קם ליה בדרבה מיניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קים ליה בדרבה מיניה (קלב"מ) הוא כלל הלכתי (תרגום מילולי מארמית בבלית - עומד בפני הגדול ממנו) הקובע כי כאשר מגיעים לאדם כמה עונשים על מעשה אחד, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מופיעים מספר מקורות מהם נלמד דין זה. הראשון נמצא בספר שמות, בפרשת משפטים[1]: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענש יענש... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". מדובר במקרה שבו אדם מכה אשה הרה, ועובריה נהרגים בעקבות כך. אם האשה נהרגת- המכה פטור מלשלם על העוברים, בעוד שאם היא שורדת, הוא חייב לשלם עליהם.

מקור נוסף מתייחס למקרה שבו אדם מחויב עונש מלקות וממון. על מקרה כזה נאמר[2]: "והפלו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר". במסכת מכות[3], דרשו על פסוק זה כך: "על רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות"- כלומר, אתה מחייב אדם בעונש אחד לכל מעשה, ולא יותר.

לכלל זה יש יוצא מן הכלל יחיד - הדין של מוציא שם רע, הייחודי בכך שהאיש המוציא שם רע מחויב גם בקנס כספי וגם במלקות. בנוסף יש גם כמה מקרים בודדים בהם האדם נענש דווקא בממון ולא במלקות. כך לדוגמה בעדים זוממים שהעידו עדות ממון, שמשלמים ולא לוקין, וכן מכה חבירו הכאה שיש בה שווה פרוטה, אף שהיה צריך ללקות על הלאו של "לא יוסיף", בכל זאת משלם.

דיני קלב"מ מרוכזים בעיקר בתחילת הפרק השלישי של מסכת כתובות, "אלו נערות"[4]. הנושא נידון גם במסכת סנהדרין, בבא קמא, מכות ועוד.

מקרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתה ומלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שני העונשים המוטלים על האדם הם מיתה ומלקות, נחלקו התנאים[5] האם אומרים קים ליה בדרבה מיניה או לא. לדעת רבי עקיבא, הכלל חל ולכן האדם לא ילקה, ואילו לדעת רבי ישמעאל, ילקה, מאחר שהמלקות יכולות להחשב כחלק מהמיתה.

המיתה הפוטרת מתשלום היא רק מיתה בידי אדם, כלומר מיתת בית דין, או מקרה שבו אפשר להמית את האדם גם מחוץ לבית הדין- בדין רודף או הבא במחתרת. אם דין המוות הוא בידי שמים, כחילול יום הכיפורים שעונשו כרת, יש מחלוקת: לשיטת רבי נחוניא בן הקנה[6] יש בזה דין של קלב"מ, אך לא נפסק כמותו להלכה. למרות זאת, רש"י[7] מביא את שיטת הגאונים, שבמקרה זה יוכל הניזק לקחת בכוח את הכסף המגיע לו מממונו של המזיק, למרות שבית הדין לא יחייב אותו. ראשונים אחרים חולקים וסבורים שהניזק אינו יכול לעשות כן, למרות הסכמתם העקרונית כי המזיק חייב בדיני שמיים.

מלקות וממון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאדם במתחייב מלקות ובממון - הוא לוקה ולא משלם, למעט שני מקרים: עדים זוממים שזממו לחייב אדם ממון שלא כדין, אמורים לקבל מלקות- מדין "לא תענה ברעך עד שקר", אך גם לשלם על הנזק שזממו לגרום, מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". הכלל הוא שהחיוב על תוכן ההזמה גדול יותר מהחיוב על עצם ההזמה - ו"כל המשלם אינו לוקה". המקרה השני הוא חובל בחבירו, שחייב מלקות על שהכה את חבירו, וכן ממון - פיצוי על הנזק. בפועל, הוא משלם ולא לוקה, מכיוון שחסה התורה על ממונו של הנחבל ורצתה לפצות אותו על הוצאותיו[8].

מיתות רבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אדם מתחייב ביותר מסוג אחד של מיתה, אי אפשר להעניש אותו בכולן- אדם יכול למות רק פעם אחת. לכן, האדם ייהרג במיתה החמורה יותר.

לרבי יוסי, האדם ייהרג במיתה הראשונה שהעידו עליו[9].

חייבי מיתות שוגגין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין נוסף מחודש בגמרא, והוא "חייבי מיתות שוגגין". משמעותו היא שדין קלב"מ נאמר לא רק במקרה שבו יש חיוב מיתה בפועל, אלא גם במקרה שאדם יכול היה להתחייב מיתה, אך בפועל אינו נהרג. כך, לדוגמה, אדם המבעיר את גדיש חברו בשבת, אך בלי שידע שמדובר בשבת / שהפעולה אסורה, ולכן נחשב שוגג. המחלל שבת בשגגה אינו נהרג, אך כיוון שיכול היה לההרג, הוא אינו חייב לשלם על הגדיש[10].

דין זה קיים רק במיתה, אבל לא קיים במלקות. לכן, אם אדם עשה בשגגה עבירה שעונשה מלקות, ובאותו מעשה התחייב בממון, להלכה- אין אומרים קלב"מ אך לא יתחייב מלקות וייפטר בלא כלום, אלא צריך לשלם[11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קצות החושן סימן כח ס"ק א, וראו גם סימן פז ס"ק כג וסימן תי ס"ק ד

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.