גרמא בנזיקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גרמא בנזיקין הוא מושג במשפט העברי, שפירושו נזק הנעשה באופן עקיף ולא באופן ישיר. ישנה מחלוקת מאז ימי התנאים על אילו נזקים עקיפים ישנו חיוב כספי, אבל גם במקרים שבהם אין חיוב כספי שניתן לאכיפה בבית דין, ישנו איסור להזיק - "גרמא בנזקין אסור"[1], וכן חל על המזיק חיוב בדיני שמים לשלם את הנזק, ועד שלא יעשה כן לא יימחל לו העוון.

המקורות בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ישנן כמה סוגיות הקשורות לדין גרמא.

מקרים של פטור בידי אדם וחיוב בידי שמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהושע מונה כמה מקרים של גרימת נזק באופן עקיף ואומר שפטורים עליהם בדיני אדם

אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

בהמשך מעמידה הגמרא כל אחד מארבעת המקרים כך שהקשר של מזיק לנזק יהיה קצת פחות ישיר[2].

הגמרא מביאה עוד מקרים רבים של גרימת נזק באופן עקיף, שעליהם נאמר "פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים", ומקשה למה רבי יהושע לא מנה אותם:

ותו ליכא? והאיכא: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים!

הגמרא אומרת שרבי יהושע מסכים שגם במקרים אלו הדיון הוא חיוב בדיני שמיים בלבד, אך הוא בחר לציין רק מקרים שלגביהם יכול היה להיות ספק גם לגבי החיוב בדיני שמיים. כלומר, שישנו ספק האם ישנו אפילו קשר עקיף בין מעשי האדם לנזק הנגרם[3].

ההשוואה לדיני שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד א' שואל למה בדיני נזיקין אדם פטור על נזק שהוא יצר יחד עם אש, ובדיני שבת הוא חייב, למשל במקרה שבו אדם זורה בשבת בסיועה של הרוח. בהמשך היא מביאה ארבעה תירוצים, ששלושה מהם הם אוקימתות שמסבירות מדוע במקרה של נזיקין לא מדובר בהצטרפות של המזיק והרוח. ההסבר הרביעי – הסברו של רב אשי – הוא הסבר מהותי: בשבת אסרה התורה מלאכת מחשבת ואילו בנזיקין – גרמא פטור.

בתלמוד[4] מובאות כמה דוגמאות לנזק עקיף, המכונה "גרמא" או "גרמי", מפי תנאים ואמוראים:

"אמר ר' יצחק: הדא אמר: המבטל כיס חבירו (המונע ממנו רווח עתידי) - אין לו עליו אלא תרעומת

מאידך, מצאנו מקרים שבהם אף על פי שהנזק נגרם בעקיפין, חל חיוב לשלם. לדוגמה:

  • השורף שטרותיו של חברו, ועל ידי כך מפסיד חברו את האפשרות לגבות את חובו[5]
  • מראה ממון חברו לגוי והגוי גזלו[6]
  • דיין שטעה במצבים מסוימים[7]

בנוסף הובאו בתלמוד שתי הלכות. האחת: "רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי... וסבירא לן כוותיה"[8]. ההלכה השנייה היא: "רב אשי אמר... וגרמא בנזקין פטור"[9].

מחלוקות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים יש כמה דיונים שונים בנוגע לחיוב גרמא.

הבדל בין המושג "גרמי" למושג "גרמא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם בספרו "היד החזקה" פסק בקצרה בסיכום דינים אלו: "כל הגורם להזיק משלם נזק שלם"[10].

לדעת הסמ"ע[11] והש"ך[12] כוונת הרמב"ם שאין כל הבדל בין "גרמא" ל"גרמי" (ואכן בארמית "גרמי" היא צורת הרבים של המילה "גרמא").

על פי פרשנות זו, אכן ישנה מחלוקת מאז ימי התנאים והאמוראים האם לחייב על נזק עקיף. ממילא, המקורות שבהם נפסק שחייב הם כדעת המחייבים, והמקורות שבהם נפסק שפטור הם כדעת הפוטרים.

להלכה הרמב"ם פסק שחייב. אמנם גם הרמב"ם פטר במקרים מסוימים, שהמשותף להם הוא כשהנזק אינו תוצאה ודאית של מעשה המזיק, או במקרה שהנזק היה יכול להיגרם ללא מעשה המזיק (כגון, כאשר פרץ קיר רעוע בפני בהמת חברו, שייתכן והיה נופל מעצמו) או כאשר המזיק הזיק בכוונה, כאשר המשמעות היא שלא נהג ברשלנות פושעת. ב"שולחן ערוך" פסק הרב יוסף קארו כדעת הרמב"ם[13].

