אגס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאגס
Pear DS.jpg
מיון מדעיעריכה
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ורדנאים
משפחה: ורדיים
תת־משפחה: שזיפיים
סוג: אגס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pyrus
ליניאוס, 1753
אגס
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 83.96 ג'
קלוריות 57 קק"ל
חלבונים 0.36 ג'
פחמימות 15.23 ג'
שומן 0.14 ג'
ויטמינים
ויטמין B1 0.012 מ"ג
ויטמין B2 0.026 מ"ג
ויטמין B3 0.161 מ"ג
ויטמין B6 0.029 מ"ג
ויטמין C 4.3 מ"ג
ברזל 0.18 מ"ג
סידן 9 מ"ג
מגנזיום 7 מ"ג
זרחן 11 מ"ג
אשלגן 116 מ"ג
סיבים תזונתיים 15.23 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני
זוג אגסים בפסיפס מווילה מקורינתוס, יוון

אגס (שם מדעי: Pyrus) הוא סוג במשפחת הוורדיים, שבו 25 מיני עצים, חלקם מניבים פרי הטוב למאכל אדם. מוצאו של הסוג מאזור פרס.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת פריחת האגס היא האביב - בה פורח פרח צחור בעל ריח מתקתק. המאביקים הם חרקים אוספי אבקה וצוף, לרוב דבורים, הנמשכות לצבעם הבוהק של הפרחים ולריחם. מועדי הבשלת הפרי- מן הקיץ עד הסתיו המאוחר. פרי האגס דמוי תפוח והוא מכונה פרי מדומה מכיוון שהחלק הנאכל בו הוא מצעית הפרח, ולא השחלה המופרית.

בישראל גדל בר מין אחד של אגס - המין אגס סורי, הגדל באזור החורש הים-תיכוני. מטעים מסחריים של אגס תרבותי נפוצים מאוד בישראל.

האגס התרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין העיקרי אותו מגדלים באופן תרבותי עבור פריו בעולם המערבי מכונה אגס תרבותי (Pyrus communis), ולו כ-5,000 זנים, שמתוכם ידועים בשמותיהם כ-1000 זנים נפרדים שבויתו באופן נפרד. זהו עץ פרי גבוה ורחב-נוף שמסוגל להגיע לגובה של עד 17 מטרים בתנאי הגידול המתאימים. זני האגס המרובים שונים זה מזה בתכונות רבות, שהעיקריות בהן הן: גודל הפרי וצורתו, טיב הציפה - יבשה או עסיסית, רכה או קשה, כמות הסוכר וכמות המינרלים והוויטמינים.

למרות זניו הרבים של האגס, גדל בישראל זן עיקרי אחד הנקרא ספדונה. פריו בגודל בינוני, ירקרק, בעל ציפה דקה ועסיסית, מתמוססת ובעלת טעם טוב. הקטיף - מאמצע יולי עד ראשית אוגוסט. כושר השתמרותו טוב (באווירה מבוקרת אפשר לאחסנו אפילו עד אפריל). ה"ספדונה" הובא לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20 מאיטליה, ביחד עם שני זני אגסים אחרים (ג'נטיל וקוסציה), על ידי שמואל סבוראי מקיבוץ עין חרוד[1]. ביחד עם רעייתו, שרה יצקר הוא גידל אותם בחלקה נסיונית של עצי פרי בקיבוצו. זנים אלו נקלטו היטב בישראל עקב היותם פחות רגישים להיעדר קרה בחורף.

לאגס התרבותי מספר מזיקים עיקריים: סס הנמר, כנימת הפרלטוריה, פילוקסרת האגס, עש התפוח, זבוב הפירות, גרב ומין מסוים של חיידק שקיבל את השם חירכון (Fire blight באנגלית) התוקף גם את האגס הסורי. בשנים האחרונות (מסוף שנות ה-90) תוקף חיידקים זה מטעים נוספים.

האגס בספרות הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגס איננו מוזכר בתנ"ך, אך בדברי חז"ל ידוע האגס ומדובר בו בהזדמנויות שונות כגון: בנושא כלאיים, הרכבה ושביעית. האגס מתואר כעץ הקרוב לקרוסטמלין לעניין כלאיים והרכבה: "ובאילן-האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין אינן כלאיים זה בזה" (בבלי כלאיים, פ"א ,ד); "ר' יוסי בי ר' בון והתני אף הרוגייני' בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטמלין על גבי אגס" (ירו' כלאיים, פ"א, ה"ד, ב', ע"א).

האגס באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגס מעוטר באמנות הרומית והביזנטית בציורי הקיר, בגילופי אבן ובפסיפסים מאיטליה, מטורקיה ומיוון. לעתים האגס מלווה במיני פרות אחרים בתיאורים של מחרוזות צומח במסגרות של תמונות, האגס משובץ בצנצנות זכוכית מלאות פרות נאים, או מונח על מדפי מטבח עמוסי מצרכים, פרות וירקות.

באמנות של ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית, האגס מעוטר רק בפסיפסים איכותיים ובעיקר בווילות פרטיות ובכנסיות מארץ ישראל. עיטורי האגס שכיחים בעיקר במבנים מאזורי יהודה, גליל והשומרון. אזורים אלו מקבילים לאזורים בהם קיימת תפוצה טבעית של האגס הסורי, אשר שימש כפרי מאכל בפני עצמו וגם שימש ככנה להרכבת מינים מתורבתים. גם כיום משמש עץ האגס הסורי ככנה לחקלאים מן המגזרים הערבי והדרוזי בגליל. בנוסף לכך אזורי ההר מאפשרים גידול יציב ואיכותי של עצים ממשפחת הוורדיים הזקוקים למנות צינון בחורף. האגסים עוצבו לראווה בפסיפסים כפרות בודדים במדליונים, הם הוצגו לראווה או להגשה בקערה או בצעיף וגם שולבו בתיאורים של עצים צעירים או בוגרים הנושאים עלווה עשירה ופרות גדולים, צבעוניים ומרשימים באיכותם. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענת אביטל‏, עיצובים של אגסים בפסיפסים מן התקופות הרומית והביזנטית, יבול שיא, גיליון 110, אוגוסט 2015: 72-70., באתר "מטיילים עם ענת"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסף גור, פירות ארץ ישראל - תולדות ומקורות, עמ' 237, 242