זכות עמידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זכות עמידה (גם מעמד) הוא תנאי סף הנדרש מאדם על מנת להגיש תביעה משפטית, על פיו התובע נדרש להיות מי שנפגע מהעוולה שכנגדה הוא מגיש את התביעה. הדרישה לזכות עמידה נועדה, להשקפת תומכיה, למנוע הצפה של בית המשפט בתביעות אשר נועדו לשם בקשת הצדק ולא כדי לתקן עוולה פרטנית. זכות העמידה נוגעת לכל תחומי המשפט האזרחי, ויש הטוענים שגם למשפט הפלילי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי במיוחד בהקשר לתביעות נגד השלטון, כיוון שבמקרים רבים אין להפרות חוק של השלטון נפגעים ספציפיים אלא השלכות על ציבורים רחבים.

היקפה הרצוי של זכות העמידה נמצא במחלוקת בין תומכים למתנגדים, כאשר לרוב, הימין הפוליטי תומך בהגבהת מחסום זכות העמידה, כדי לצמצם את מעורבות השופטים בשאלות מדיניוּת, בעוד השמאל הפוליטי נוהג לתמוך בצמצום או ביטול הדרישה לזכות עמידה.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית קובע הפרק השלישי של החוקה את הסמכויות של הרשות השופטת ככוללות את כל התיקים הנובעים מהחוקה, מחוקי ארצות הברית ומבריתות הנעשות בסמכות, ולמחלוקות בין מדינות שונות או אנשים או ישויות ממדינות שונות. בפסק דין משנת 1923 בתביעה נגד שר האוצר אנדרו מלון, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, פה אחד, כי לאדם אשר כל עניינו בתביעה הוא הפגעותו משימוש בכספי המסים שלו לעניין אשר לדעתו נוגד את החוקה, אין זכות עמידה בפני בית המשפט. זאת מכיוון שאין לאדם מחלוקת אמיתית אשר מעניקה לבית המשפט סמכות שיפוט מטעם החוקה.

בפסק דין זה נקבע, שעל מנת להראות זכות עמידה יש להוכיח שלושה תנאים:

  • התובע סובל מנזק אמיתי, מוחשי וספציפי
  • ניתן באופן סביר לקשר בין הנזק שנגרם לבין העוולה
  • יש סיכוי סביר שפסיקה לטובת התובע תסיר את הנזק

בשנת 1968 סטה בית המשפט מכללים אלו, כאשר קבע יוצא מן הכלל בפסק דין פלסט נגד כהן (Flast v. Cohen). בפסק דין זה נקבע שזכותו של אזרח לעתור כנגד שימוש בכספי מיסים שלו על ידי הקונגרס למטרות דת.

בפסק דין היין נגד המועצה לחופש מדת (Hein v. Freedom From Religion Foundation) שניתן ביוני 2007, נקבע ברוב דחוק שזכות העמידה שניתנה במקרה של פלסט נוגעת רק לפעילויות של הקונגרס ולא לצעדים מנהליים של הרשות המבצעת. בית המשפט התפצל בפסק דין זה לשלוש קבוצות עיקריות:

דעה נוספת שלא זכתה לייצוג בבית המשפט העליון היא שיש לבטל את דרישת זכות העמידה ולאפשר למשלם המיסים לעתור כנגד כל הפרת חוק של הממשל. דעה זו הובעה למשל על ידי פרופסור ריצ'רד אפשטיין מאוניברסיטת שיקגו[1], שטען שאין בסיס לדרישת זכות העמידה בחוקת ארצות הברית, וכי היכולת לעתור כנגד הפרות חוק של השלטון עומדת בבסיס שיטת הממשל בארצות הברית.

במשפט פלילי, ישנם הטוענים[2] שעל מנת להעמיד אדם לדין חייבת להיות פגיעה באדם אחר אשר בשמו מוגשת התביעה. בהיעדר נפגע, הם טוענים, אין לתביעה זכות עמידה.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נדון זכות העמידה בהתייחס לשני תחומים נפרדים. הראשון נגע למעמדו של עותר ציבורי, בעיקר בעתירות חוקתיות, או בעתירות כנגד פגיעה בשלטון החוק והשני נגע לעותר פרטי התובע שלילת זכותו של הזולת מטעמים של פגיעה בחופש העיסוק, קיום תחרותיות, או מניעת הפליה[3].

