זבוב הפירות הים תיכוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgזבוב הפירות הים תיכוני
Medfly.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: זבובאים
משפחה: זבובי פירות (Tephritidae)
סוג: צרטיטיס
מין: זבוב הפירות הים תיכוני
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Ceratitis capitata
Ceratitis capitata41.jpg

זבוב הפירות הים תיכוני, הידוע גם כ"פריזבוב ים תיכוני" או "זבוב הים התיכון", ובשמו המדעי Ceratitis capitata, הוא זבוב הגורם לנזקים נרחבים לגידולי פירות חקלאיים. למרות שמו, אזור מחייתו הטבעי של זבוב זה הוא מערב אפריקה, אולם הוא חדר לאזורים שונים בעולם, רחוק מאזור מחייתו הטבעי, כולל אגן הים התיכון, אוסטרליה, וכן צפון ודרום אמריקה.

מחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזבוב הוא מין רב פונדקאים ובעולם ידועים למעלה מ-250 מינים של פירות אותם הוא תוקף ביניהם הדרים (כל המינים) נשירים כמו תפוח אגס ורימון, גלעיניים כמו אפרסק ושזיף, מנגו, גפן ותאנה, מינים אקזוטיים כמו גויאבה פיטנגו ופג'ויה וכן ירקות כמו פלפל ועגבנייה.

אורכו של הזבוב כ- 5 מ"מ, צבעו חום צהבהב. לנקבה צינור הטלה דמוי מחט באמצעותו היא קודחת בקליפת הפרי נקב לעומק 2 - 5 מ"מ ומטילה בתוכו מספר ביצים. הרימות בוקעות, נוברות אל הציפה ומתפתחות. לאחר שהגיעו לאורך 1 ס"מ הן יוצאות מהפרי מבעד לנקב בקליפה, קופצות לקרקע ומתגלמות בעומק רדוד (עד 5 ס"מ). הבוגר מגיח מהאדמה. כעבור מספר ימים הוא מגיע לבגרות מינית ומתחיל דור חדש. הזבוב חי מספר חודשים, לרוב פחות מחצי שנה. נקבה מטילה במהלך חייה כמה מאות ביצים. הביצים, הרימות והגלמים של הזבוב חבויים (בפרי או באדמה) ורק הבוגרים גלויים וחשופים לטיפולי הדברה. התפתחות הזבוב תלויה במזג האוויר. בקיץ, דור אחד נמשך חודש. בחורף פעילותו מואטת מאוד ודור נמשך שלושה חודשים. בחורף חמים, הזבובים נשארים פעילים ועלולים להסב נזקים גם בזנים חורפיים. מזון הבוגר: מיץ פירות, צוף, טל דבש, פירות רקובים ולשלשות של ציפורים ולטאות.

לזבוב בדרך כלל יכולת מוגבלת לעבור מרחקים גדולים (בין מאות מטרים ועד עשרות קילומטרים). לכן הגורם להתפשטותו בעולם הוא הסחר העולמי בפירות טריים שגרם להפצת פירות נגועים ברימות למרחק אלפי קילומטרים ממקום גידולו הטבעי.

זבוב הפירות הים תיכוני כמין פולש[עריכת קוד מקור | עריכה]

זבוב הפירות הים תיכוני חדר לישראל בשנת 1904. הוא חדר לארבע מדינות בארצות הברית (הוואי, קליפורניה, טקסס ופלורידה), אולם הושמד בכל המדינות זולת הוואי. הזבוב פלש אף לניו זילנד ולצ'ילה, ואף בארצות אלה הוכחד בהצלחה.

בשל יכולת הפלישה שלו, הזבוב נחשב למזיק הסגר במספר מדינות בעולם שמהוות יעד לייצוא. לכן, על מנת ליצא פרי טרי יש להבטיח שיהיה נקי לחלוטין מהזבוב. עיקר ההתמודדות עם הזבוב מתבצעת במטעים ובפרדסים על ידי ריסוס פיתיון מורעל בחומר הדברה. הזבוב הבוגר שנמשך לפיתיון (חומר חלבוני שעבר פירוק ומשחרר אמוניה) נקטל על ידי חומר ההדברה. פרי המיועד למדינות הסגר עובר גם טיפול אחר קטיף ששולל לחלוטין כל אפשרות פלישה.

משאבים רבים ויקרים הושקעו בניסיונות להכחיד פלישות של זבוב הפירות לארצות ולאזורים שונים בעולם. שימוש בשיטות הדברה ביולוגית, בין היתר בהפצת זבובים עקרים, הביאה להכחדת זבוב הפירות הים תיכוני מאזורים שונים.

פיזיולוגיה של גפי הפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזבובים גפי פה מסננים-יונקים אשר מותאמים להמסה ספיגה וניגוב של מזון. גפי הפה מורכבים מחדק (proboscis) גמיש, דמוי קונוס הפוך, ובקצהו אונות ספוגיות (labella) אשר מחורצות באמצעות תעלות הנקראות pseudotracheae המנקזות את בלוטות הרוק, יונקות וסופגות את המזון הנוזלי לכיוון הוושט.

זבוב הפירות חש בעזרת כימורצפטורים המצויים ברגליו הקדמיות ובגפי פיו.  זוג רגליו הקדמיות חשות את הסוכר שבמקור המזון, מתבצע שיקול אנרגטי ובהתאם לכך הזבוב מגיב. רגלי הזבוב בנויות מסגמנטים שונים, הסגמנט האחרון נקרא הטרסום (Tarsum) וצומחים ממנו סדרות של שיערות (tarsal hair). בבסיס השערה יש מספר נוירונים - תאי חוש, בעלי דנדריט (אמצעי הקלט של תא העצב) שנכנס לשערה ואקסון שיוצא מהשערה, מתלכד עם אקסונים דומים ויוצר עצב שמגיע לגנגליונים. בשערות אלה יש 5 תאי רצפטור שונים, כל אחד סלקטיבי ביותר: רצפטור לסוכר, רצפטור למים, מכנו-רצפטור ושני רצפטורים למלחים. כאשר רצפטורי הסוכר יחושו בריכוז מספק של סוכר הם ישלחו אימפולסים שיביאו לשחרור של פעילות התנהגותית (הורדת החדק). פעילות השדר מרצפטור הסוכר תלויה גם בזמן שעבר מאז הארוחה האחרונה. רמת הסף להורדת החדק יורדת ככל שהזמן עולה.

הורדת החדק (proboscis) משמעה להוריד אותו לאותו הגובה של הרגליים. החדק בנוי גם הוא מסגמנטים שנכנסים אחד לשני (כך שאפשר להאריכו). בקצה החדק יש פתח שמהווה את פה השאיבה והוא נקרא  labellum. השערות שעל רגליו הקידמיות, טועמות את הנוזל ובמידה ויש מספיק סוכר ומעט מלח החדק ירד, יפתחו אונות החדק ותתבצע בקרה נוספת ע"י חשיפת האנדו-פסאודו-טראכיאל רצפטורז למקור המזון. רק לאחר מכן תחל שאיבת הנוזל באמצעות מנגנון בבסיס החדק שנקרא cibarial pump ומעביר את הנוזל אל תוך חלל הבטן.