דיני ממונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, דיני ממונות הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.

ההתייחסות לדיני ממונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני המשפט העברי ניתנו עוד קודם מעמד הר סיני, וכבר בחניית בני ישראל ב"מרה" לימד אותם משה רבינו את דיני המשפט העברי. גם על גוי מוטלת החובה לעסוק בדיני ממונות (אך לא בהכרח לפי חוקי התורה), וזו היא אחת משבע מצוות בני נח[1]. לדיני הממונות מוקדש כבוד מיוחד בתלמוד, עד שאמרו "אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע""[2].

חלק ניכר במשפט העברי הוא ההתייחסות לדיני ממונות, כפי שהם נידונים בבתי הדין העבריים. במשפט העברי ההתייחסות לתביעה מכל סוג שהיא נידונת בכבוד ראש, ובהלכה נפסק כי "דין פרוטה כדין מאה", כלומר אין כל הבדל בהתייחסות ההלכתית לתביעה של פרוטה לבין פרוטה של סכום גדול, ואין להקדים בדין התורה את אחד מהשניים. בניגוד להלכה רגילה, שאדם שואל את הרב לידיעת הלכה למעשה, ובו הוא רשאי לשאול אדם אחר המוסמך לפסוק ואינו חייב לפנות לבית הדין, הרי שבדיני ממונות על בית דין הפוסק להיות בן הרכב של שלושה דיינים[3], אלא שנחלקו החכמים בדין זה, יש שסברו שמדובר בדין מהתורה, וקיימת דעה שמדובר בתקנת חכמים שתיקנו שיצטרכו שלושה דיינים, שאז אין חשש שמא הדיין עם הארץ, שהרי השניים האחרים בוחנים את דין התורה[4]. כמו כן, בניגוד לאיסורים בהם עד אחד נאמן, הרי שבדיני ממונות נצרכים שני עדים.

התחום היחיד לו מעניקה התורה חומרה יתרה מדיני ממונות, הם דיני נפשות, שבהם ההגבלות רבות וחמורות לאין ספור[5]. כמו כן, חלק מהחילוקים שבין דיני נפשות לדיני ממונות אינם מהתורה אלא מתקנת חכמים, כך למשל מהתורה כדי לקבל את עדות העדים יש צורך בדרישה וחקירה, אלא שתיקנו חז"ל שאין צורך בדרישה וחקירה כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות זה לזה.

דיני אדם ודיני שמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה מחלקת בין שני הבטים של דיני ממונות, האחד דיני אדם - זו ההתייחסות לחיובי הממונות במשפט העברי, והשני דיני שמים. גם בין שני גדרים ברורים אלו, ישנם גדרי אמצע, והם "תרעומות" ו"מי שפרע".

המחייב העיקרי בדיני אדם הוא סברת ה"ממוני גבך. דינים המסתעפים מסברה הגיונית זו היו תקפים במשפט העברי גם ללא כל רמז בתורה לדינים אלו, והם המחייב בכל דיני ההלוואות, גזילות, גניבות ודומיהם. שונים מכך הם דיני הנזיקין, שבהם אדם ניזק על ידי אדם אחר, אך ממונו אינו קיים אצל המזיק כמובן, אלא אבד מהעולם. דינים אלו נתחדשו על ידי התורה למרות שאינם נלמדים מסברת "ממוני גבך", ולכן הם מוגדרים כחידוש[6].

לעומת זאת, קיימים גם דינים רבים שבהם אין המשפט העברי כופה על האדם לשלם, והם נזקים שנהיו על ידי "גרמא". כך למשל, אדם המבעית את חברו באמצע הלילה וגרם לו נזק נפשי, אינו חייב תשלום על הצער, אך הוא חייב בדיני שמים. דינים אלו הם חיוב של ממש, וקיימות דעות שעד שאינו משלם את הסכום המוטל עליו מדיני שמים, פסול המחויב לעדות[7].

לעיתים, קובע המשפט העברי כי יש על האדם התחייבות מוסרית לקיים את חובותיו, למרות שלא ניתן לכפות עליו, ואם לא - יש לצד השני תביעת "תרעומות"[8] כך למשל אדם שסיכם עם אדם אחר על עסקה, והוא סמך על כך והלווה כסף לשם כך, אך הלה ביטל את העסקה.[9] כך גם, אדם שמנע רווח מאדם אחר[10]. במקרים חמורים יותר, קבעו חז"ל כי האדם צפוי לקבל על כך עונש, וישנה דעה שאף מקללים אותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.