עותר ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו של בית המשפט העליון לשאלת זכות העמידה עברה תמורות במהלך השנים, שהביאו להרחבתה של זכות העמידה.

עד שנות השמונים של המאה ה-20 נדרש עותר בבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסיקה נקבע שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:

במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו

השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נגד שר העבודה

כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל בבג"ץ. למשל, תביעות כנגד דחיית שירות בצה"ל לבחורי ישיבות, אשר זכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל היעדר זכות עמידה[4]. עם זאת, כבר בראשית ימיו נקט בג"ץ עמדה מרחיבה יחסית בנוגע לזכות העמידה, כשהכיר בזכות העמידה של אזרח שהוכיח כי 'אינטרס לגיטימי' שלו נפגע על ידי פעולה שלטונית, כלפיה טען לאי חוקיות. גישה זו הייתה מתירנית יותר מזו שרווחה בעולם באותה תקופה, לפיה על העותר להוכיח כי נפגעה זכות חוקית שלו. עם זאת, בית המשפט דרש מהעותר כי יוכיח שהאינטרס שנפגע הוא 'אישי, ייחודי, ישיר וממשי'. כלומר, העותר נדרש להוכיח כי האינטרס שנפגע הוא אישי (ולא ייצוגי או אחר), ייחודי לו, או לקבוצה קטנה הכוללת אותו, אך לא לכלל הציבור או לחלק גדול ממנו, שהפגיעה היא ישירה ולא עקיפה, וכן שהיא באופן אובייקטיבי פגיעה ממשית[5].

המחלוקת בעניין זכות העמידה עלתה לדיון בבית המשפט בשנות השבעים, אך תומכי הרחבת זכות העמידה היו אז במיעוט. ב-1970 כתב השופט אלפרד ויתקון בפסק דין שניתן פה אחד כי "ככל שיש לנשוא הקובלנה אופי ציבורי יותר, והוא מן העניינים המנסרים בזירה הפוליטית ומשמשים נושא לדיונים בפני הממשלה והכנסת, כך יש להחמיר בדרישה שהקובל יהא נפגע פגיעה ממשית בתור רשות היחיד שלו, כדי להקנות לו זכות עמידה לפני הרשות השופטת"[6]. מנגד סבר השופט צבי ברנזון בפסק הדין 'בר שלום נגד מינהל מקרקרעי ישראל' כי "וככל שחשיבותו של הענין מבחינה ציבורית גדולה יותר, כן תגדל נטייתו של בית המשפט להכיר בזכותו של העותר, אף שהוא אזרח מן השורה, להביאו לפניו"[7]. ניתן לראות כי העניין הציבורי משמש סיבה להחמרה בדרישת זכות העמידה בפי השופט ויתקון ולהרחבתה של זכות זו בידי השפט ברנזון. יש בכך ביטוי למחלוקת העקרונית בשאלת תפקידו הציבורי של בג"ץ.

בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילתו של התהליך הייתה בקביעת סייגים לעקרון זכות העמידה, בפסקי דין מוקדמים, עד שהגישה המתירנית הפכה עם השנים לשלטת בבית המשפט העליון. מגמה זו הובילה לכך שזכות העמידה בישראל היא אחת הרחבות בעולם[8][9], והיא מוענקת גם ל'עותר ציבורי' שאינו נדרש להציג פגיעה אישית שנגרמה לו, ושלא במסגרת סכסוך בין שני צדדים[9].

הדרישה לזכות עמידה בעתירות לבג"ץ צומצמה באופן דרמטי החל משנות השמונים[10][11], ובפרט בתקופת כהונתו של הנשיא מאיר שמגר[12].

