ויליאם אורוויל דאגלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם אורוויל דאגלס
William Orville Douglas
ויליאם אורוויל דאגלס
ויליאם אורוויל דאגלס
לידה 16 באוקטובר 1898
מיין טאונשיפ, מינסוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בינואר 1980 (בגיל 81)
בת'סדה, מרילנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
השכלה
  • בית הספר למשפטים קולומביה
  • קולג' ויטמן
  • בית הספר התיכון א. צ. דייוויס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עורך דין, מרצה באוניברסיטה, שופט, איש איגוד מקצועי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
17 באפריל 193912 בנובמבר 1975
(36 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז
הארלן סטון
פרד וינסון
ארל וורן
וורן ברגר
נשיא ממנה פרנקלין דלאנו רוזוולט
פרסים והוקרה
  • פרס ג'ורג' פולק (1958)
  • פרס ג'ון מיור של מועדון סיירה (1975)
  • מדליית אודובון (1962) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויליאם אורוויל דאגלסאנגלית: William Orville Douglas;‏ ‏16 באוקטובר 189819 בינואר 1980) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא מונה על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כאשר היה בן 40, אחד משופטי בית המשפט העליון הצעירים ביותר בעת מינויים. תקופת כהונתו על כס השיפוט, 36 שנים ו-211 ימים, בין השנים 19391975, היא הארוכה ביותר מכל תקופות הכהונה של כל שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם. ב-1975 כינה המגזין טיים את דאגלס "לוחם זכויות האזרח הדוגמטי והמחויב ביותר שאי פעם ישב על כס השיפוט".[1]

לאחר ילדות בה משפחתו נדדה מספר פעמים ממקום למקום, למד דאגלס בקולג' וייטמן על בסיס מלגה. ב-1925 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, והצטרף לסגל בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. לאחר ששימש כיושב הראש השלישי של הוועדה לניירות ערך ולבורסות, מונה דאגלס ב-1939 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של לואי ברנדייס. הוא היה בין אלו ששקלו ברצינות להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת סגן נשיא ארצות הברית בבחירות לנשיאות של 1944. בבחירות לנשיאות של 1948 הוא היה נתון למסע שכנועים להתמודד שוב על משרת סגן הנשיא, אך סירב. דאגלס כיהן על כס השיפוט עד לפרישתו ב-1975, ולאחר מכן מונה במקומו ג'ון פול סטיבנס. הוא מחזיק במספר שיאים כשופט בית המשפט העליון, כולל המספר הרב ביותר של פסקי דין שכתב.

דאגלס כתב את חוות דעת הרוב בפסקי דין מרכזיים כמו "ארצות הברית נגד חברת סרטי פראמונט" (United States v. Paramount Pictures, Inc.) מ-1948, "טרמיניילו נגד עיריית שיקגו" (Terminiello v. City of Chicago) מ-1949, "בריידי נגד מרילנד" (Brady v. Maryland) מ-1963 ו"גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965. הוא כתב חוות דעת משלימות או חוות דעת מיעוט בפסקי דין כמו "דניס נגד ארצות הברית" (Dennis v. United States) מ-1951, "טרי נגד אוהיו" (Terry v. Ohio) מ-1968, ו"ברנדנבורג נגד אוהיו" (Brandenburg v. Ohio) מ-1969. הוא גם נודע כמתנגד תקיף של מלחמת וייטנאם וכתומך נלהב של הסביבתנות.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם אורוויל דאגלס נולד בעיירה מיין שבמחוז אוטר טייל שבמינסוטה, כבנם של ג'וליה ביקפורד (לבית פיסק) וויליאם דאגלס, כומר נודד פרסביטריאני מנובה סקוטיה.[2] המשפחה עברה לקליפורניה ולאחר מכן לקליבלנד שבמדינת וושינגטון. דאגלס סיפר שבגיל שנתיים הוא לקה במחלה שתוארה כשיתוק ילדים, אם כי מקורות אחרים תיארו אותה כקוליק במעיים.[3] אמו ייחסה את החלמתו לנס, ואמרה לבנה שיום אחד הוא יהיה נשיא ארצות הברית.[4]

ב-1904, כשהיה דאגלס בן שש, נפטר אביו בפורטלנד שבאורגון. בהמשך טען דאגלס שאמו נותרה חסרת כל.[5] לאחר שהמשפחה עבר מעיירה לעיירה במערב, התיישבה אמו עם שלושת ילדיה הקטנים ביאקימה שבמדינת וושינגטון. ויליאם, כמו שאר בני משפחת דאגלס, עבד בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ולימודים בקולג' היו מעבר להישג ידו. בטקס הסיום של לימודיו בבית הספר התיכון של יאקימה הוא נשא את נאום הסיום ובזכות הצלחתו בלימודים הוא קיבל מלגה אקדמית מלאה ללימודים בקולג' וייטמן שבוואלה וואלה, וושינגטון.

בעת לימודיו בווייטמן, היה דאגלס חבר באחוות בטא-תטא-פאי. הוא עבד במגוון משרות במקביל ללימודיו, כולל כמלצר וכחצרן במהלך שנת הלימודים ובמטע דובדבנים בחופשת הקיץ. העבודה בקטיף דובדבנים, אמר דאגלס לימים, השפיעה על הקריירה המשפטית שלו. לימים הוא סיפר על העניין הראשון שגילה בתחום המשפטים:

עבדתי לצד העניים ביותר, מהגרי העבודה, המקסיקנים ואנשי ה-IWW, שאותם ראיתי נורים על ידי המשטרה. ראיתי אכזריות וקשיחות, והדחף שלי היה להפוך לבעל כוח בכיווני התפתחות אחרים של החוק.[6]

דאגלס היה חבר באחוות פי בטא קפא,[7] השתתף בקבוצת הדיבייטינג ונבחר כנשיא מועצת הסטודנטים בשנת לימודיו האחרונה. לאחר סיום לימודי התואר הראשון ב-1920 באנגלית וכלכלה, הוא לימד אנגלית ולטינית בבית הספר התיכון בו הוא למד במשך שנתיים, בתקווה להרוויח מספיק כסף כדי ללמוד בבית ספר למשפטים. "בסופו של דבר", הוא אמר, "הגעתי למסקנה שיהיה זה בלתי אפשרי לחסוך מספיק כסף בעבודת הוראה והחלטי לוותר על כך".

דאגלס נסע לניו יורק וקיבל עבודה בהשגחה על משלוחי כבשים ברכבת לשיקגו, מתוך תקווה שיעלה בידו להתקבל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. הוא ניצל את חברותו באחוות בטא-תטא-פאי כדי להצליח ולשרוד בניו יורק כאשר הוא לן באחד מהמעונות שלה ולווה סכום של 75 דולר מחבר האחווה, סכום שהיה מספיק כדי להתקבל לאוניברסיטת קולומביה.

שישה חודשים מאוחר יותר אזל כספו של דאגלס. לשכת התעסוקה של בית הספר למשפטים הפנתה אותו לעבודה במשרד עורכי דין ניו יורקי שחיפש סטודנט לסיוע בהכנת קורס למידת משפטים בהתכתבות. עבור עבודתו זו הרוויח דאגלס 600 דולר, וכך התאפשר לו להישאר בבית הספר למשפטים. עד סוף הסמסטר הוא חסך בעבודות דומות סכום של 1,000 דולר.

