חסיד (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מידת חסידות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביהדות ובהלכה, חסיד הוא אדם העושה מעשים טובים שאינם חובה על פי ההלכה, אלא לפנים משורת הדין על פי רוח ההלכה. וכן המקפיד על חומרות הלכתיות שחובתן היא רק ליחידים במעלה של פרישות וקדושה, אלה הנוהגים בדרך זו בעקביות, מכונים בהלכה בשם "חסידים ואנשי מעשה". ההלכה אינו דורשת מכולם לנהוג כך אלא מיחידי סגולה.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור למושג 'חסיד' הוא מדברי הגמרא במספר מקומות למשל במסכת ברכות[1] אומרת הברייתא:

תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.

כלומר החסידים הקדמונים, היו נוהגים לשהות שעה אחת לפני תפילתם על מנת להתכונן לתפילה כגון על ידי התבוננות בגדלות השם. בשולחן ערוך נפסק כי ראוי להתנהג במידת חסידות זו.[2]

מאוחר יותר בימי הביניים שימש המונח בהגות ובאורח החיים של תנועה רוחנית ביהדות אשכנז שכונתה "חסידות אשכנז", כמו גם של תנועה רוחנית במצרים בהנהגת צאצאי הרמב"ם, אשר כונתה בשם "חסידי מצרים".

במאה ה-18, ועד היום, שימש המונח חסיד את תנועת החסידות שנוסדה על ידי הבעל שם טוב, במשמעות שונה, הפונה לכל יהודי לעבוד את השם בכל דבר ודבר שהוא עושה בחשק, בהתלהבות ובשמחה.

מידת חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשים אלו, שאותם עושה אדם המתנהג כחסידות, מוגדרים כמידת חסידות, לדוגמה:

מעשים חיוביים הנעשים במידת חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישנן עבירות, שההלכה בהם שאין אדם חייב ליהרג כדי שלא לעבור את העבירה. ישנן דעות, שמידת חסידות היא ליהרג גם על כדי לא לעבור עבירות אלו[3]
  • כאשר דיין פוסק הלכה בדין תורה ונתברר כי הוא שגה בפסק הדין, ובכך הזיק לאחד מבעלי הדינים, הוא חייב לשלם מכיסו לבעל הדין שהוא גרם לו נזק, וזאת אם מדובר בטעות בשיקול הדעת (ולא בשכחת הלכה). אך אם בעלי הדינים קיבלו על עצמם לקיים ככל אשר יפסוק הדיין - כפשרה - גם אם ישגה בדין התורה, אין הוא חייב לשלם. קיימת דעה, כי גם אז מידת חסידות היא לשלם את הנזק מכיסו הפרטי.[4]
  • מצווה מהתורה לקום לפני תלמיד חכם ככתוב בתורה "מפני שיבה תקום". נחלקו הפוסקים מה דינה של אשת תלמיד חכם (בעקבות המובא בתלמוד, כי רב נחמן היה קם לפני אשת רב הונא לאחר פטירתו). ישנה דעה שחייבים לקום לפניה מהתורה,[5] ישנה דעה אחרת שמדובר בחיוב מדברי חכמים,[6] וישנה דעה שמדובר במידת חסידות.[7]
  • רשע העובר עבירות מפני תאווה (בניגוד לרשע להכעיס) אין חיוב מהתורה לתת לו צדקה, לפדותו ולהחיותו; אך מידת חסידות היא להחיותו גם במצב כזה,.[8] באופן דומה פסק הרמב"ם: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה".[9]

מעשים שלילים הנשללים על ידי מידת חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למרות ההתייחסות ההלכתית הקניינית לעבד כנעני שמאפשרת לאדון לרדות בעבד, זו הלכה-תאורטית שנשללה על ידי חז"ל, בהסבר "מידת חסידות ודרכי חכמה". להלן דברי הרמב"ם:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך; ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה".[10] וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים; לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עִמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס משפט עבדי ואמיתי בריבם עִמדי... הלוא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד".