בשנת 1980, בעתירתו של המהנדס זאב סגל נגד שר הפנים בדרישה להפעלת שעון הקיץ בישראל, הביעו השופטים חיים כהן, שלמה לוין ואהרן ברק עמדות בעד צמצום מחסום זכות העמידה כנגד המדינה. השופט חיים כהן כתב: "כאשר החוק מטיל חובה על המִנהל וזה מסרב לקיימה, לא יסבול בית המשפט כי הרשות המינהלית תתחפר מתחת לחוסר מעמדו של העותר כדי למנוע פירוש החוק על ידי בית המשפט"[13]. מגמה זו התחזקה בתקופת מחליפו של שמגר בנשיאות בית המשפט העליון, אהרן ברק[14], שכתב בפסק הדין 'רסלר נגד שר הביטחון' כי "הדרישה לקיום זכות או אינטרס כתנאי למעמד בדין הינה דרישה מחוסרת יסוד פילוסופי, אינה מעוגנת בהפרדת הרשויות, אינה נשענת על בסיס מוסרי ופוגעת בשלטון החוק"[15]. שינוי הגישה בנוגע לזכות העמידה נעשה באמצעות פיתוחם של חריגים רבים לכלל המונע עתירה ציבורית, עד למסמוסו כמעט לגמרי[16]. נטען כי שינוי זה בגישתו של בג"ץ הוא חלק משינוי כולל בתפיסת תפקידו של בג"ץ. בעוד לפי הגישה המסורתית תפקידו של בית המשפט הוא לשמש כבורר בסכסוכים בין פרטים ובין הפרט לרשויות השלטון, הגישה החדשה שהתפתחה בבית המשפט גרסה כי תפקידו רחב יותר והוא כולל את הדאגה לשלטון החוק גם בעניינים כלליים[17].

בשנות התשעים הוקלה עוד יותר הדרישה לזכות העמידה וכבר נאמר על ידי שופטי בית המשפט העליון בריש גלי כי גם נזק כוללני כנגד התובע נחשב לעילה מספקת להגשת עתירה.

בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו

עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית[18][19].

החלתה של הרחבת זכות העמידה במשפט הישראלי גם לתחום הביקורת החוקתית התחדשה בבג"ץ 'האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים'[20]. המדינה טענה כי "על בית-המשפט לקיים ביקורת חוקתית אך ורק בהקשר קונקרטי", אך השופט אליעזר גולדברג דחה טענה זו ובכך החיל במפורש את הרחבת זכות העמידה גם על ביקורת חוקתית[21]. דוגמה נוספת למתירנות גישתו של בית המשפט הישראלי לשאלת העמידה היא מנהגם של חברי הכנסת מהאופוזיציה לעתור לבג"ץ נגד חוק לו התנגדו, ומנהגו של בית המשפט לדון בעתירות אלו[22]. לנוהג זה של חברי הכנסת קמו מבקרים[23], ואף עלתה הצעה שלחבר הכנסת יואב קיש לאסור על נוהג זה[24].

עותר פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס למעמדו של עותר פרטי הדורש שלילת זכותו של אחר, פסק הדין שהיווה ציון דרך בנושא היה בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים. בפרשה זו, לעותרת שביתן שלה למכירת פרי בסמוך לכביש ירושלים-תל אביב הורחק מהכביש בשל סיכון תעבורתי, התברר שדוכן מתחרה קם מעבר לכביש. העותרת דרשה מבג"ץ את הרחקת הדוכן המתחרה בגלל התחרות הבלתי הוגנת והסיכון התעבורתי. השופט צבי ברנזון שכתב את פסק הדין שלל את זכות העמידה של העותרת בכותבו:

"חושבני, כי נרחיק לכת ביותר אם נכיר בעותרת כבעלת מעמד לפנינו בענין זה. היא אינה דורשת דבר לעצמה על יסוד של הפליה, אלא דורשת נקיטת אמצעים נגד הזולת. כבר אמרנו פעמים הרבה, כי מתן רשיון או אי-מתן רשיון או נקיטת או אי נקיטת אמצעים על-ידי רשויות ציבוריות נגד פלוני אינם עניין בשביל בית-משפט זה לענות בו על-פי בקשה של אלמוני"

בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד יח(2) 278

הלכה זאת החלה להתכרסם בשנות ה-70, כאשר בבג"ץ 149/74 נדונה והוכרה זכות העמידה של חברה שעתרה כנגד תחרות בלתי חוקית מצדו של גוף מינהלי ובבג"ץ 292/78 נקבע שהפליה בין שווים מצדיקה קבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק. בשנת 1992 בפסק הדין קרגל בע"מ נגד מנהלת מרכז השקעות יצא השופט אליעזר גולדברג נגד המגבלות על זכות העמידה של מתחרה עסקי וקבע שיש לבטלן. השופט שלמה לוין, לעומת זאת ביקש להשאיר את העניין בצריך עיון, הגם שכתב ש"מקובל גם עלי שבנסיבות מסוימות מן הראוי שתינתן "זכות עמידה" גם לעותר שכל מעייניו מכוונים לשלול זכות שניתנה לזולת"[25].

באופן דומה נקבע בעבר בדיני מכרזים שעותר שהצעתו פסולה, אינו בעל אינטרס במכרז, שכן הצעתו ממילא פסולה, ועל כן אין לו זכות עמידה בהליכים נגד המכרז. בהמשך הוסף השיקול שרק מי שנהג כשורה יכול לטעון כנגד התנהגות פסולה של זולתו. אולם בשנת 1989 קבע בית המשפט העליון[26] כי למשתתף שהצעתו נפסלה זכות עמידה לדרוש ביטול הליכי המכרז אם הפגם המיוחס על-ידו להצעה הזוכה הוא אותו פגם שנפל בהצעתו שלו. בשנת 2000 ביטל בית המשפט העליון את כל דרישות זכות העמידה על מי שהשתתף במכרז, אך השאיר בצריך עיון את השאלה האם מי שכלל לא השתתף במכרז בעל זכות עמידה בנוגע למכרז[27]. מאז חלה הרחבה, המתירה גם למי שלא השתתף במכרז זכות עמידה לתקוף את המכרז, הגם שרק במקרים מסוימים, בהם יש זיקה ברורה של התוקף למכרז[28], עם זאת, זכות העמידה במכרזים ציבוריים עודנה מצומצמת יותר מאשר זכות העמידה הכללית במשפט המינהלי.

בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים מסוימים הכיר המחוקק בצורך בזכות עמידה רחבה. חוק הנאמנות תשל"ט קובע הסדר מיוחד לענייני הקדש ומאפשר לכל אדם לפנות לבית המשפט בדאגה למילוי נכון של מטרת ההקדש, גם אם אין לו כל אינטרס אישי בעניין[29] לעומת זאת חוק הבחירות לכנסת מגביל את זכות הערעור על תוצאות הבחירות לאלו שהתמודדו בבחירות.

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה קבע בית המשפט בשנת 1981 כללים לגבי זכות עמידה בטענה של אי חוקתיות של חוקים. כללים אלו כוללים:

  • העלאת טענה רצינית לגבי אי חוקיות של חקיקה
  • התובע נפגע אישית מהחקיקה או לפחות יש לו אינטרס אמיתי בעניין
  • אין דרך אחרת להביא את העניין בפני בית המשפט