באוגוסט 1923 נסע דאגלס ללה גרנד, אורגון, שם הוא נשא לאישה את מילדרד רידל, שאותה הוא הכיר ביאקימה. ב-1925 סיים דאגלס את לימודיו בקולומביה כשני בכיתתו. במהלך הקיץ של 1925 הוא החל לעבוד במשרד עורכי הדין "קראוות', דה גרסדורף, סוויין וווד" (לימים "קראוות', סוויין ומור") לאחר שלא התקבל לעבודה כעוזר משפטי בבית המשפט העליון של ארצות הברית בלשכתו של השופט הארלן סטון. מי שקיבל את דאגלס לעבודה במשרד זה היה שותף זוטר בשם ג'ון ג' מק'קלוי, לימים יושב ראש מועצת המנהלים של בנק צ'ייס מנהטן.[8]

בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה חודשים לאחר מכן פרש דאגלס מקארוות'. לאחר שנה הוא שב ליאקימה, אך עד מהרה הוא התחרט על כך ולאחר מכן לא עסק עוד בעריכת דין במדינתו. לאחר תקופה של אבטלה ועבודה של כמה חודשים נוספים אצל קארוות', הוא החל ללמד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בייל הוא היה למומחה בדיני תאגידים ובדיני פשיטת רגל. הוא היה מזוהה עם גישת הריאליזם המשפטי, שדחפה להבנת החוק פחות על בסיס דוקטרינות משפטיות פורמליסטיות ויותר על השפעת העולם האמיתי על המשפט. הפילוסוף רוברט מיינרד הטשינס תיאר את דאגלס כ"מרצה למשפטים היוצא ביותר מן הכלל בכל האומה".[9] כאשר היה הטשינס לנשיא אוניברסיטת שיקגו, קיבל דאגלס הצעה לעבור לשם, אך הוא שינה את דעתו כאשר התמנה כפרופסור מן המניין בייל.

הוועדה לניירות ערך ולבורסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 עזב דאגלס את ייל כדי להצטרף לוועדה לניירות ערך ולבורסות כמינוי פוליטי של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.[10] ב-1936 הוא מונה כיושב ראש הוועדה והיה מיודד מאוד עם הנשיא רוזוולט.

בינתיים התיידד דאגלס עם קבוצה של תומכי הניו דיל, שעליהם נמנו טומי קורקורן ואייב פורטאס. הוא גם היה ידיד קרוב, הן אישי והן כשותף למחשבה הפרוגרסיבית, של רוברט לה פולט הבן (אנ') ופיליפ לה פולט (אנ') ומאוחר יותר ג'ון פיצג'רלד קנדי. קבוצה פוליטית-חברתית זו התיידדה גם עם לינדון ג'ונסון, אז חבר צעיר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה העשירי של טקסס. בספרו "השנים של לינדון ג'ונסון: הדרך אל השלטון", כתב רוברט קארו שב-1937 סייע דאגלס לשכנע את הנשיא רוזוולט לאשר את בנייתו של סכר מרשל פורד, מיזם שנוי במחלוקת שאישורו אפשר לייצב את מעמדו של ג'ונסון בבית הנבחרים.[11]

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם אורוויל דאגלס כשופט בית המשפט העליון

ב-1939 פרש לואי ברנדייס מבית המשפט העליון של ארצות הברית ובמקומו מינה הנשיא רוזוולט ב-20 במרץ את דאגלס.[10] דאגלס היה הבחירה האישית של ברנדייס כמחליפו. מאוחר יותר סיפר דאגלס שהמינוי היה הפתעה גמורה עבורו. רוזוולט זימן אותו ל"פגישה חשובה", ודאגלס חשש שהוא ימונה כיושב ראש רשות התקשורת הפדרלית. ב-4 באפריל אושר מינויו על ידי הסנאט של ארצות הברית ברוב של 62 מול 4. ב-17 באפריל הושבע דאגלס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בגיל 40 הוא היה השופט השלישי בצעירותו מכל שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם. רק ג'וזף סטורי וויליאם ג'ונסון, שמונו בגיל 32, היו יותר צעירים ממנו בעת שמונו.

יחסיו עם עמיתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס היה לעיתים קרובות מסוכסך עם עמיתו לכס השיפוט פליקס פרנקפורטר, שהאמין בריסון שיפוטי וסבר שבית המשפט צריך להיות מרוחק מהפוליטיקה. דאגלס לא העריך באופן מיוחד עקביות שיפוטית או הסתמכות על תקדימים בבואו לפסוק בדין.[10]

השופט ריצ'רד פוזנר, ששימש כעוזר משפטי במהלך השנים האחרונות לכהונתו של דאגלס על כס השיפוט, אפיין אותו כשופט עליון "משועמם, שדעתו מוסחת, לא קולגיאלי וחסר אחריות", וכן "גס רוח, קריר, חם מזג, כפוי טובה, בעל דיבור גס, ושקוע בעצמו", וכפוגעני ב"התייחסותו לצוותו עד לנקודה בה עוזריו המשפטיים, שאותם הוא תיאר כ'צורת החיים הנחותה ביותר', כינו אותו מאחורי גבו בכינוי shithead". פוזנר טוען גם ש"עבודתו השיפוטית של דאגלס הייתה מרושלת ופזיזה", אך "האינטליגנציה, האנרגיות, ניסיונו האקדמאי והממשלתי, כשרון הכתיבה שלו, מיומנויות המנהיגות שלו כפי שהופגן בוועדה לניירות ערך ולבורסות, ויכולתו להקסים אנשים כאשר הוא טרח לעשות זאת", יכלו "להפוך אותו לאחד השופטים העליונים הגדולים בהיסטוריה".[12]

משנתו המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, ציינו חוקרי משפט שסגנונו השיפוטי של דאגלס היה בלתי רגיל בהתייחס לכך שהוא לא ניסה לפרט את ההצדקות לעמדותיו המשפטיות על בסיס הטקסט, ההיסטוריה, או התקדימים. דאגלס היה ידוע בשל כתיבתו ודעותיו התמציתיות, שהסתמכו על תובנות פילוסופיות, התבוננויות על הפוליטיקה העכשווית, ועל המקורות הספרותיים הבסיסיים ביותר. דאגלס כתב את רבות מחוות הדעת שלו תוך עשרים דקות, ולרוב הגיש את הטיוטה הראשונית. הוא גם נודע בשל מוסר העבודה הקיצוני שלו. כאשר הוא היה מצרף לפסקי הדין שכתב יותר משלושים מקורות בעת ובעונה אחת, הוא נהג לומר למזכירתו המותשת, פיי אול, "אם לא היית מפסיקה לעבוד לא היית נכנסת לעייפות".[9]

לדאגלס היו לעיתים קרובות חילוקי דעות עם השופטים האחרים, ובכמעט 40% מפסקי הדין הוא כתב חוות דעת מיעוט, וביותר ממחציתן הוא היה מתנגד בודד.[9] החוקר רונלד דבורקין סיכם שבשל העובדה שדאגלס האמין שפסיקותיו היו פשוט "עניין של נטיותיו הרגשיות", הוא לא הצליח לעמוד ב"אחריות אינטלקטואלית מינימלית".

