חוקת הכמורה
החוקה האזרחית לכמורה (צרפתית: Constitution civile du clergé) הייתה קובץ תקנות שהסדיר את מעמד הכנסייה הקתולית בצרפת והתקבל ב-12 ביולי 1790, במהלך המהפכה הצרפתית. היא ביטלה את מעמד הכנסייה כגוף קורפורטיבי עצמאי, הכפוף עקרונית לאפיפיור, והפכה אותה לגוף אזרחי הנתון לפיקוח הממשלה. החוקה הציתה מחאה וסרבנות רחבות היקף, והייתה גורם מרכזי בהכשלת הניסיונות לבסס את הישגי המהפכה בהסכמה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב המהפכה הצרפתית, תססה בתוך הכנסייה הצרפתית מתיחות עזה בין המוני הכמרים הזוטרים והעניים, שאפשרויות הקידום שלהם היו מעטות, לשכבה צרה של יוצאי מעמד האצולה, שהחזיקו כמעט בכל התפקידים הבכירים. הדרישה לשינוי, שהצטרפה לתביעות לרפורמה בכל רחבי הממלכה שהביאו לבסוף את המהפכה, לא נכפתה מבחוץ אלא נבעה קודם כל מתוך הממסד הדתי עצמו. רעיונות כאלו לא היו חדשים, והתווספו להיסטוריה ארוכה של עימות על סמכויות האפיפיור לעומת המלך ועל עצמאות הכנסייה: במשך מאות שנים התגלעו סכסוכים בין הדוגלים בגליקניזם, שהדגישו את חובת הציות גם למלך צרפת ואת האוטונומיה של הממסד הקתולי בממלכה, לעומת האולטרה-מונטנים, שעמדו על עליונות הכס הקדוש. תביעות פופוליסטיות לקרבה רבה יותר אל העם והחלשת ההיררכיה התבטאו בתנועת היאנסניזם, שהוכרזה ככפירה ונאסרה ב-1712, אך אוהדיה המשיכו להיות קבוצה משמעותית בצרפת. לבסוף, ההנהגה החדשה שקמה לאחר המהפכה הייתה נחושה לבטל את המבנה הקורפורטיבי של נתיני צרפת, שהקנה לכל קבוצה חברתית זכויות-יתר נבדלות ומעמד משפטי נבדל בחסות המלך, וליצור חברה בה כולם שווים בפני החוק ונתונים ישירות אך ורק תחת מרות המדינה.
ב-29 במאי 1790 החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את קונקורדט בולוניה שנחתם עם פרנסואה הראשון ב-1516, ולהסדיר את תפקיד אנשי הדת במבנה הציבורי החדש. כמה צירים בולטים עם רקע כנסייתי, כמו האב אנרי גרגואר, האב קלוד פושה וארמן קאמו, אהדו את רעיונות היאנסניזם. אגף הימין השמרני באספה, שתומכיו כונו "קפוצ'ינים", הזדעקו כבר בהתחלה, דרשו התייעצות עם האפיפיור, וחלקם אף הכריז שהאסיפה מושפעת מרעיונות פרוטסטנטיים. כשהתחוור להם שהם שוב במיעוט, חדלו הקפוצ'ינים מלנסות להשפיע, מחשש שהשתתפות תעניק לגיטימציה כלשהי. הם נסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, לאחר הודעה רשמית על כך של הבישוף פרנסואה דה בונאל מקלרמון-פראן, בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה.
הוועדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועדה שעסקה בחוקת הכמורה הציעה סולם שכר קבוע ושוויוני יחסית, במקום המענקים השונים שבוטלו – שכר שנתי של כומר כפרי היה אמור לנוע בין 1,200 ל-6,000 ליבר, שיפור ניכר עבור רובם; שכר הבישופים הוגבל ל-12,000 ושל הארכיבישופים ל-20,000 – ארגנה מחדש את הדיוקסיות בהתאמה למחוזות החדשים שנוצרו, וסגרה כל קהילה שהיו בה פחות מ-6,000 תושבים. על בישופים נאסר לפעול בלי התייעצות עם אסיפות, ורק הארכיבישופים היו אמורים להתמנות על ידי האפיפיור ולא בהסכמת הכפופים להם. אך התקנה מרחיקת הלכת ביותר הייתה העמדת כמרים לבחירה על ידי כל האזרחים שהתגוררו באזור בו כיהנו – כולל, פוטנציאלית, הוגנוטים, יהודים או אף דאיסטים. הייאנסניטים הטיפו קודם להליכי בחירות, אך בהשתתפות הכמורה לבדה. סמכויות האפיפיור על הכנסייה הצרפתית הוגבלו מאוד. כמרים מתונים ניסו להפוך את המתווה לקביל יותר: ב-9 ביוני כמעט הצליח האב קלוד ז'אקמאר לשכנע את האספה לתת לאנשי הדת קול בבחירות, ונבלם רק על ידי טיעון שהעלה רובספייר, מקיצוני היעקובינים, שיש בכך משום הותרת שריד קורפורטיבי שאינו כפוף לאומה. החרם שהטילו הקפוצ'ינים אפשר לרוב להעביר את החוקה בקלות יחסית ב-12 ביולי.