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממלכה המאוחדת נקבע באופן כללי שרק התובע הכללי רשאי להגיש תביעה לבית המשפט בטענה של אינטרס ציבורי. עם זאת, בתי המשפט באנגליה קבעו שלושה יוצאים מן הכלל. אלו כוללים את הזכות לטעון פגיעה באינטרס ציבורי כאשר המהלך הפוגעני פוגע גם בתובע אישית או כאשר המהלך פוגע בתובע באופן מיוחד מעבר לפגיעה בכלל הציבור. בנוסף, רשות מקומית רשאית להגיש תביעה בשם תושבי האזור (Gouriet v. Union of Post Office Workers).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, פפירוס (מהדורה שנייה, תשנ"ד)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה בוול סטריט ז'ורנל 29 ביוני 2007
  2. ^ Xrea.Com
  3. ^ בג"ץ 2324/11 שי גיל ואחרים נ' שר החינוך ואחרים, ניתן ב-26 באפריל 2011, דברי השופט חנן מלצר
  4. ^ פס"ד ישראל בקר נגד שר הבטחון, בגצ 40/70, ניתן ב-26.02.1970
    יוסף צוריאל, ביהמ"ש העליון דחה עתירה על אי־גיוס תלמידי ישיבות, מעריב, 27 בפברואר 1970
  5. ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח תשס"ו, עמ' 502-504
  6. ^ בג"ץ 40/70 ישראל בקר נ' שר הבטחון, כד(1) 238 (1970)
  7. ^ בגץ 26/76 אנוש בר-שלום נ' מאיר זורע, מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לא(1), (1977)
  8. ^ אסתר ברק, זכות העמידה בעתירה הציבורית, מבחניה ובעיותיה, עיוני משפט טז, תשנ"ב, עמ' 395
  9. ^ 9.0 9.1 הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 176
  10. ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח, תשסו, עמ' 505
  11. ^ וכן ראו למשל בגץ 1/81 ויקי שירן נגד רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, (1981). בגץ 2148/94 אמנון גלברט נגד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, (1994)
  12. ^ ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה, ידיעות ספרים, עמ' 33.
  13. ^ גדעון גינת, בג"ץ שעון הקיץ - נקודת מפנה בפסיקה, דבר, 24 ביולי 1980
  14. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות ספרים, עמ' 90
  15. ^ בג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988
  16. ^ קולין ס' דייבר, "המשפט המינהלי מנקודת מבט אמריקנית", משפט וממשל ד, תשנ"ז. עמ' 29–30
  17. ^ יהושע שגב, דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית, הפרקליט מח תשס"ו, עמ' 505–506
  18. ^ בג"ץ 6492/08 עמותת ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית האלוף גדי שמני, ניתן ב-14 בינואר 2010
  19. ^ בג"ץ 4244/17 הר שמש משה נ' מנהל רשות המיסים
  20. ^ בג"ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, ניתן ב-30 ביוני 1998 פ"ד נב(3) 117 עמ' 123–125
  21. ^ הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 179-178
  22. ^ הלל סומר, בזכות הריסון השיפוטי בתחום החוקתי משפט ואדם – משפט ועסקים יד, תשע"ב, עמ' 175.
    למשל: בג"ץ 1030/99 'ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת', פ"ד נו(3) 640, (2002), בנוגע לערוץ 7. בג"ץ 466/07 'ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה', פ"ד סה(2) 44, בנוגע לחוק האזרחות. במקרה הראשון הצטרפו גם עותרים שהיו נפגעים ישירים.
  23. ^ כך למשל, ביקרה שרת המשפטים איילת שקד את חבר הכנסת יאיר לפיד שהודיע על עתירה מתוכננת של מפלגתו לבג"ץ כנגד חוק ההמלצות וטענה כי צעד כזה משפיל את הכנסת. ראה: חזקי ברוך השרה שקד ללפיד: אתה משפיל ורומס את הכנסת באתר ערוץ 7 27 בדצמבר 2017
  24. ^ חזקי ברוך, יוזמה: ח"כים לא יעתרו לבג"ץ באתר ערוץ 7 23 ביוני 2016
  25. ^ בג"ץ 287/91, קרגל בע"מ נגד מנהלת מרכז השקעות
  26. ^ בג"ץ 725/88 בוכריס נ' ראש המועצה המקומית קריית עקרון, פ"ד מג(3) 837
  27. ^ ע"א 8416/99 אי.איי.אם אלקטרוניקס מחשבים וציוד היקפי (1999) בע"מ נ' מפעל הפיס ואחרים, ניתן ב-10 באוגוסט 2000
  28. ^ ראו סקירה בנושא ב: רע"א 3888/15 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' ארד בע"מ, ניתן ב-22 ביולי 2015
  29. ^ בש"א 2596/03, ת"א 5140/03, הרב שמואל מרזל נגד ועד הישיבות בארץ ישראל, החלטת השופט יוסף שפירא, 4 בינואר 2004