בשבתו על כס השיפוט נודע דאגלס כתומך נלהב של הזכויות על פי התיקון הראשון לחוקה. יחד עם עמיתו הוגו בלאק טען דאגלס לפירוש מילולי של התיקון הראשון, ועמד על כך שהציווי של התיקון, ש"שום חוק" לא יגביל את חופש הביטוי, צריך להיות מפורש באופן מילולי. הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "טרמיניילו נגד עיריית שיקגו" (Terminiello v. City of Chicago) מ-1949, שהפך על פיה את הרשעתו של כומר קתולי שלכאורה גרם ל"הפרת הסדר" כאשר העיר הערות אנטישמיות במהלך נאומים פומביים סוערים. דאגלס, שאליו הצטרף בלאק, ביסס את טענותיו על פירוש נרחב של הזכויות של התיקון הראשון כאשר כתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "דניס נגד ארצות הברית" (Dennis v. United States) מ-1952 שאישר את הרשעתו של אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

ב-1944 הצביע דאגלס עם הרוב שאישר את כליאת היפנים במלחמת העולם השנייה בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, אך במהלך הקריירה שלו הוא הפך לתומך מוביל של זכויות הפרט. הוא היה חשדן בנוגע לדעת הרוב ככל שזה נגע לשאלות חברתיות ומוסריות, ולעיתים קרובות הוא הביע דאגה בנוגע לקונפורמיות כפוייה עם הממסד. לדוגמה, דאגלס כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "גריזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut) מ-1965, בציינו שהזכות לפרטיות על פי החוקה אוסרת על המדינות למנוע שימוש באמצעי מניעה בשל העובדה ש"הגנות ספציפיות במגילת הזכויות נוצרו כהאצלה של אותן הגנות המסייעות להעניק להם חיים ותוכן".[10][13] מבחינתו של בלאק פסיקתו של דאגלס הרחיקה לכת והוא כתב בפסק דין זה חוות דעת מיעוט על אף היותו בעל בריתו של דאגלס.

דאגלס ובלאק היו גם חלוקים בפסק הדין "פורטסון נגד מוריס" (Fortson v. Morris) מ-1967, שסלל את הדרך לבית המחוקקים של ג'ורג'יה לבחור את מושל המדינה במבוי הסתום שנוצר בבחירות למשרת המושל של 1966 בהם התמודדו הדמוקרט לסטר מדוקס והרפובליקני בו קאלווי. בעוד שבלאק הצביע עם רוב השופטים על פי הפירוש הקפדני שאישר את סעיפי חוקת המדינה, דאגלס ואייב פורטאס התנגדו. על פי דאגלס, המסורת של ג'ורג'יה הבטיחה למדוקס את הניצחון, אך הוא פיגר מאחורי קאלווי בכ-3,000 קולות בבחירות הכלליות. דאגלס גם ראה את הסוגיה כהמשכיות של החלטה קודם בפסק הדין "גריי נגד סנדרס" (Gray v. Sanders), שפסלה את מערכת יחידות המחוזות (County unit system), סוג של חבר אלקטורים שקודם לכן נעשה בו שימוש לבחירת המושל בג'ורג'יה. לדעת רבים, הוא היה השופט הליברלי ביותר בהיסטוריה של בית המשפט. הוא הצביע לטובת ביטול עונש המוות בפסק הדין "פורמן נגד ג'ורג'יה" (Furman vs Georgia), האמין שהאיסורים על פורנוגרפיה קשה ועל חברות במפלגה הקומוניסטית נוגדים את החוקה, ניסה לאפשר לבני אדם להגיש תביעות בשמם של עצים, ובאופן כללי היה מגן נאמן של חירויות הפרט, כאלו שאפילו ויליאם ברנן ות'ורגוד מרשל נרתעו מהן.

משפט רוזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 ביוני 1953 פסק דאגלס על עיכוב ביצוע זמני של הוצאתם להורג של יוליוס ואתל רוזנברג, שהורשעו במכירת תוכניות הפצצה האטומית לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. הבסיס לעיכוב הביצוע היה שהשופט אירווינג קאופמן דן את בני הזוג רוזנברג למוות ללא הסכמת חבר המושבעים. בה בשעה שזה היה מותר על פי חוק הריגול (Espionage Act of 1917), שעל פיו נשפטו הרוזנברגים, חוק מאוחר יותר, חוק האנרגיה האטומית (Atomic Energy Act of 1946), קבע שרק חבר מושבעים יוכל להטיל עונש מוות. בשל העובדה שמתן צוו עיכוב הביצוע היה כאשר בית המשפט העליון היה בפגרה, משמעותו של הצו הייתה שבני הזוג רוזנברג יכלו לצפות לעיכוב של שישה חודשים לפני שעניינם יישמע.

כאשר שמע התובע הכללי של ארצות הברית הרברט בראונל, הבן, על הצו, הוא הגיש מיד את התנגדותו לנשיא בית המשפט העליון פרד וינסון, שכינס את בית המשפט למושב מיוחד וביטל את צו העיכוב. דאגלס יצא לחופשה, אך בשומעו על כינוס המושב המיוחד, הוא שב לוושינגטון הבירה.[14] בשל ההתנגדות הרחבה להחלטתו, התמודד דאגלס למשך זמן קצר עם הליכי הליך הדחה בהקונגרס, אך הניסיונות להדיחו לא נשאו פרי.[15]

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס נקט בעמדות תקיפות כלפי מלחמת וייטנאם. ב-1952 הוא נסע לווייטנאם, שם הוא נפגש עם הו צ'י מין. במהלך מסעו הוא התיידד עם נו דין דיים, וב-1953 הוא הציג באופן אישי את המנהיג הלאומני לסנאטורים מייק מנספילד וג'ון פיצג'רלד קנדי. דאגלס היה אחד מהתומכים המרכזיים במדיניותה של ארצות הברית כלפי דיים, וסגן ראש ה-CIA, רוברט אמורי, ציין שדיים היה "האיש שלנו בהודו סין" במהלך שיחה עם דאגלס במסיבה שנערכה בביתו של העיתונאי מרטין אגרונסקי.[16]

לאחר רצח דיים בנובמבר 1963, החל דאגלס למתוח ביקורת קשה בנוגע למלחמה, בהאמינו שדיים נהרג בשל היותו "לא כנוע מספיק לדרישות הפנטגון". בשלב זה טען דאגלס בגלוי שהמלחמה היא בלתי חוקית, והביע את התנגדותו בכל הזדמנות שבו בית המשפט סירב לשמוע טיעונים ברוח זו.[17] ב-1968 הוציא דאגלס צו למניעת שליחתם של אנשי מילואים לווייטנאם, צו שלאחר מכן שאר שמונת השופטים הפכו על פיו.[18]

