חוק הסכמים קיבוציים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957
Emblem of Israel.svg
פרטי החוק
תאריך חקיקה 18 בפברואר 1957
תאריך חקיקה עברי י"ד באדר א' תשי"ז
גוף מחוקק הכנסת השלישית
חוברת פרסום ספר החוקים 28 בפברואר 1957, עמ' 63
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד הכלכלה והתעשייה
מספר תיקונים 9
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 מסדיר את יצירתם של הסכמים קיבוציים במסגרת יחסי העבודה בישראל. החוק אושר בכנסת השלישית בפברואר 1957, ונכנס לתוקף ב-1 במרץ 1957.[1]

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מגדיר הסכם קיבוצי: "הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעסיק או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בענייני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מעניינים אלה."

החוק מבחין בין שני סוגים של הסכמים קיבוציים:

  • הסכם קיבוצי מיוחד – למפעל מסוים או למעסיק מסוים – בין מעסיק או ארגון מעבידים המייצג את המעסיק לבין ארגון העובדים היציג של העובדים שעליהם יחול ההסכם;
הסכם זה חל על:
(1) בעלי ההסכם (כלומר הארגונים החתומים על ההסכם);
(2) המעסיקים המיוצגים, לעניין אותו הסכם, על ידי ארגון מעבידים שהוא בעל ההסכם;
(3) כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם, המועסקים על ידי מעסיק שהוא בעל ההסכם או שהוא מיוצג כאמור בפסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם.
  • הסכם קיבוצי כללי – לכל שטח המדינה או לחלק ממנה, לענפי עבודה מסוימים או לכל ענפי העבודה כשההסכם הוא בין ארגון העובדים היציג שבענף העבודה או בשטח הנדון לבין ארגון מעבידים שבהם, הכל לפי העניין.
הסכם זה חל על:
(1) בעלי ההסכם;
(2) המעסיקים, בענפים או בשטח הכלולים בהסכם, שהיו בעת חתימת ההסכם חברים בארגון המעבידים שהוא בעל ההסכם, או שנעשו לחברים תוך תקופת תוקפו של ההסכם, חוץ מחברים שהוצאו מכלל ההסכם במפורש;
(3) כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם המועסקים, על-ידי מעסיק כאמור בפסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם.

ארגון עובדים יציג הוא:

  • לעניין הסכם קיבוצי מיוחד: ארגון העובדים שעם חבריו נמנה המספר הגדול ביותר של עובדים מאורגנים שעליהם יחול ההסכם, או שהוא מייצגם לעניין אותו הסכם, ובלבד שמספר זה אינו פחות משליש כלל העובדים שעליהם יחול ההסכם.
  • לעניין הסכם קיבוצי כללי: ארגון עובדים שעם חבריו נמנה המספר הגדול ביותר של עובדים מאורגנים שעליהם יחול ההסכם.

תוך חודשיים מתאריך החתימה על ההסכם הקיבוצי יש להגישו לרישום במשרד הכלכלה והתעשייה. רישום זה הופך את ההסכם לגלוי לכל. כללי הרישום מפורטים בתקנות הסכמים קיבוציים (רישום), תשי"ז-1957.[2]

החוק מפרט בעניין תקופת התוקף של ההסכם:

  • תחילתו של הסכם קיבוצי היא מהיום שנקבע לכך בהסכם, ובאין תאריך קבוע - מיום חתימתו.
  • הסכם קיבוצי יכול שיהיה לתקופה מסוימת הקבועה בו או לתקופה בלתי מסוימת או מקצתו כך ומקצתו כך.
  • הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת שתמה תקופת תוקפו, ואחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תוקפו, יוסיף להיות בר-תוקף בתורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת; המועד להודעת גמר הוא כקבוע בהסכם ובאין קביעה בהסכם - שני חודשים לפחות לפני תום תוקפו של ההסכם.
  • הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת, רשאי כל צד לבטלו במתן הודעה מוקדמת על כך לצד השני במועד הקבוע לכך בהסכם, ואם אין קביעה בהסכם, שני חדשים לפחות לפני יום הביטול, ואולם תוקפו של הסכם קיבוצי שנעשה לכתחילה לתקופה בלתי מסוימת הוא לפחות שנה אחת.
  • הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעסיק וזכויות המוקנות להם (להלן - הוראות אישיות), יראו אותן כחוזה עבודה בין כל מעסיק וכל עובד שעליהם חל ההסכם, ותוקפן אף לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין.

