לדלג לתוכן

ז'אן דניס ברדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן דניס ברדן
לידה 17 במאי 1929
הרובע השמיני של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בספטמבר 2021 (בגיל 92)
הרובע השמיני של פריז, פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jean Denis Claude Alain Bredin עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Goult עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת רן, אוניברסיטת פריז-דופין, אוניברסיטת ליל, אוניברסיטת פנתאון-סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
  • נשיא (19931997)
  • seat 3 of the Académie française (15 ביוני 19891 בספטמבר 2021) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Radical Party of the Left עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה הקתולית, נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Danièle Hervier-Bredin עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס גובר (1984)
  • פרס פייר לפו (1984)
  • Prix Feydeau de Brou (1980)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אן דניס ברדןצרפתית: Jean-Denis Bredin‏; 17 במאי 19291 בספטמבר 2021) היה עורך דין והיסטוריון צרפתי ממוצא יהודי. היה מייסד שותף של משרד עורכי הדין ברדן-פראט (Bredin Prat), וחבר האקדמיה הצרפתית.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברדן נולד בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-17 במאי 1929. אביו היה יהודי אלזסי שנשא את השם הירש. אמו הייתה נוצרייה קתולית. כאשר היה ילד קטן הוריו התגרשו, ואמו נישאה ב-1939 לז'אן למייר. באותה שנה מת אביו הביולוגי. מאוחר יותר אימץ את שם משפחתו של אביו החורג בטענה ש"אני לא יהודי ואני לא רוצה שיחשבו בטעות שאני יהודי". ב-16 במרץ 1950 הוא שינה את שם משפחתו לברדן. אחיו למחצה הוא עורך הדין פיליפ למייר, ובתו היא פרדריקה ברדן - נשיאת המרכז הלאומי לקולנוע ולדימוי המונפש (Centre national du cinéma et de l'image animée - CNC).

את השכלתו הוא רכש בלייסי שרלמאן. ב-1950 הוא נעשה לחבר בלשכת עורכי הדין של פריז, וב-1965 הקים יחד עם רובר בדינטר וז'אן פרנסואה פראט את משרד עורכי הדין ברדן-פראט הנחשב כיום לאחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים ביותר בצרפת. ב-15 ביוני 1989 הוא נבחר לחבר מס' 3 באקדמיה הצרפתית. בנוסף לעיסוקו כעורך דין, ברדן היה ידוע גם כהיסטוריון. ספרו על פרשת דרייפוס תורגם לשפות רבות (ביניהן עברית).

נפטר ב-1 בספטמבר 2021.

  • La République de Monsieur Pompidou, Fayard, Paris, 1974.
  • Les Français au pouvoir, Grasset, Paris, 1977.
  • Joseph Caillaux, Hachette, Paris, 1980.
  • L’Affaire, Julliard, Paris, 1983, grand prix Gobert 1984, prix Fondation Pierre-Lafue 1984, (devenu L'Affaire Dreyfus' par Yves Boisset en 1995).
  • Un coupable, Gallimard, Paris, 1985.
  • L’Absence, Gallimard, Paris, 1986.
  • La Tâche (nouvelles), Gallimard, Paris, 1986.
  • Sieyès : la clé de la Révolution française, Librairie générale française, Paris, 1990.
  • Un enfant sage (roman), Gallimard, Paris, 1990.
  • Battements de cœur, Fayard, Paris, 1991.
  • Bernard Lazare, de Fallois, Paris, 1992.
  • Comédie des apparences, Odile Jacob, Paris, 1994.
  • Christian Ranucci, vingt ans après (Collectif), avec Gilles Perrault, Héloïse Mathon, Jean-François Le Forsonney et Daniel Soulez-Larivière, Julliard, Paris, 1995.
  • Encore un peu de temps, Gallimard, Paris, 1996.
  • Une singulière famille : Jacques Necker, Suzanne Necker et Germaine de Staël, Fayard, Paris, 1999 (Prix Nouveau Cercle Interallié 1999)
  • Rien ne va plus, Fayard, Paris, 2000.
  • Lettre à Dieu le Fils, Grasset, Paris, 2001.
  • Un tribunal au garde-à-vous. Le procès de Pierre Mendès France, 9 mai 1941, Fayard, Paris, 2002.
  • Et des amours desquelles nous parlons, Fayard, Paris, 2004.
  • On ne meurt qu'une fois, Charlotte Corday, Fayard, 2006.
  • Trop bien élevé, autobiographique, Grasset, 2007.
  • Ce rendez-vous avec la gloire, Fayard, Paris, 2009.
  • L'infamie. Le procès de Riom, février-avril 1942, Grasset, Paris, 2012.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן דניס ברדן בוויקישיתוף