בפסק הדין "שלזינגר נגד הולצמן" (Schlesinger v. Holtzman) מ-1973 הוציא השופט ת'ורגוד מרשל חוות דעת שדחתה את בקשתה של חברת הקונגרס להורות על עצירת ההפצצות בקמבודיה.[19] בית המשפט היה אז בפגרת הקיץ, אך חברת הקונגרס עתרה שוב, הפעם לדאגלס. דאגלס נפגש עם עורכי הדין של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות שייצגו את חברת הקונגרס בביתו שבגוז פריירי שבמדינת וושינגטון, והבטיח להם לקיים שימוע למחרת. ביום שישי, 3 באוגוסט 1973, קיים דאגלס שימוע בבניין בית המשפט הפדרלי שביאקימה, שם הוא דחה את טענת הממשלה שהוא גורם ל"עימות חוקתי" באומרו, "אנו חיים בעולם של עימותים. על כך כל המערכת בנויה".[20] ב-4 באוגוסט הוציא דאגלס צו המורה לכוחות המזוינים לעצור את ההפצצות, בנימוק ש"דחיית הבקשה שהוגשה בפניי תטיל את צוותי האוויר שלנו, כמו גם את האיכרים הקמבודיים לאזור המוות".[21] הכוחות המזוינים התעלמו מהצו של דאגלס.[19] שש שעות לאחר מכן התכנסו מחדש שמונת השופטים האחרים בשיחת ועידה בטלפון למושב מיוחד ובהחלטה שהתקבלה פה אחד הפכו על פיה את פסיקתו של דאגלס.[22]

"לעצים יש זכות עמידה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוות דעת המיעוט שכתב דאגלס בפסק הדין שהיווה ציון דרך, "סיירה קלאב נגד מורטון" (Sierra Club v. Morton) מ-1972, טען דאגלס של"חפצים דוממים" צריכה להיות זכות עמידה כדי להגיש תביעה בבית המשפט:

השאלה המכרעת של "זכות העמידה" תהפוך לפשוטה ותקבל תשומת לב בצורה מסודרת אם ניצור כלל פדרלי שיאפשר לסוגיות הסביבתיות להיות נדונות בפני הסוכנויות הפדרליות או בפני בית המשפט הפדרליים בשמם של החפצים הדוממים שעומדים בפני סכנת ניצול, השחתה או פלישתם של כבישים ודחפורים וכאשר הפגיעה היא עניין לשערורייה ציבורית. הדאגה הציבורית העכשווית להגנה על האיזון הסביבתי של הטבע צריכה להוביל למתן זכות העמידה של עצמים סביבתיים לתבוע את שימורם. עתירה זו צריכה לפיכך להיקרא באופן ראוי יותר "מינרל קינג נגד מורטון".[23]

הוא המשיך

חפצים דוממים הם לעיתים צד משפטי בדיון. ספינה היא ישות משפטית, הנחה משפטית שניתן לעשות בה שימוש לצרכים ימיים. ישות תאגידית - יצירת כפיו של המשפט הקאנוני - היא צד קביל להתדיינות משפטית, והון עתק מסתמך על תיקים כאלו... וכך צריך להתייחס לעמקים, כרי דשא אלפיניים, נהרות, אגמים, שפכי נהרות, חופים, רכסים, חורשות עצים, שטחי ביצות, או אף האוויר שנתון לפגיעה מצד הטכנולוגיה והחיים המודרניים. הנהר, לדוגמה, הוא המייצג של כל החיים שהוא מקיים או מזין - דגים, חרקי מים, אמודאים אמריקנים, לוטרות, דלקים דייגים, איילים, איילים קנדים, דובים, ושאר בעלי החיים, כולל האדם, שתלויים בו או שנהנים ממראהו, מקולו, או מחיותו. הנהר הוא בעל דין שעותר לטובת היחידה האקולוגית של החיים שהוא חלק ממנה.[23]

סביבתנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הטבע הבראשיתי ויליאם או. דאגלס, מדינת וושינגטון.

באוטוביוגרפיה שלו "על אנשים והרים" (Of Men and Mountains) מ-1950, קיים דאגלס דיון על הקשר ההדוק שהיה לו בילדותו עם הטבע.[24] בשנות ה-50 הועלו הצעות לסלול מגרש חנייה לאורך הנתיב של תעלת צ'ספיק ואוהיו, שמשתרעת לאורך הגדה של נהר הפוטומק שמצדה של מדינת מרילנד. מאמר המערכת של הוושינגטון פוסט תמך בצעד זה. עם זאת, דאגלס, שלעיתים קרובות נהג לטייל על גדות התעלה, התנגד לתוכנית וקרא לעיתונאים לצעוד על השביל שאורכו 300 ק"מ יחד עמו. לאחר הצעידה, שינה הוושינגטון פוסט את עמדתו ודחף לשמירת התעלה במצבה ההיסטורי. לזכותו של דאגלס נזקפת שמירת התעלה והכרזתה כפארק לאומי היסטורי ב-1971.[25] בשנים 19601962 שימש דאגלס כחבר מועצת המנהלים של מועדון סיירה וכתב רבות על אהבתו לטבע. ב-1962 כתב דאגלס סקירה על ספרה של רייצ'ל קרסון, אביב דומם. בהמשך הוא שכנע את שופטי בית המשפט העליון לשמר את ערוץ הנהר האדום שבקנטקי, כאשר הצעה לבניית סכר והצפת הערוץ הגיעה לדיון בבית המשפט. ב-18 בנובמבר 1967 ביקר דאגלס באזור באופן אישי. שביל ערוץ הנהר האדום קרוי על שמו של דאגלס.

במאי 1962 הוזמנו דאגלס ורעייתו על ידי ניל קומפטון וחברת אוזרק לבקר ולשוט בקאנו במורד חלקים של נהר באפלו שבארקנסו. התנסות זו הפכה את דאגלס לחובב של הנהר ושל הארגון שעסק בהגנתו. הוא השתתף במאמצים לשימור הנהר כנהר הזורם באופן חופשי במצבו הטבעי מול התנגדותו של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. עד מהרה חוקק חוק שהעניק לנהר באפלו הגדרה של נהר לאומי של ארצות הברית, הראשון מבין כל הנהרות שקיבל הגדרה זו. דאגלס צעד לאורך כל 3,200 הק"מ של שביל האפלצ'ים מג'ורג'יה למיין.[26] אהבתו לסביבה עברה כחוט השני בכל פסיקותיו השיפוטיות.

תפקידו הפעיל של דאגלס בקידום השימור וההגנה על הטבע בכל רחבי ארצות הברית הקנה לו את הכינוי "ביל הפראי" (Wild Bill). דאגלס היה ידיד ואורח קבוע של הארי ר. טרומן (אנ'), הבעלים של אכסניית הר סנט הלנס שבאגם ספיריט שבמדינת וושינגטון.

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת ספרי מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19501961 ערך דאגלס מסעות רבים במזרח התיכון ובאסיה. הוא כתב ספרים רבים על חוויותיו שם. בין הספרים היו:

  • "ארצות מוזרות ואנשים ידידותיים" (Strange Lands and Friendly People) - 1950.
  • "מעבר להרי ההימלאיה" (Beyond the High Himalayas) - 1952.
  • "מצפון למלאיה" (North From Malaya) - 1953.
  • "המסע לרוסיה" (Russian Journey) - 1956.
  • "חקר ההימלאיה" (Exploring the Himalaya) - 1958.
  • "ממערב לאינדוס" (West of the Indus) - 1958.
  • "הטבע הבראשיתי, מערב האוקיינוס השקט" (My Wilderness, The Pacific West) - 1960.
  • "הטבע הבראשיתי, ממזרח לקטדין" (My Wilderness, East to Katahdin) - 1961.