שיטת בעלי התוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת, לדעת בעלי התוספות אין לפרש את המקורות השונים כביטוי לדעות שונות, אלא ההבדל הוא שבגרמא פטור ובגרמי חייב. על בסיס הנחה זו נחלקו הדעות מה ההבדל בין גרמא לגרמי.

לדעת הרא"ש ההבדל הוא במידיות הנזק בגרמי, או ודאותו, לעומת גרמא שבו אין ודאות או מידיות:

והיכא דהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי היזיקא הוא הנקרא גרמי... ועוד יש לחלק (ד)היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי

רא"ש בבא קמא, פרק תשיעי סימן י"ג

לעומתו, הריצב"א מסיק, שאין כל הבדל במהות המקרים, אלא שחכמים ראו לנכון לחייב במקרים מסוימים, על פי שכיחותם, או שיקולים אחרים.

דינא דגרמי הוי מטעם קנס... ולכן כל היזק המצוי ורגיל לבוא - קנסו חכמים. וטעם דקנסו, שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין

תוספות, בבא בתרא, דף כב עמוד ב

כדעת הריצב"א פסק גם הרמ"א[14], והוסיף שכחלק מתקנת חכמים יש לחייב על כל הנזק המצוי בכל דור ודור והוא הנקרא גרמי.

לעומת זאת, כתב הש"ך שלדעת הריצב"א יש חיוב על רשימה סגורה של מקרים המופיעים בגמרא ומכונים גרמי, ולא ניתן להוסיף מקרים שכיחים נוספים במהלך השנים[15].

מה מקור החיוב בגרמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן מביא בקונטרס מיוחד שכתב על עניינים אלו בשם "דינא דגרמי" סדרה של ראיות לשני הצדדים, ולבסוף מכריע שחיוב ב'גרמי' הוא מדאורייתא.

משמעות גרמא להלכה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, בשל העובדה שהרבה מהעסקים נעשים בצורה וירטואלית, רבים מהנזקים נעשים בגרמא. על כך כותב הרב אהרן ליכטנשטיין:

במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיזיים או אפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב... יוכל גנב למדן מבריק לתכנן ולבצע שוד מושלם, בעזרת מערכת כלי פריצה של גרמא מבלי להסתבך, לדוגלים בשיטה זו, בנזק ישיר או גרמי. הנתמיד בפטור תרחיש כזה על יסוד גרמא בנזיקין? ...הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פרצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד להרים קרנה של תורה....

שיעורי הר"א ליכטנשטיין, דינא דגרמי, עמ' 200

כדי לאפשר לבית הדין לדון בנזקים אלה על פי שיטות הראשונים המחייבים (רמב"ם וריצב"א) דורשים חלק מבתי הדין שבשטר הבוררות תהיה הסמכה מפורשת שבית הדין יוכל לחייב גם בגרמא, להלן הנוסח בשטר הבוררות של רשת ארץ חמדה גזית:

הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא והפסדים של מניעת רווח בהתאם לנסיבות, כפי שיקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו

הסכם הבוררות, אתר ארץ חמדה גזית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב, עמוד ב'.
  2. ^ במקרה הראשון, מעמידה הגמרא את הדין במקרה שהגדר לא הייתה "בריאה" (חזקה). במקרה השני מדובר, לפי הגמרא, במקרה שהקמה ניזוקה ברוח שאינה מצויה. במקרה השלישי, שוכר עדי השקר לא שכר אותם עבור רווח של עצמו, אלא עבור חברו. במקרה הרביעי, מסביר התלמוד, הוא לא היה חלק מכת עדים אלא הוא היה עד אחד, ולפיכך יכול היה לכל היותר לחייב את הצד השני להישבע.
  3. ^ במקרה הראשון, כיוון שהקיר בכל מקרה עומד להיסתר, הווה אמינא שאינו חייב גם בדיני שמיים; במקרה השני, הוא לא היה אמור לצפות לרוח שאינה מצויה, ולפיכך יכול היה האדם לחשוב שאינו חייב גם בדיני שמים; במקרה השלישי יכול היה האדם לחשוב שאין חיוב כלל – גם לא בדיני שמיים – משום שהוא יכול היה לטעון שעדי השקר ששכר לא היו אמורים להקשיב לו ("דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין"). במקרה הרביעי, בתור עד אחד אין לו הרבה משמעות, כי הצד השני יכול היה להישבע לשקר, ובכך להיפטר מתשלום או מעונש.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה, עמוד ב'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ח, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קט"ז, עמוד ב'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ח, עמוד ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק', עמוד א'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד א'
  10. ^ רמב"ם חובל ומזיק ז, ז
  11. ^ שפו, א
  12. ^ חו"מ תיח, ד
  13. ^ חו"מ סימן שפו)
  14. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'
  15. ^ שם, ס"ק כ"ד


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.