קרב אוחוד
 | ||||||||||||||||||
| אבל המוסלמים על קרבנות קרב אוחוד | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 23 במרץ 625 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב בדר | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב השוחה | |||||||||||||||||
| מקום | מישור לפני הר אוחוד | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
24°30′12″N 39°36′42″E / 24.503333°N 39.611667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה |
נכשל המצור של בני קורייש על מדינה המוסלמים נסוגו. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אוּחוּד (בערבית: غزوة أحد) הוא הקרב השני בין בני קורייש למוסלמים. הקרב נערך ב-23 במרץ 625 (7 בחודש שואל שנה שלישית להג'רה בלוח השנה המוסלמי) במישור שלרגלי הר אוחוד, במרחק של כשמונה קילומטרים ממדינה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב בדר שהתקיים בשנת 624, גברו הכוחות המוסלמים בראשותו של מוחמד על כוח של בני קורייש ממכה. תבוסה זו בנוסף להשפלה, גם הביאה ליד כך ששיירות המסחר ממכה לסוריה לא יכלו לנוע בדרך הקצרה לאורך הים האדום, מחשש לתקיפתן בידי המוסלמים. בקיץ של שנת 624 הותקפה שיירה שבחרה בדרך עוקפת דרך נג'ד בחצי האי ערב שממזרח לעיר מדינה, וכל תכולתה שנאמדה במאה אלף דרהם נבזזה על ידי המוסלמים[1].
מסע אנשי מכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף החורף התחילו שליטי מכה לתכנן את מתקפתם על המוסלמים ופתחו באיסוף ציוד וכוח אדם רבים. הצבא כלל שלושת אלפים לוחמים, מתוכם שבע מאות היו מצוידים בשריונות קשקשים, מאתיים סוסים ושלושת אלפים גמלים. הכוחות, תחת פיקודו של אבו סופיאן, יצאו ליעדם מהמישור שלרגלי הר אוחוד ליד מדינה ב-11 במרץ שנת 625. ב-21 במרץ הגיעה השיירה למרחק כעשרה קילומטרים ממדינה ונעצרה שם, תוך שאנשיה עושים שמות בשדות ובכפרים שננטשו על ידי יושביהם[1].
לצבא נלוותה קבוצת נשים ששות אלי קרב, ביניהן אשתו של אבו סופיאן הינד, אשתו של עמר אבן אל-עאץ ואחותו של ח'אלד בן אל-וליד. תפקידן היה לנהל לוחמה פסיכולוגית על ידי דקלום שירים ושירת זמירות ערגה כדי לדרבן את רצון הלחימה של החיילים. הן ידעו שאין דבר שמפחיד יותר את השבטים הערבים מאשר לעג של אישה ותואר של פחדן. הינד הייתה מנהיגת הנשים[2].
מסע המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
_marching_to_the_Battle_of_Uhud._From_the_Siyer-i_Nebi.jpg)
הכוח המוסלמי נפל בכמות וציוד מזה של מכה, ולכן בתחילה היה מוחמד נחוש בדעתו לשמור על כוחותיו במסגרת גבולות עירו מדינה. בלחץ חלק מאנשיו החליט לצאת למערכה בכל זאת, והכוח המוסלמי החל לנוע ב-22 במרץ, 6 בחודש השוואל. הצבא כלל אלף לוחמים, מאה מתוכם היו מצוידים בשריונות קשקשים, אולם סוסים חסרו להם ורק מוחמד רכב על סוסו. היעד היה המישור לרגלי הר אוחוד, כשלושים קילומטרים ממדינה. באותו לילה הם עצרו למנוחה במחצית הדרך.[1] בבוקר עזב את מחנה המוסלמים עבדאללה אבּן אוּבַּי, אחד מהנכבדים הוותיקים של מדינה, עם שלוש מאות מאנשיו. אבן אובי טען שאינו רוצה לקפח את חייו וחיי אנשיו במקום שנבחר בשיקול דעת פגום.[3] הכוחות המוסלמים, שכללו עכשיו רק שבע מאות חיילים, התקדמו לעבר המישור שלרגלי ההר. בהגיעם למקום, מוחמד פקד על חמישים קשתים להישאר על גבעה קטנה בשם Rumah, תוך שהוא משביע את המפקד והחיילים שלא לנטוש את המקום בשום מקרה. על הכוח בפיקודו של Abdullah bin Jubair, הוטל לאבטח את העורף המוסלמי מפני איגוף של צבא מכה ולחכות במקום עד שהכוחות האחרים יחזרו למקום בניצחון או בהפסד.[4].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר הקרב עמדו כוחות מכה כשבמרכז ניצב אבו סופיאן, מימינו חאלד אבן אל-וליד בראש חיל הפרשים, ומשמאלו עִכָּרִמָה בנו של אבו גַ'הל.[5] ממולם ניצב הכוח המוסלמי במערך צפוף כפי שנעשה בקרב באדר. זובייר אבן אל-אוואן היה המפקד של האגף הימני, מונדיר בן עמר היה המפקד של האגף השמאלי וחמזה בן עבד אל מטלב דודו של מוחמד היה מפקד משמר החלוץ, שריכז את התקפתו על אחד עשר נושאי הדגל של בני קורייש והרג את כולם[5]. הצלחה זו דרבנה את שאר הכוח המוסלמי שנע לעבר מחנה האויב. נראה היה שהמוסלמים עומדים לנצח פעם נוספת וכוחות האויב החלו לברוח מהמחנה. דווקא בנקודה זו של יתרון לכאורה החלה הכף נוטה לעבר כוחות מכה.