בספר זיכרונותיו, "השנים בבית המשפט" (The Court Years), כתב דאגלס שלעיתים נמתחה עליו ביקורת על כך שבילה יותר מדי זמן בפעילויות שלא היו קשורות לבית המשפט, ועל כך שכתב את ספרי המסעות על חשבון זמן עבודתו. עם זאת, הוא הזכיר שהמסעות העניקו לו נקודת מבט עולמית שסייעה לו לפסוק בתיקים שהובאו בפני בית המשפט. הוא גם ציין שהמסעות נתנו לו נקודת מבט על מערכות פוליטיות שלא נהנו מההגנות המשפטיות של החוקה האמריקאית.

מערכות הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1944, כאשר החליט הנשיא רוזוולט לא לתמוך בבחירתו מחדש של הנרי וולאס כמועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא, הורכבה רשימה קצרה של מועמדים אפשריים. על השמות ברשימה נמנו הסנאטור לשעבר ושופט בית המשפט העליון ג'יימס פרנסיס ברנס מקרוליינה הדרומית, הסנאטור לשעבר (ולימים שופט בית המשפט העליון) שרמן מינטון, מושל אינדיאנה לשעבר והנציב העליון לפיליפינים לשעבר פול מקנאט, יושב ראש בית הנבחרים סאם רייברן מטקסס, הסנאטור אלבן ברקלי מקנטקי, הסנאטור הארי טרומן ממיזורי, ודאגלס.

חמישה ימים לפני בחירת מועמד המפלגה לסגן הנשיא בוועידת המפלגה ב-15 ביולי, קיבל יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית רוברט האנגן מכתב מהנשיא רוזוולט שבו הוא ציין שהעדפתו למועמד תהיה "הארי טרומן או ביל דאגלס". לאחר שהאנגן פרסם את המכתב בוועידה ב-20 ביולי עבר תהליך הבחירה ללא שום תקרית, ובסבב ההצבעה השני נבחר טרומן. דאגלס קיבל שני קולות בסבב ההצבעה השני ואף לא קול אחד בסבב הראשון.

לאחר הוועידה, הפיצו תומכיו של דאגלס את השמועה שבמכתבו של הנשיא נכתב "ביל דאגלס או הארי טרומן", ולא ההפך. תומכים אלו טענו שהאנגן, שהיה תומך של טרומן, חשש שמועמדותו של דאגלס תרחיק מצביעים לבנים מהדרום בשל התנגדותו של דאגלס במשך כל השנים להפרדה הגזעית בבית המשפט העליון, ועקב זאת הוא הפך את השמות כפי שנכתבו במקור על ידי רוזוולט.[29]

ב-1948 צצו מחדש שאיפותיו של דאגלס למועמדות לסגן הנשיא על רקע הפופולריות הנמוכה של טרומן, לאחר שירש את רוזוולט ב-1945. דמוקרטים רבים, בהאמינם שסיכוייו של טרומן להיבחר בנובמבר היו קלושים, החלו לנסות למצוא מועמד חלופי. נעשו ניסיונות לגייס את הגנרל גיבור המלחמה דווייט אייזנהאואר כמועמד לנשיאות. מערכה שנקראה "גייסו את דאגלס" (Draft Douglas), שכללה שימוש באביזרי תעמולה שונים, התנהלה בניו המפשייר ובמדינות נוספות. המערכה לבחירתו של דאגלס התנהלה זמן קצר, אך עד מהרה הוא פרש מן המירוץ.

בסופו של דבר, אייזנהאואר דחה את ההצעה וטרומן נבחר בקלות. אף על פי שטרומן פנה לדאגלס בנוגע למועמדות לסגן הנשיא, הוא דחה את ההצעה. ידידו הקרוב של דאגלס, טומי קורקורן, צוטט כמי ששאל, "מדוע להיות מספר שתיים של מספר שתיים?".[30] טרומן בחר את הסנאטור אלבן ברקלי ובסופו של דבר הם ניצחו בבחירות.

ניסיונות ההדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנגדיו הפוליטיים של דאגלס עשו שני ניסיונות בלתי מוצלחים להדיחו מכס השיפוט.

משפט רוזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 ביוני 1953 הגיש חבר בית הנבחרים ויליאם מ. וילר מג'ורג'יה, שזעם על הוצאת צו עיכוב ביצוע של הוצאתם להורג של יוליוס ואתל רוזנברג על ידי דאגלס, הצעת החלטה להדחתו של דאגלס מכהונתו. ביום המחרת הועברה ההצעה לדיון בוועדת המשפט של בית הנבחרים כדי שתחקור את ההאשמות. ב-7 ביולי החליטה הוועדה לסיים את החקירה ללא המלצה על הדחה.

ניסיון ההדחה ב-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס ניהל סדר יום עמוס של נאום וכתיבה כדי להשלים את הכנסתו. הוא נקלע לקשיים פיננסיים בשל גירושיו מאשתו הראשונה וההסדר הכספי ביניהם. לאחר גירושיו מאשתו השנייה ומאשתו השלישית הוא נכנס לקשיים פיננסיים נוספים.[31]

דאגלס היה לנשיא של קרן פרווין. קשריו עם הקרן, שמומנה באמצעות מכירת מלון פלמינגו בלאס וגאס על ידי בעל הקזינו והנדבן של הקרן, אלברט פרווין, הפכו למטרה מרכזית של מנהיג המיעוט של בית הנבחרים ג'רלד פורד. לצד סלידתו מאורח חייו של דאגלס, נתן פורד את דעתו שבן חסותו של דאגלס, אייב פורטאס, נאלץ גם הוא להתפטר על רקע קשריו עם קרן דומה. בהמשך אמר פורטאס שהוא "התפטר כדי להציל את דאגלס" מתוך מחשבה שחקירה כפולה שלו ושל דאגלס תופסק עם התפטרותו.[32]

כמה חוקרים טענו שניסיון ההדחה של פורד הונע ממניעים פוליטיים.[33] התומכים בטענה זו מציינים את אכזבתו הידועה של פורד מהסנאט על רקע הכישלון באישור מינוייהם של קלמנט היינסוורת' והרולד קרסוול כמחליפיו של פורטאס. באפריל 1970, הגיש פורד הצעה להדחתו של דאגלס בניסיון לנקום בסנאט. יושב ראש ועדת המשפט עמנואל סלר, טיפל במקרה בקפידה ולא חשף עדויות להתנהלות פלילית של דאגלס. התובע הכללי ג'ון ניוטון מיטשל וממשל ניקסון פעלו כדי לאסוף עדויות נגדו.[34] פורד המשיך בהליך.

השימוע החל בסוף אפריל. פורד היה העד הראשי, והוא תקף את "דעותיו הליברליות" של דאגלס; את "הגנתו על סרט התועבה", הסרט השוודי השנוי במחלוקת "אני סקרנית" (I Am Curious); ואת קשריו של דאגלס עם פרווין. על דאגלס נמתחה גם ביקורת על קבלת סכום של 350 דולר על מאמר שהוא כתב על מוזיקת פולק במגזין Avant-Garde. המוציא לאור של המגזין ריצה עונש מאסר על הפצת מגזין אחר ב-1966 שנחשב כפורנוגרפי על ידי כמה מבקרים. בתארו את המאמר של דאגלס ציין פורד, "המאמר עצמו הוא לא פורנוגרפי, אף על פי שהוא משבח את התאוותני, המחריד והנועז שבמחאה החברתית של זמרי הפולק מהאגף השמאלי". פורד אף תקף את דאגלס על פרסום מאמר במגזין Evergreen Review, שלטענתו נודע כמגזין שמפרסם תמונות עירום של נשים. חברי הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים סירבו בכל אופן להעביר לחברי הרוב הדמוקרטי עותקים של המגזינים שתוארו בעדותו של פורד, ועוררו את חבר בית הנבחרים ויין הייז להעיר, "האם מישהו קרא את המאמר, או האם יש מישהו שברשותו יש את המגזין רק בשביל התמונות?".[35] משהתברר שהליך ההדחה לא ינחל הצלחה, הוא הופסק ולא התקיימה הצבעה פומבית בעניין.