(משנה תורה, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה יב)
  • ההלכה היא שאסור ליהודי ללכת לחתונה שעורך גוי לבנו, כמובא בתלמוד: "תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו", כלומר "וקרא לך" - אם אדם מוזמן לסעודת גוי, "וכלת מזבחו" נחשב הדבר כאילו אכל מזבח שהוקרב לעבודה זרה אם אדם הלך לבקר אצל גוי לאחר שנים עשר חודש כעבור חתונת בנו (שאז מותר על פי ההלכה ללכת - מכיוון שעבר זמן רב מהחתונה, והגוי אינו מקשר את ביקור היהודי עם שמחת החתונה), ובכל זאת הוא שמע את הגוי מודה ומשבח את העבודה זרה, מידת חסידות היא שלא ליהנות מהאוכל, הנחשב במידה מסוימת תקרובת עבודה זרה.[11]
  • אסור למלא פיו שחוק.[12]כדי שלא יבא לקלות ראש וע"י זה לעבירה. להרבה מפרשים זו מידת חסידות בעיקר הימנעות מוחלטת מצחוק ואפילו בשעת שמחה של מצווה[13]

חסידים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר אדם הראשון כונה על ידי חז"ל בשם חסיד.

בתלמוד מוזכרים חכמים מסוימים כ"חסידים":

בתלמוד מובאים מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחד". ובמקום אחר מובא כי הכוונה היא תמיד לאחד מהשניים, או לרבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי.[14] יש מהתנאים ואמוראים שהוגדרו על ידי הראשונים כ"חסיד", כך למשל רבי יוחנן בן גודגדא הוגדר על ידי הערכי תנאים ואמוראים כ"חסיד גדול",[15] ואבא בר אבא (אביו של שמואל מוגדר על ידי רש"י כ"חסיד גדול".[16]

במאה ה-12 ובמאה ה-13 התקיים בקרב יהודי אשכנז חוג דתי שכונה "חסידות אשכנז" בראשותם של רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים. באותה תקופה התקיים חוג אחר של מיסטיקנים פרושים במצרים, תחת הנהגת צאצאי הרמב"ם. הללו הושפעו ממסורות סופיות, אותן שילבו במסורת הפילוסופית-יהודית שירשו מהרמב"ם וכינו עצמם בשם "חסידים".

גם הגאון מווילנא כונה 'הגאון החסיד'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנה כשר, "חכם", "חסיד" ו"טוב" במשנת הרמב"ם : עיון ביחס בין מונחים ובין מושגים, בתוך: Maimonidean Studies 4, 2000, pp. 81-106
  • ברוך אשר‫ קוגן, הרמב"ם על מושג האידיאל האנושי : חסיד או חכם?, בתוך: ספר היובל לשלמה פינס במלאת לו שמונים שנה, (עורכים: משה אידל, זאב הרוי, אליעזר שביד), חלק ב, תש"ן-1990, ירושלים: האוניברסיטה העברית, עמ' 177–191

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'
  2. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף א'
  3. ^ כן היא דעת הרא"ה, אבל דעת רוב הראשונים היא שאסור לאדם ליהרג כאשר אינו חייב, ואם עשה כן הרי הוא מתחייב בנפשו - ראו בארוכה בראשונים על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ', עמוד א'.
  4. ^ מהרש"ל, תשובה ל"ה
  5. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'.
  6. ^ הרא"ש, על תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'.
  7. ^ שיירי כנסת הגדולה, ביורה דעה סימן רמ"ד, על הגהת הטור, אות ד', שהביא משם הרב ש"י.
  8. ^ בית יוסף, יורה דעה, סימן רנ"א, בשם רבי אליעזר ממיץ
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק ו', הלכה י"א.
  10. ^ ספר תהילים, פרק קכ"ג, פסוק ב'.
  11. ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א', על פי ביאור הבית יוסף ביורה דעה סימן קנ"ב, בביאור שיטת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש שלא העתיקו את דברי התלמוד להלכה.
  12. ^ ברכות לא 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז'
  13. ^ ריטב"א נדה כג ד"ה ולא גחיך.בית האוצר א קפט מדברי הגמ' על ריש לקיש בבבא מציעא דף ע
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ג, עמוד ב'
  15. ^ ראו ערך.
  16. ^ במסכת קידושין פרק שני