זכויות הצמח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זכויות הצמח הן זכויות שאליהן צמחים זכאים. נושא זה עולה לעיתים בדיונים הנוגעים לזכויות האדם או לזכויות בעלי חיים.

טיעונים פילוסופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טום ריגן, שעסק רבות בפילוסופיה של זכויות בעלי חיים, התייחס לאפשרות להרחיב זכויות אלה גם לצמחים. לדבריו, זכויות בעלי חיים נובעות מהיותם בעלי תודעה ותחושתיות, תכונות שאינן קיימות בצמחים. עוד הוא מוסיף כי גם אם לצמחים היו זכויות, הימנעות מאכילת בשר עדיין הייתה מוצדקת מבחינה מוסרית, עקב השימוש בצמחים להאכלת בעלי חיים.

פילוסופים אחרים העלו טיעונים דומים והסיקו, למשל, כי לצמחים אין זכויות אבל יש להתייחס אליהם בכבוד. באחד המחקרים נבדק היחס לצמחים במקומות שונים בעולם, ונמצא כי במספר תרבויות ילידיות, בניגוד לעולם המערבי, מתייחסים לצמחים כאל יצורים בעלי אינטליגנציה. עם זאת, קיימת במחקרים אלו נטייה להסתמך על פסאודו-מדע הקרוי "נוירוביולוגיה של הצומח", תאוריה לפיה צמחים הם בעלי תחושתיות. תאוריה זו שנויה במחלוקת מכיוון שלא נמצאו עדויות בעולם הצומח לאיברים דמויי נוירונים, סינפסות או מוח.

בדף עמדה של החזית לשחרור בעלי חיים נאמר כי אין ראיות לטענה כי צמחים מסוגלים לחוות כאב, וכי במידה והם מגיבים לגירויים, התגובה היא מכנית גרידא, בדומה לתרמוסטט שמגיב לחיישנים. גם עמותת אנימלס מחזיקה בעמדה דומה.[1]

טיעונים פסאודו-מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים במאה ה-19, בהם הגרמני גוסטב פכנר (אנ'), ניסו להוכיח שלצמחים יש רגשות, וכי אפשר לעודד צמיחה בריאה באמצעות דיבורים, תשומת לב וחיבה לצמח. פקנר טען גם שלצמחים, לאדמה ולכוכבים יש "נשמה".

טיעונים מסוג זה הופרכו פעמים רבות על ידי חוקרי הפיזיולוגיה של הצמח. למשל, בתוכנית "מכסחי המיתוסים" בשנת 2006 ניסו לשחזר את ניסוייו של פכנר, והגיעו למסקנה שטענותיו אינן נכונות. התייחסות נוספת לנושא זה נמצאת בספרו של הביולוג דניאל חיימוביץ "צמח - מה הוא יודע?", שראה אור בשנת 2012.

זכויות הצמח במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הראשונים שהתייחס לנושא זכויות הצמח במשפט היה שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, ויליאם אורוויל דאגלס. בשנת 1972 התקיים דיון בנושא סיירה קלאב נגד מורטון (אנ'), במהלכו ניסו התובעים למנוע פיתוח של אתר סקי בטענה לפגיעה בסביבה ובעצי היער. השופט דאגלס התפרסם בעמדתו כי בדיונים בנושאי אקולוגיה, ראוי להעניק לאובייקטים סביבתיים מעמד משפטי או זכות עמידה. הוא כתב: "חפצים דוממים הם לפעמים צד בדיון משפטי. כשם שלאוניה יש מעמד משפטי בדיונים בנושאים ימיים, כך גם צריך להיות עבור עמקים, כרי דשא אלפיניים, נהרות, אגמים, חופים, גבעות, חורשות עצים, ביצות, או אפילו אוויר שמרגיש את הלחצים ההרסניים של הטכנולוגיה המודרנית והחיים המודרניים ... לכן, קולו של האובייקט הדומם צריך להישמע."

כריסטופר סטון, בנו של העיתונאי י' פ' סטון, פרסם באותה עת מאמר התומך בגישתו של דאגלס, שכותרתו "האם לעצים יש זכות עמידה?" במאמר הוא מביא כדוגמאות את הזכויות שניתנו לשחורים, יהודים, נשים ועוברים, ומסביר כי לאורך ההיסטוריה, החברה מעניקה זכויות ל"ישויות" חדשות, "שאנשים לא העלו לפני כן אפשרות כזו על דעתם".

זכויות הצמח בשווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת מדענים בשווייץ פרסמה בשנת 2008 מסמך ובו שורה של עמדות מוסריות בנוגע לצמחים. בין השאר, הם קוראים למנוע שינויים גנטיים ורישום פטנטים על צמחים למטרות מסחריות, ולמנוע ייצור צמחים סטריליים.[2]

בעקבות מסמך זה נוסף סעיף לחוקת שווייץ המחייב לקחת בחשבון את "כבוד הבריאה" בעת טיפול בבעלי חיים, צמחים ואורגניזמים אחרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]