לדבריו של ג'ושוע א. קסטנברג מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו מקסיקו, היו כמה מטרות מאחורי רצונם של פורד וניקסון להדיח את דאגלס. ראשית, בעוד שהיה זה נכון שניקסון ופורד זעמו על נחישותם של חברי הסנאט לא לאשר את מינוייהם של היינסוורת' וקרסוול, לניקסון הייתה שנאה עמוקה כלפי דאגלס. ניסיון להדיח את דאגלס ולאחר מכן להעמידו למשפט בפני הסנאט היה מבסס בהמשך את "האסטרטגיה הדרומית" הרפובליקנית, שכן רוב בעלי בריתו של פורד בקונגרס שחברו נגד דאגלס היו דמוקרטים מהדרום. בנוסף, לניקסון ולקיסינג'ר הייתה תוכנית חשאית לפלישה לקמבודיה ב-30 באפריל עד ה-1 במאי, וניקסון היה סבור שתהיה אפשרות לשימוש בחקירת בית הנבחרים בעניינו של דאגלס כאסטרטגיה להסחת דעת תקשורתית. קסטנברג מציין בספרו שכתב על הפרשה, שהתובע הכללי ג'ון ניוטון מיטשל וסגנו, ויליאם וילסון, הבטיחו לפורד של-CIA, לוועדה לניירות ערך ולבורסות, לשירות הכנסות הפנים ול-FBI היו עדויות על התנהלותו הפלילית של דאגלס. בסופו של דבר, לאף אחת מסוכנויות אלו לא היו שום עדויות על התנהלות לא תקינה של דאגלס, אך הבטחה זו הובילה את פורד להאשים את דאגלס בחבירה עם גורמי פשע מאורגן ועם קומוניסטים, ולפיכך הוא היה איום לביטחון הלאומי.

בערך באותה תקופה, הייתה לדאגלס תחושה שזרים מסתובבים סביב ביתו בוושינגטון ושסוכני ה-FBI מנסים להשתיל מריחואנה כדי להפלילו. במכתב אישי לשכניו הוא אמר: "כתבתי לכם בסתיו או בחורף שעבר שסוכנים פדרליים היו ביאקימה ובגוז פריירי ושהם חיפשו אותי בגוז פריירי. חשבתי שהם רק סופרים את עמודי הגדר. אבל אתמול, בניו יורק, הבנתי שהם שתלו מריחואנה כהכנה לפשיטה מסוקרת על ידי הטלוויזיה ביולי או באוגוסט. שכחתי לומר לכם שכנופיה זו שבשלטון לא מחפשת אחר האמת. הם מחפשים להרוס אנשים".[36]

פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטי בית המשפט העליון ב-1973. דאגלס יושב שני משמאל.

לאחר הליך ההדחה של 1970 גמלה בדעתו של דאגלס ההחלטה לפרוש מכס השיפוט. הוא כתב לאחד מידידיו ותלמידו לשעבר אייב פורטאס: "הדעות שלי כבר לא עולות בקנה אחד עם המגמות העכשויות, ואני לא רואה כל טעם להישאר בסביבה ולהיות מושמץ".[37]

ב-31 בדצמבר 1974, כשהיה בן 76, שהה דאגלס עם רעייתו קתלין באיי בהאמה, שם הוא לקה בשבץ מוחי באונה הימנית של מוחו. השבץ גרם לשיתוק של רגלו השמאלית והוא נאלץ להתנייד בכיסא גלגלים. דאגלס היה מוגבל מאוד אך הוא התעקש להמשיך להשתתף בדיוני בית המשפט העליון. שמונת השופטים האחרים הצביעו על החלטה לדחות את הדיון למושב הבא בכל תיק שהיה ברור שהצבעתו של דאגלס תשנה את ההחלטה.[38] בהפצרתו של פורטאס, פרש דאגלס בסופו של דבר ב-12 בנובמבר 1975, לאחר 36 שנות שירות בבית המשפט העליון. הוא היה השופט המכהן האחרון שמונה על ידי הנשיא רוזוולט והוא כיהן שמונה שנים לאחר תום כהונתו של אחרון השופטים שמונו על ידי טרומן. דאגלס גם היה אחרון השופטים שכיהנו בבית המשפט העליון בנשיאותם של צ'ארלס אוונס יוז, הארלן סטון ופרד וינסון.

התפטרותו הרשמית של דאגלס הוגשה, כפי שנדרש בנוהלי הממשל הפדרלי, ליריב הפוליטי משכבר הימים, הנשיא ג'רלד פורד. בתגובתו למכתב ההתפטרות, הניח פורד בצד את חילוקי הדעות ביניהם וחלק כבוד לשופט הפורש:

אם יורשה לי להביע בשם כל אזרחי ארצנו את התודה הגדולה של האומה הזאת על יותר מ-36 שנותיך כחבר בסגל בית המשפט העליון. שנות שירותך המכובדות לא ניתנות להשוואה בכל ההיסטוריה של בית המשפט.

פורד אף אירח את דאגלס ואת רעייתו קתלין כאורחי כבוד בארוחה רשמית שהתקיימה בבית הלבן מאוחר יותר באותו חודש. בהמשך הוא אמר על האירוע, "היו לנו מחלוקות בעבר, אך רציתי להדגיש שהעבר מאחורינו".[39]

לדבריהם של העיתונאים בוב וודוורד וסקוט ארמסטרונג, טען דאגלס שהוא היה יכול לקבל מעמד של שופט בכיר (שופט שממשיך לכהן, אך לא משתתף בפעילות בית המשפט). הוא ניסה להשתתף בדיוני בית המשפט עד ל-1976, לאחר שמחליפו ג'ון פול סטיבנס החל לכהן על כס השיפוט. דאגלס הגיב בזעם, כאשר בשובו ללשכתו הישנה, הוא גילה שפקידי לשכתו שובצו בלשכתו של סטיבנס, וכאשר הוא ניסה לכתוב חוות דעת בתיקים שהטיעונים שלהם נשמעו טרם פרישתו, הורה נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר לכל השופטים, הפקידים ושאר אנשי הצוות להימנע מלסייע לדאגלס.[40] כאשר ניסה דאגלס במרץ 1976 לשמוע טיעונים בתיק עונש מוות, פסק הדין "גרג נגד ג'ורג'יה" (Gregg v. Georgia), חתמו שאר תשעת השופטים המכהנים על מכתב רשמי שמיידע אותו שבשל פרישתו תמו משימותיו בבית המשפט. רק אז חדל דאגלס לעסוק בענייני בית המשפט.[41]

אחד הפרשנים ייחס את התנהגותו של דאגלס לאחר השבץ בו לקה לאנוסוגנוסיה, מצב שבו אדם שעבר פגיעה מוחית מכחיש את קיומה של הפגיעה ואת השלכותיה התפקודיים.[42]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 נשא דאגלס לאישה את מילדרד רידל, מורה בבית ספר תיכון ביאקימה, שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים. לזוג נולדו שני ילדים, מילדרד וויליאם הבן.[43] השניים התגרשו ב-1953. דאגלס לא קיבל הודעה על פטירתה של רידל ב-1969, אלא לאחר כמה חודשים, שכן ילדיו ניתקו עמו כל קשר.[9] ויליאם דאגלס הבן היה שחקן קולנוע.