האפיפיור פיוס השישי השתהה בינתיים מלגלות את דעתו. ב-10 ביולי שיגר איגרת גינוי פרטית אל לואי השישה-עשר, והזהיר אותו מקרע דתי. זו הגיעה ליעדה ב-23 בחודש, יום לאחר שהמלך נאם באספה והבטיח כי יתמוך בחוקה, בהתאם למדיניות הסבילה שאימץ מאז אירועי אוקטובר הקודם. הוא השיב לפיוס השישי כי הדבר בלתי נמנע, וביקש הסכמה מהכס הקדוש. לואי ושריו הניחו כי פיוס יבלע את החוקה כפי שהבליג על הרפורמות שספג מיוזף השני, אך טעו. מלבד זאת שהמסמך הצרפתי היה קיצוני בהרבה מכל מה שנאלץ להסכין עמו באימפריה הרומית הקדושה, באותה שעה ממש התחזקו בוותיקן הכוחות שדגלו בעליונות האפיפיור, כמו החשמן ג'צ'ינטו ג'רדיל (איט'). כמו כן, הקיסר לאופולד השני ניצב בפני כמה מרידות על רקע המדיניות הדתית של אחיו יוזף ושלו, מה שחיזק את בטחת השמרנים בוותיקן. האפיפיור כתב לפריז שעליו להיוועץ בקולגיום הקדוש; הוא ציפה שההיררכיה בצרפת תניא או לפחות תעכב את המלך, מבלי שיצטרך להתערב בעצמו. אבל בעוד שהבישופים הליברלים הזהירו מקרע והתחננו שפיוס לא יגנה את המתווה, אפילו החשמן השמרן דה בואז'לה (צר'), מראשי הקפוצ'ינים, לא היה נחרץ בפניותיו לשליט. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט, אך הכמורה הצרפתית לא יכלה להיות בטוחה בקבלתה בטרם נשמעה דעת רומא. ב-30 באוקטובר פרסמו שלושים בישופים, שהיו צירים באספה שהתנגדו לחוקה בשעתו, מכתב פומבי בו הסבירו את עמדתם. תוכנו לא היה מתריס, אך קרא להתייעצות בתוך הכנסייה.
קרע דתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האספה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה ובהכנסותיה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. הבישוף הנבחר הראשון, דה לה פואפ (צר'), נתקל בסירוב של הארכיבישוף מרן לסמכו. הבישוף רופו דה בונוואל (צר') הכריז: ”אם רצון האל הוא להביאנו לידי נסיון, אף למאה ה-18 יהיו קדושיה המעונים.” השלטונות המקומיים נתקלו בסירובים המוניים, מכמרי הכפר ועד לארכיבישופים, ובנאנט לבדה לא נענו לדרישות החוקה יותר ממאה אנשי דת. הרוב באספה המכוננת קיבל את הידיעות מרחבי הממלכה בכעס והיה נחוש להשליט את מרותו. ב-27 בנובמבר הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. ויליאם דויל כתב על האירועים: ”זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה.” שיעורי הסרבנות הרקיעו שחקים: בחוף המערבי, בנורמנדיה וברטאן, פחות מרבע נדרו, ודפוס דומה התקיים בפרובינציות מרוחקות כאלזס. בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה הסכינו לכך אך 109 כמרים, כשליש מהצירים שנבחרו בשעתו על ידי המעמד הראשון. רק שבעה מתוך מאה ושישים הבישופים בצרפת, ביניהם טליראן, הסכימו לנדור ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. השבועה גם הביאה לגילוי חולשה מביך, כשהסתבר שאין די כמרים להחליף את הסרבנים. האספה נאלצה להותירם במקומותיהם עד שיימצאו ממלאי מקום. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו בטקסים, ובובות בדמות האפיפיור נשרפו ברחובות.
האפיפיור טרם הגיב, וללא מענה ממנו אשרר המלך את השבועה ב-26 בדצמבר. לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו במיסות שנערכו רק על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס השישי את שתיקתו וביקש מההיררכיה לסרב לשבועה. ב-4 במאי התפרסם לציבור גינוי חריף מטעמו לחוקה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה הקתולית לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של המובלעות האפיפיוריות ונסן ואביניון, שהשתוללה בהם מלחמת אזרחים בין קתולים נאמנים לתומכי המהפכה שביקשו צעד כזה, והנונציו אנטוניו דוניאני עזב את הממלכה בסוף מאי.
בשנים הבאות נחשפו כמרים סרבנים לרדיפות קשות, לגירוש ולהוצאה להורג, ובשיא שלטון הטרור נרדפו גם הכמרים החוקתיים. הרדיפות רפו בסתיו 1794, לאחר הוצאת רובספייר להורג, וב-18 בספטמבר הפקיעה המדינה את החוקה למעשה כשהפסיקה לשלם משכורות לאנשי דת. ב-21 בפברואר 1795 הופרדה הדת מהמדינה והוכרז חופש מצפון גמור לכל האמונות. הקרע בין צרפת לכנסייה אוחה רק ב-15 ביולי 1801, כשנפוליאון חתם על קונקורדט חדש עם האפיפיור פיוס השביעי בפריז.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Dale van Cley, The Ancien Régime, Catholic Europe, and the Revolution's Religious Schism, בתוך: Peter McPhee, A Companion to the French Revolution, Blackwell, 2013. עמ' 123–138.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חוקת הכמורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