המוסלמים, בטוחים בניצחונם, החלו לבזוז את מחנה האויב. הקשתים שהוצבו בפקודת מוחמד בראש הר Rumah, לא מילאו את פקודתו ונטשו את עמדתם לטובת הביזה. ח'אלד אבן אל-וליד והפרשים שלו מכוחות מכה, זיהו את החלל שנוצר בהגנה המוסלמית ותקפו מאחור. מערך ההתקפה של המוסלמים החל להתמוטט. מוחמד נפצע בראשו ונפוצה שמועה שהוא מת. בני קורייש לא טרחו לבדוק את אמיתות השמועה והפסיקו לרדוף אחרי אויביהם ולא התקדמו לעבר מדינה[5].
אולם מוחמד התאושש, הצליח לאסוף את שארית חילו, וכוחותיו נסוגו בצורה מסודרת לעבר עירם מדינה. מבין המוסלמים נהרגו שבעים חיילים, בהם חמזה בן עבד אל מטלב. מקרב בני קורייש נפלו עשרים ושניים חיילים[6].
כוחות מכה שהיו בטוחים במותו של מוחמד נשארו במישור ליד הר אוחוד. הם כילו את זעמם בגופות החללים המוסלמים והשחיתו אותן. פעולה זו נוהלה בחלקה הגדול על ידי הינד אשתו של אבו סופיאן, כשהיא מעודדת את שאר הנשים לעשות כמוה[1].
בטרם יצא צבא מכה חזרה לעירו, שמע אבו סופיאן את הידיעה שמוחמד לא מת, הוא הסתפק בהבטחה לחזור בשנה הבאה לבאדר[7]. על אף האבדות הכבדות שספגו המוסלמים הם יצאו למרדף אחר צבא מכה, שהיה סמלי יותר מאשר בעל אפקט צבאי, אולם שימש כגורם מרתיע והניע את הכוחות לחזור למכה[1].
השפעת הקרב בתודעה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב זה המוסלמים לא ניצחו באופן ברור ובולט, אם כי הם גם לא הפסידו הפסד מוחץ. מוחמד נפצע, ושבעים מוסלמים נהרגו. לקרב אוחוד כמו גם לקרב באדר שלפניו, הייתה השפעה רבה על עיצוב התודעה הדתית של המוסלמים הראשונים. בקרב באדר התחזקה האמונה בדרכם הדתית, והביטחון שהניצחון ניתן להם מידי האל בגלל חוזק אמונתם. לאחר קרב אוחוד הועלו שאלות תאולוגיות רבות על מהות ההפסד, והתעצבה התפיסה שחללי קרב זה וכן כל הקרבות הבאים, יקבלו את הגמול על מסירותם בעולם הבא. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסורה 3 פסוק 140 (הפירוש מתוך "הקוראן" לפרופסור רובין)[8]
”ואם נפצעתם – גם הם נפצעו כמותכם. הן נוהגים אנו לחלק את ימי הניצחון הללו בין האנשים, פעם לאלה ופעם לאלה, זאת למען יידע אלוהים מי הם המאמינים, ולמען ייקח מכם עֵדים – אלוהים אינו אוהב את בני העוולה”
שאלה נוספת שעמדה על הפרק לאחר הקרב הייתה בעיית האלמנות והיתומים. כל אחד משבעים הרוגי קרב אוחוד הותיר אחריו אשה וילדים שהיה צריך לספק את צורכיהם ולתת להן הגנה חוקית. נראה שהפסוקים ב"פרשת הנשים" (4) ב' - ד', באו לפתור שאלה זו. בהיתר זה יש לראות חלק מחקיקה חברתית שבאה לענות על בעיית שארי החללים שהיה צריך לספק להם נותן חסות חדש.[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 מוחמד ביוגרפיה של נביא, קארן אמסטרונג, עמ' 209-204 כתר הוצאה לאור 2004
- ^ The Battle of Uhud
- ^ אבן אסחאק, סירה 559, מצוטט אצל גיום, חיי מוחמד, עמ' 372
- ^ Jabal Rumah
- ^ 1 2 3 Mount Uhud and site of battle
- ^ The Battle of Uhud
- ^ אבן אסחאק סירה 583, אצל: גיום, חיי מוחמד עמ' 386
- ^ סורה 3 פסוק 140