ב-2 באוקטובר 1949 נשברו 13 מצלעותיו של דאגלס לאחר שנפל מגב סוס שרכב עליו והתגלגל במורד גבעה סלעית.[44] כתוצאה מפציעתו הוא לא שב לעבודתו בבית המשפט עד מרץ 1950.[45][46] ארבעה חודשים לאחר שובו לבית המשפט, נאלץ דאגלס להתאשפז שוב בשל בעיטה שהוא קיבל מסוס.[45][47]

ב-1951, כאשר עוד היה נשוי לרידל, החל דאגלס לנהל מערכת יחסים עם מרסדס הסטר דייווידסון.[9] שאר השופטים באותה תקופה נהגו להחזיק פילגשים במסווה של מזכירות בלשכותיהם או להרחיק אותן מבית המשפט. לדבריו של הארי דטצ'ר, שליח בשלכתו של דאגלס, הוא "עשה הכל בגלוי. הוא לא התחייחס למה שאנשים חשבו עליו".[9] דאגלס ורידל התגרשו ב-1953. ידידו לשעבר, תומאס גרדינר קורקורן, ייצג את רידל בהליכי הגירושים, ובחוזה הגירושים היא קיבלה מזונות שהתעדכנו מעת לעת, תנאי שהניע את דאגלס להשלים את הכנסתו על ידי כתיבת יותר ויותר ספרים.[12] בדצמבר 1954 נישאו דאגלס ודייווידסון.[9][48]

ב-1961 החל דאגלס לנהל מערכת יחסים עם ג'ואן מרטין, סטודנטית מקולג' אלגייני שכתבה את עבודת הגמר שלה אודותיו. בקיץ 1963 הוא התגרש מדייווידסון ומאוחר יותר באותה שנה, כשהיה בן 64, הוא נשא לאישה את מרטין, שהייתה בת 23.[9] השניים התגרשו ב-1966.

ביולי 1966 נשא דאגלס לאישה את קתלין הפרנן, סטודנטית בת 22 מקולג' מרילהרסט.[49] השניים הכירו כאשר דאגלס נפש באכסניה של הר סנט הלנס, שם הפרנן עבדה בחופשות הקיץ כמלצרית.[50] אף על פי שהבדל הגילים ביניהם היה נושא שנוי במחלוקת ברמה לאומית באותה עת, נישואיהם נמשכו עד למותו של דאגלס ב-1980.

