זאב הוקאידו
 זאב הוקאידו
| |
|---|---|
פוחלץ של זאב הוקאידו
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפים |
| תת־סדרה: | דמויי כלב |
| משפחה: | כלביים |
| סוג: | כלב |
| מין: | זאב מצוי |
| תת־מין: | זאב הוקאידו |
| שם מדעי | |
 Canis lupus hattaiKishida, 1931 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
זאב הוקאידו (שם מדעי: Canis lupus hattai; ידוע גם בכינוי זאב אזו), הוא אחד משני תת-המינים של זאב מצוי, שהיו אנדמיים לאיי יפן ונכחדו. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1931 על ידי הארכנולוג היפני קיוקיצ'י קישידה - זמן רב לאחר הכחדתו. זאב הוקיאדו אכלס את האי הוקאידו ואולי גם את האי סחלין ואיי הקוריליים, בעוד שתת-המין השני - זאב הונשו, אכלס את האיים הונשו, שיקוקו וקיושו. בניגוד לזאב הונשו שהיה גמדי בגלל ננסות איים, זאב הוקיאדו היה הרבה יותר דומה לתת-מינים הגדולים של הזאב.
אנטומיה וביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות בדיקות DNA כמו גם המראה החיצוני, נקבע כי זאב הוקאידו היה שונה מזאב הונשו, ובעל מראה טיפוסי יותר של זאב מקרובו הדרומי. ניתוח של רצף הדנ"א המיטוכונדרי של זאב הוקאידו, הצביע על קרבה גנטית גדולה לתת-המין זאב סיבירי.
הגולגולת שלו הייתה גדולה ואימתנית עם ניבים ארוכים ומעוקלים מעט לאחור, והחרטום שלו היה מחודד. הפרווה שלו הייתה עבה ושעירה בדומה לקרוביו, וצבעה היה אפור-צהבהב יותר משל זאב הונשו. קצה הזנב היה שחור ועל החזית של הרגליים הקדמיות היו כתמים שחורים.
ממדי גופו של זאב הוקאידו היו דומים יותר לתת-המינים הגדולים. אורך ראשו וגופו היה 129-120 ס"מ, ואורך זנבו היה 40-27 ס"מ. ישנן מספר תאוריות מדוע זאב הוקיאדו היה גדול יותר מזאב הונשו; ככל הנראה תנאי הסביבה בהוקאידו הסמוכים יותר לקו הרוחב דומים יותר לסיביר וכתוצאה מכך המבנה החזק של הזאב הסיבירי נשמר גם אצל זאב הוקאידו. תאוריה אחרת גורסת כי השינויים בגודל בין הזאבים היפנים נגרמו בגלל גודל הטרף; כדוגמה לכך ניתן לראות את תת-המין אייל הוקאידו שגדול יותר מתת-מין אחרים בהונשו, קיושו ושיקוקו.
זאב הוקאידו היה ניזון בעיקר מאיילי סיקה, מחזירים יפנים, מארנבות, ממכרסמים ומגופות לווייתנאים שנפלטו לחוף. הוא היה חי בלהקות כיתר הכלביים, ואויבו הפוטנציאלי באי היה דוב חום. סביר להניח שהאקולוגיה והמערכת החברתית שלו הייתה דומה ליתר תת-המינים של הזאב.
הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת מייג'י (מתחילת 1868), החל בהוקיאדו פיתוח מואץ של חוות סוסים ובקר. במקביל חלה ירידה גדולה במספרם של איילי הסיקה, שהיו מקור המזון העיקרי של הזאבים. האיילים סבלו מצייד מוגבר על ידי תושבים חדשים שהגיעו לאי וכנראה גם מתמותה בעקבות שלג כבד בשנת 1879. בשל המחסור במזון החלו הזאבים לתקוף את הסוסים בחוות החדשות, ובעקבות כך מתחילת 1877 החל באי מסע השמדה מסודר והזאבים נרדפו במהלך תקופה זו עד חורמה - בין השאר בגלל פרסים כספיים לציידים.
מלבד הצייד, כמות הזאבים ירדה במהירות גם בשל פיזור פתיונות מורעלים בסטריכנין החל משנת 1879 על ידי החקלאים היפנים, לאחר ייעוץ אמריקני בנושא. עד 1888 ניצודו 3,000-2,000 זאבים בעקבות תמריצים כספיים שהוצעו לציידים.
