ח'אלד בן אל-וליד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ח'אלד בן אל-ולידערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה; נולד בשנת 584 במכה, מת ב-642 בחומס) היה מצביא מוסלמי ערבי ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד. הוא נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, לא הובס מעולם, ומילא תפקיד מפתח בשלבים הראשונים של הקמת האימפריה המוסלמית.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'אלד בן אל-ווליד נולד בסביבות שנת 584 במכה. אביו היה ווליד אבן מוע'אירה, מנהיגם של בנו מחזום משבט קורייש, שהיו אחראים על הלחימה בשבט. כבר כילד הפך ח'אלד לאחד הפרשים הטובים בשבטו, שנחשב לטוב שבשבטי ערב. לצד הרכיבה רכש ח'אלד ידע גם במקצועות הלחימה השונים ולמד להשתמש ברומח, כידון, חרב וחץ וקשת. עד מהרה הפכה החרב להיות כלי הנשק המועדף עליו.

תקופת מוחמד: 610 - 632[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'אלד בגר ונודע בקרב שבטו ביכולות הלחימה שלו. עם ביסוס האסלאם היו תומכיו של מוחמד מעורבים במספר קרבות עם אנשי מכה הפגאנים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הדת החדשה. ח'אלד היה זה שבזכות תושייתו הצבאית הצליח להפוך על פיו את קרב אוחוד, שנראה בתחילה כתבוסה של הקוריישים. הוא עצמו התאסלם רק בעקבות הסכם חודייביה בשנת 628, אך לאחר שקיבל על עצמו את האסלאם התנצל אישית בפני מוחמד על מעשיו, וביקש ממנו שיתפלל עבורו למחילת האל. מאותו יום ואילך לחם לצד האסלאם.

קרב מואתה: 629[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה חודשים לאחר שהגיע ח'אלד לאל-מדינה שלח מוחמד שליח אל הע'סאנים כשבידו איגרת עבור מנהיגם שקראה לו להתאסלם. כשעבר השליח במואתה הוא נתפס ונרצח על ידי מנהיג הע'סאנים שוראביל אבן עמר, אף שהיה מקובל כי שליחים דיפלומטיים נהנים מחסינות מפני התקפות. הידיעות על המקרה עוררו את זעמם של המוסלמים במדינה, ומשלחת ענישה התארגנה במהרה כנגד הע'סאנים. מוחמד מינה את זייד אבן חרית'ה לעמוד בראש הכוח, ואת ג'עפר אבן אבי טאלב לסגנו. כסגנו של ג'עפר התמנה עבדאללה אבן רוואחה. רק במקרה שכל השלושה יהרגו ניתנה סמכות למשתתפי משלחת העונשין לבחור מקרבם מנהיג חילופי. לאחר שכל שלושת המפקדים נהרגו, בחרו 3000 הלוחמים ששרדו בח'אלד כמפקדם, והאחרון פיקד עליהם במהלך קרב מואתה נגד הכוחות הביזנטיים והערבים הע'סאנים.

תקופת אבו בכר: 632 - 634[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנבחר אבו בכר לח'ליף הוא שלח את ח'אלד כנגד בנו תמים ואת עכרמה אבן אבו ג'אהל כנגד המתחזה מוסליימה. ח'אלד השלים את משימתו, הצטרף לעכרמה, והיה זה שהביא לסיום המרד של מוסליימה בקרב עקרבה.

במהלך מלחמות הרִדה שלח אבו בכר את ח'אלד לעיר נג'ד בראש 4000 לוחמים. שבטים רבים מיהרו לקבל את בואם בברכה, אך מאלכ אבן נויירה ואנשיו שהיה הגזבר האחראי על שליחת המסים (זאכת) ושליחתם למוחמד (בימי חייו של מוחמד) נסוגו מהעיר ונפוצו במדבר. על פי המקורות השיעים שלח ח'אלד פלוגות פרשים לחפש את הנמלטים. מאלכ ובני משפחתו נתפסו, הובאו בפני ח'אלד ולאחר שראה ח'אלד שהוא מתמיד בסירובו לקבל את מרותו של השליט החדש (אבו בכר) פקד ח'אלד על אנשיו לכרות לו את הראש, לאחר מכן שמו את ראשו של מאלכ אבן נויירה בין שתי אבנים ובישלו את ראשו ולאחר מכן אכל ח'אלד את הראש. לטענת ההיסטוריון הסוני אבן קאת'יר הוא עשה זאת על מנת להשליט טרור על שאר השבטים המוסלמים שסירבו לשלם מסים לשליט החדש[1]

ומיד לאחר מכן הכריח ח'אלד את אשתו של מאלכ להנשא לו (למרות שחוקי הקוראן דורשים לחכות ארבעה חודשים) ולפי מקורות שונים אנסה במשך כל הלילה.

אנשי מדינה נזעקו לנוכח הזוועות, ואבו קתאדה אלאנצארי, אחד מחברי הנביא, יצא למדינה כדי להתלונן על מעשיו של ח'אלד בפני אבו בכר. עמר בן אל-ח'טאב שהזדעזע מהמקרה דחק בח'ליף להדיח את ח'אלד מהפיקוד על הצבא, אך ח'אלד הכחיש כל מעורבות במותו של מאלכ, וטען כי פקודותיו הובנו שלא כהלכה. אבו בכר, שהיה מודע לכשרונו הצבאי של ח'אלד הסכים לקבל את גירסתו, וקבע כי "לא אשיב לנדנה את החרב שאללה שלף לשירותו".

יש לציין כי הגרסה הסונית היא הגרסה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים.

מסעות הכיבושים: 636 - 651[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'אלד החל במסע לכיבוש מסופוטמיה מידי האימפריה הסאסאנית, אך בשלב מאוחר יותר החליף אותו סעד אבן אבי וקאס, והוא עצמו יצא לחזית הסורית כדי להתייצב מול הביזנטים. תחת הנהגתו כבשו המוסלמים את דמשק, ובקרב הירמוך הוכו הכוחות הביזנטיים של הקיסר הרקליוס מכה ניצחת, שבעקבותיה נפלה מרבית סוריה לידיים מוסלמיות. בעקבות הקרב נקרא ח'אלד לשוב לחצי האי ערב על ידי הח'ליף עמר. על אף שח'אלד ביקש להמשיך ולפקד על הצבא, הוא ציית להוראה, אך במקום לשוב למדינה נותר במערכה כחייל מן השורה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין עמר וח'אלד, שהיו בני דודים, נותרו קרירים, אך ח'אלד לא נטר לו טינה. על ערש דווי ציווה ח'אלד את כל רכושו לעמר, ומינה אותו לממונה על עזבונו. ח'אלד מת בשנת 642 ונקבר בעיר חומס שבסוריה. משאלתו למות מות קדושים בקרב לא התמלאה, והוא מת במיטתו. מעל קברו הוקם מסגד הקרוי על שמו, ועל מצבתו חקוקים שמות 50 הקרבות עליהם פיקד מבלי שהובס. הוא הותיר אחריו בן, מנישואיו לאישה ביזנטית, בשם עבד אלרחמן אבן ח'אלד. המסגד שהוקם לכבודו נפגע במלחמת האזרחים הסורית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ibn Kathir. Al-Bidāya wa-n-nihāya 9. עמ' 462.