במשך רוב חייו, היה דאגלס מטרה לשמועות והשערות שונות בנוגע לחיים האישיים, שמקורן היה מיריבים פוליטיים ומכאלה שהתנגדו להשקפותיו המשפטיות הליברליות. באחד מהמקרים הללו ב-1966, ייחס חבר בית הנבחרים הרפובליקני בוב דול את פסיקותיו של דאגלס ל"השקפת עולם לקויה על רקע ראייתו את מוסד הנישואים". חברי קונגרס רפובליקנים אחרים הגישו בבית הנבחרים הצעות החלטה לפתיחת חקירה על אופיו המוסרים של דאגלס, אך אף אחת מההצעות לא התקבלו.[50]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם אורוויל דאגלס נפטר ב-19 בינואר 1980, בגיל 81, בבית החולים וולטר ריד שבבת'סדה, מרילנד. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, בסמוך לקבריהם של שמונה משופטי בית המשפט העליון. במשך כל ימי חייו טען דאגלס שהוא שירת כטוראי בצבא ארצות הברית, פרט המופיע על מצבתו. כמה היסטוריונים, כולל הביוגרף ברוס מרפי, טענו שפרט זה לא היה נכון.[12][51] לדבריו של העיתונאי מהוושינגטון פוסט צ'ארלס לין, הוסיף מרפי בהמשך ש"הקריירה של דאגלס בבית המשפט העליון נותנת לו מעמד ראוי" להיקבר בבית הקברות בארלינגטון.[52]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעלת צ'ספיק ואוהיו
  • החל מ-1972, "ועדת ויליאם א. דאגלס", קבוצה נבחרת של סטודנטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת גונזגה, נתנה חסות לסדרה של הרצאות על התיקון הראשון לכבודו של דאגלס. ראשון הדוברים בסדרת הרצאות זו היה דאגלס עצמו.[53]
  • על שמו של דאגלס נקרא קולג' באוניברסיטה המרכזית של מדינת וושינגטון.
  • ב-1977 הוצבה פרוטומה של דאגלס על גדת תעלת צ'ספיק ואוהיו בשכונת ג'ורג'טאון שבוושינגטון הבירה. הפארק ההיסטורי הלאומי של תעלת צ'ספיק ואוהיו נקראה באופן רשמי על שמו של דאגלס כהוקרה למאמציו לשימור התעלה ההיסטורית החל משנות ה-50.[54]
  • פסל בדמותו של דאגלס הוצב ב-1978 בבית הספר א. צ. דייוויס שביאקימה.
  • ב-1978 נקרא על שמו של דאגלס הבניין הפדרלי שביאקימה.
  • אולם על שמו של דאגלס הוקם בקולג' וייטמן שבו הוא למד.
  • על שמו של דאגלס נקרא בניין מעונות סטודנטים בקולג' ארל וורן שבאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו
  • ב-1998 ציין הפארק ההיסטורי הלאומי של תעלת צ'ספיק ואוהיו מאה שנה להולדתו של דאגלס והלוט הוסר מעל דיוקן של דאגלס בו הוא צועד לאורך גדות תעלה, פרי מכחולו של טום קוזאר. הדיוקן מוצב כיום במרכז המבקרים של הפארק, שב-1977 הוקדש באופן רשמי להנצחתו של דאגלס.[55]
  • "ההר - מסעו של השופט דאגלס" (Mountain - The Journey of Justice Douglas), הוא מחזה פרי עטו של דאגלס סקוט, שחקר את חייו של דאגלס. המחזה הופק ב-1990 והוצג בתיאטרון לוסיל לורטל שבניו יורק.[56]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The Law: The Court's Uncompromising Libertarian". Time.com. November 24, 1975.
  2. ^ Ernest Kerr, Imprint of the Maritimes, 1959, Boston: Christopher Publishing, p. 83.
  3. ^ Bruce Allen Murphy, Dismantling a legend, Dismantling a legend, CHICAGO TRIBUNE, March 16, 2003.
  4. ^ William O. Douglas Biography - TheFamousPeople
  5. ^ Douglas, William O. (1898-1980) - HistoryLink.org
  6. ^ Barrett J. Foerster, Race, Rape, and Injustice: Documenting and Challenging Death Penalty Cases in the Civil Rights Era, Univ. of Tennessee Press, 2012, p. 98.
  7. ^ Supreme Court Justices Who Are Phi Beta Kappa Members Archived September 28, 2011, at the Wayback Machine, Phi Beta Kappa website.
  8. ^ Murphy, Bruce Allen (2003). Wild Bill:The Legend and Life of William O. Douglas. New York: Random House, pp. 53-54.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Garrow, David J. (March 27, 2003). "The Tragedy of William O. Douglas". The Nation.
  10. ^ 1 2 3 4 Christopher L. Tomlins (2005). The United States Supreme Court. Houghton Mifflin. pp. 475–476.
  11. ^ Robert A. Caro, The Path to Power: The Years of Lyndon Johnson, Knopf Doubleday Publishing Group, 2011, p. 451.
  12. ^ 1 2 3 Richard A. Posner, "The Anti-Hero", The New Republic (Feb. 24, 2003).
  13. ^ Griswold v. Connecticut, Opinion of the Court by William O. Douglas
  14. ^ Murphy, Bruce Allen (2003). Wild Bill:The Legend and Life of William O. Douglas. New York: Random House. pp. 324–325.
  15. ^ Stephen Robertson, William Douglas, THE FIRST AMENDMENT ENCYCLOPEDIA.
  16. ^ Moses, James L.. 1996. "William O. Douglas and the Vietnam War: Civil Liberties, Presidential Authority, and the 'Political Question.'" Presidential Studies Quarterly 26 (4). [Wiley, Center for the Study of the Presidency and Congress, p. 2020.
  17. ^ Massachusetts v. Laird by William O. Douglas, Dissent; U.S. Supreme Court, HOLMES v. U S , 391 U.S. 936 (1968); Mora v. McNamara, Dissent by William O. Douglas
  18. ^ Moses, James L.. 1996. "William O. Douglas and the Vietnam War: Civil Liberties, Presidential Authority, and the 'Political Question.'" Presidential Studies Quarterly 26 (4). [Wiley, Center for the Study of the Presidency and Congress, p. 2027.
  19. ^ 1 2 Eugene R. Fidell, Why Did the Cambodia Bombing Continue?, 13 Green Bag 2D 321 (2010).
  20. ^ Moses, James L.. 1996. "William O. Douglas and the Vietnam War: Civil Liberties, Presidential Authority, and the 'Political Question.'" Presidential Studies Quarterly 26 (4). [Wiley, Center for the Study of the Presidency and Congress, pp. 1028-1030.
  21. ^ Text of Justice Douglas' stay on the Court of Appeal's order, 414 U.S. 1316 (1973), Library of Congress.
  22. ^ Text of Justice Marshall's stay on the District Court's order, reinstating a stay, 414 U.S. 1321 (1973), Library of Congress.
  23. ^ 1 2 Sierra Club v. Morton, Dissenting Opinion by William O. Douglas
  24. ^ Frederick, John J. (1950). "Speaking of Books : About Fables and Mountains ... Hogs and Government ... Animals and IQ's". The Rotarian. Rotary International. 77 (1): 39–40.
  25. ^ "Associate Justice William O. Douglas – Chesapeake & Ohio Canal National Historical Park (U.S. National Park Service)". Nps.gov.
  26. ^ Alex Hanson, The Founder of the Appalachian Trail Imagined Something Even Grander, National Endowment for the Humanities, HUMANITIES, November/December 2014, Volume 35, Number 6.
  27. ^ "Previous Audubon Medal Awardees". Audubon. January 9, 2015.
  28. ^ Wilderness: William O. Douglas - United States Forest Service
  29. ^ Goldman, Eliot. “Justice William O. Douglas: The 1944 Vice Presidential Nomination and His Relationship with Roosevelt, an Historical Perspective.” Presidential Studies Quarterly, vol. 12, no. 3, 1982, pp. 377–385.
  30. ^ Ilya Shapiro, Supreme Disorder: Judicial Nominations and the Politics of America's Highest Court, Simon and Schuster, 2020, chapter 6.
  31. ^ Murphy, Bruce Allen (2003). Wild Bill:The Legend and Life of William O. Douglas. New York: Random House. p. 396.
  32. ^ Kalman, Laura (1990). Abe Fortas. Yale University Press, p. 374.
  33. ^ Gerhardt, Michael J. (2000). The Federal Impeachment Process. University of Chicago Press, pp. 27-30.
  34. ^ House Floor Speech: Impeach Justice Douglas, Box D29, Gerald R. Ford Congressional Papers, Gerald R. Ford Library
  35. ^ "(DV) Gerard: Conservatives, Judicial Impeachment, and Supreme Court Justice William O. Douglas". Dissidentvoice.org.
  36. ^ Radcliffe, Donnie (November 17, 1987). "Laying the Gorbachev Groundwork". The Washington Post.
  37. ^ Kalman, Laura (1990). Abe Fortas. Yale University Press, p. 392.
  38. ^ Appel, Jacob M. (August 22, 2009). "Anticipating the Incapacitated Justice". Huffington Post. USA.
  39. ^ Srate dinner in honor of the Chancellor of the Republic of Austria - Gerald R. Ford Presidential Museum
  40. ^ Woodward, Robert and Armstrong, Scott. The Brethren: Inside the Supreme Court (1979), pp. 394-399.
  41. ^ Woodward, Robert and Armstrong, Scott. The Brethren: Inside the Supreme Court (1979), p. 433.
  42. ^ Anosognosia, INSIGHTBYSEYMOUR, AUGUST 24, 2012.
  43. ^ "Supreme Court Justices William O. Douglas (1898–1980)". michaelariens.com. Archived from the original on February 27, 2015.
  44. ^ William O. Douglas Heritage Trail, Pacific Coast Trail
  45. ^ 1 2 "Supreme Court of the U.S.: #79 – Associate Justice William O. Douglas Showing 1-28 of 28". Goodreads.com – The History Book Club.
  46. ^ Woodward, Bob; Armstrong, Scott (1979). The Brethren. Simon & Schuster. p. 367.
  47. ^ "William O. Douglas". Niagara Falls Gazette. July 21, 1950. p. 12.
  48. ^ Historical Information -- Biography of William O. Douglas Associate Justice of the U.S. Supreme Court - Veteran Memorials & Monuments, Arlington National Cemetery, Historial Facts.
  49. ^ Charns, Alexander (1992). Cloak and Gavel: FBI Wiretaps, Bugs, Informers, and the Supreme Court, p. 64.
  50. ^ 1 2 "The Supreme Court: September Song". Time.com. July 29, 1966.
  51. ^ Murphy, Bruce Allen (2003). Wild Bill:The Legend and Life of William O. Douglas. New York: Random House, pp. 366-367.
  52. ^ Charles Lane, On Further Review, It's Hard to Bury Douglas's Arlington Claim, Washington Post (Feb. 14, 2003).
  53. ^ WILLIAM O. DOUGLAS COMMITTEE - Gonzaga University School of Law
  54. ^ "60 Years Ago, Hike by Justice Douglas Saved the C&O Canal". Georgetowner.com. March 20, 2014.
  55. ^ "Associate Justice William O. Douglas – Chesapeake & Ohio Canal National Historical Park (U.S. National Park Service)". Nps.gov.
  56. ^ Mountain: The Journey of Justice William O. Douglas - PLAYBILL