זאב הוקאידו נכחד ככל הנראה לקראת סוף תקופת מייג'י - לא יאוחר משנת 1889, ופרוות של זאבים עדיין ניתן היה להשיג בשווקים עד שנת 1896. עם זאת, היו דיווחים לא מאומתים בשנת 1905 על צפייה בזאב הזה בצפון העיר סאפורו. הנוכחות ההיסטורית של הזאב בסחלין ואיי הקורילים מוטלת בספק, ועל כן גם לא ניתן לקבוע מה היו הסיבות להכחדה שלו בהם.
אין כלל תמונות ידועות של זאבים אלו ופרוות ופוחלצים שלו נדירים מאוד. יש כיום 4 פוחלצים בלבד של זאב זה.
קריפטוזואולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז הכחדת הזאב, היו מקרים בהם חוואים התלוננו על הרג מסתורי של בעלי החיים שלהם על ידי בעל חיים לא ידוע. מטיילים וציידים דיווחו מדי פעם על שמיעת יללות זאב, והיו גם מספר דיווחים על צפייה בזאבים. תצפיות רבות נדחו בנימוק דומה לתצפיות הלא מאומתות על זאב הונשו, כשהספקנים טוענים שעדי ראייה ראו בסך הכול גזעי כלבי בית משוטטים כמו האסקי סיבירי, אלסקן מלמוט וכלב הוקאידו שבנסיבות מסוימות עלולים להיות דומים מאוד לזאב. תאוריה זאת נתמכת בכך שהיו תקופות מסוימות בעבר שבהם היה ביקוש גדול לגזעי האסקי ואלסקן, ומאות כלבים ננטשו במשך השנים סביב הערים וביערות. מלבד התצפיות המפוקפקות אין כמעט סוגים אחרים של ראיות לקיומו של זאב הוקאידו. עם זאת, ישנה סבירות נמוכה שהזאב עדיין שורד באוכלוסיות קטנטנות באזורים מרוחקים ולא נגישים בהוקאידו.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זאב הוקאידו היה נערץ מאוד על אנשי האיינו - הילידים של צפון יפן. הזאבים היו נחשבים לאלים רוחניים ברמה גבוהה לצד דובים וינשופים, והתפחתו סביבם מיתוסים, פולקלור ושירים. בין השמות שבהם הם כונו על ידי אנשי האיינו ניתן למנות "האל המילל", "האל אוכל האיילים", "האל האציל" וכינויים נוספים. עד היום ישנם אזורים ומקומות רבים של אנשי האיינו הנושאים שמות שקשורים לזאבים.
בדומה לבעלי חיים נערצים אחרים כמו דובים וינשופים, זאבי הוקאידו שימשו לעיתים קרובות בטקס הידוע כ"יאומאטה". בטקס זה, דובים, ינשופים או זאבים היו נקשרים ומוכים על ידי מקלות חדים עד מוות. אנשי האיינו האמינו שהזאבים הם אלים רבי עוצמה, וכי הדרך היחידה שנשמותיהם יוכלו להשתחרר ולחזור כראוי ל"ממלכה" שלהם היא על ידי שהם יגרמו להם לסבל וכאב רבים לפני המוות. ה"יאומאטה" היה למעשה אחת הדרכים היחידות להריגת הזאבים. לפי חוקי האיינו היה איסור להרוג את הזאבים באמצעות נשק חם או חיצי רעל כיוון שזה היה נחשב כחוסר כבוד כלפיהם. יתר על כן, איש איינו שהיה מתייחס בזלזול לבשרו או פרוותו של הזאב היה נרדף על ידי אנשי שבטו. לטענת אנשי האיינו הזאב מעולם לא נכחד אלא שוכן באזורים חבויים ברחבי האי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זאב הוקאידו, באתר ITIS (באנגלית)
- זאב הוקאידו, באתר NCBI (באנגלית)
- זאב הוקאידו, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- זאב הוקאידו, באתר GBIF (באנגלית)
- מידע מפורט ומקיף על הזאבים הנכחדים של יפן
- תמונות פוחלצים של זאב הוקאידו