בכח את דמי נזקו מממונו של המזיק, על אף שבית דין לא יחייב אותו. ראשונים אחרים חולקים וסבורים שהניזק אינו יכול לתפוס, למרות הסכמתם העקרונית בדבר חיוב המזיק בדיני שמיים, ויש אומרים שאינו חייב אף בדיני שמיים.

מלקות וממון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמתחייב מלקות וממון - להלכה ילקה ולא ישלם, למעט שני מקרים: עדים זוממים שזממו לחייב אדם ממון שלא כדין, והרי הם מתחייבים ממון מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומלקות בגלל הלאו "לא תענה", הכלל הוא שחיוב הזוממין חזק יותר מחיובם כלפי שמים, וישלמו - "כל המשלם אינו לוקה". המקרה השני הוא חובל בחבירו, שחייב מלקות על שהכה את חבירו, וכן ממון - פיצוי על הנזק - משלם ולא לוקה, מכיוון שחסה התורה על ממונו של הנחבל[8]. גם כאשר אדם אחד מחויב בבי"ד שני סוגי מיתות, נותנים לו את המיתה החמורה מדין קים לה בדרבה מינה[9], ואמנם לפי שיטת רבי יוסי, נותנים לו בכזה מקרה את העונש הראשון שהתחייב בו, ולא משנה מה חמור יותר.

חייבי מיתות שוגגין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין נוסף חודש בגמרא, והוא "חייבי מיתות שוגגין". משמעותו היא שדין זה של קלב"מ נאמר לא רק במקרה שיש חיוב מיתה בפועל, אלא גם במקרה שאדם, למשל, שרף את בית חבירו בשבת, אך לא ידע שהיום שבת, שהדין הוא שאין הוא מחויב מיתה על עבירה זו שנעשתה בשגגה, הרי הוא פטור מלשלם.

דין זה קיים במיתה, אך אין הוא קיים במלקות. כלומר אם אדם עשה בשגגה עבירה שהוא חייב עליה מלקות, ובו זמנית חויב לשלם לחבירו כסף, דבר זה שנוי במחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, ולהלכה אין קלב"מ במקרה זה וחייב לשלם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קצות החושן סימן כח ס"ק א, וראו גם סימן פז ס"ק כג וסימן תי ס"ק ד

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.