החוק קובע זיקה בין הוראות אישיות שבהסכם הקיבוצי ובין מקורות אחרים לקביעת תנאי העבודה:

  • זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור (כלומר עובד אינו יכול להסכים לוותר על זכות כזו).
  • זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן.
  • הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה – ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי.
  • היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד.

שר הכלכלה והתעשייה (להלן - השר) רשאי להרחיב בצו את האוכלוסייה שעליה חלות הוראותיו הסכם קיבוצי כללי (אך לא הסכם קיבוצי מיוחד), ולהחילו על קבוצות עובדים שאינן כלולות בהסכם. צו ההרחבה מתפרסם ב"רשומות", ומפורטות בו ההוראות שהורחבו וסוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו. ישנם מקרים בהם צווי הרחבה כוללים את כל העובדים בישראל, וישנם מקרים בהם הם חלים רק על עובדים בענפים מסוימים או אפילו רק באזורים מסוימים במדינה. היקף התחולה נקבע על ידי השר, במבוא של כל צו הרחבה. כאשר תם תוקפו של ההסכם הקיבוצי שעל הוראותיו ניתן צו הרחבה, בטל צו ההרחבה. בנוסף רשאי השר לבטל צו הרחבה. הוראות אישיות בצו הרחבה שבוטל ימשיכו לעמוד בתוקפן כחלק מחוזי העבודה שהיו קיימים בהיות הצו בתוקפו, כל עוד לא שונו או לא בוטלו בחוזי עבודה חדשים.

דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים את הצורך בצו הרחבה:

ההסכם הקיבוצי, הן המיוחד והן הכללי, מסדירים את תנאי העבודה של העובדים הקשורים בבעלי ההסכם, אך גם ההסכם הקיבוצי הכללי איננו מכשיר מספיק להסדר תנאי העבודה בענף שלם, היות שאין הוא חל על מפעלים שבעליהם אינם חברי ארגון מעבידים שהוא בעל ההסכם. מצב זה משאיר את עובדי המפעלים הלא מאורגנים בנחשלותם, וממילא גורם להתחרות בין מפעלים ומהווה בכלל מכשול לקידום המשא ומתן הקיבוצי. למניעת תוצאות אלה מיועד המוסד המשפטי המוקם לפי החוק המוצע והוא ­צו ההרחבה.[3]

השר רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, הוראות בדבר חובת מעסיק שחל עליו צו הרחבה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי שהורחב. תקנות אלה הן תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977.[4]

החוק קובע את חופש ההתאגדות של העובדים: לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בוועד עובדים ובארגון עובדים, להיות חבר בוועד עובדים ובארגון עובדים ולפעול במסגרתם.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק הסכמים קיבוציים הוגשה לכנסת מטעם הממשלה ב-21 במרץ 1955. החוק אושר ב-18 בפברואר 1957, ונכנס לתוקף ב-1 במרץ 1957. דברי ההסבר להצעת החוק הציגו מאפיין ייחודי של ההסכם הקיבוצי, המבדיל בינו ובין הסכם רגיל: "ההסכם הקיבוצי, ככל הסכם, מחייב את הצדדים שבו, אלא שבנוסף על כך – ובזה השוני שבינו ובין הסכם אחר – הוא מהווה את חוזה העבודה האישי שבין העובדים לבין המעבידים הנוגעים בדבר."[3]

בתיקון מספר 2 לחוק נוסף לו סעיף 33ז, המאפשר לארגון מעבידים, שהוא צד להסכם קיבוצי שהורחב, לגבות דמי טיפול ארגוני-מקצועי ממעסיק שחל עליו צו ההרחבה.[5]

בתיקון מספר 3 נוסף לחוק סעיף 10ב, הקובע שמעסיק בשירות ציבורי המעסיק מאה עובדים או יותר חייב להודיע לשר הכלכלה והתעשייה על כל הסדר בכתב שאינו הכם קיבוצי, שעניינו שכר עבודה או תנאים סוציאליים של כל עובדיו או סוג מהם.[6] דברי ההסבר להצעת החוק נימקו את הצורך בחובה זו:

במדיניות השכר הצמודה הנקבעת על ידי ההסתדרות הכללית, כל העלאת שכר עבודה ישירה או עקיפה במקצוע מסוים או במקום עבודה משפיעה ויש לה השל­כות על תנאי העבודה במקצועות אחרים ובמקומות עבודה נוספים. יש צורך בשמירה קפדנית ובמניעת חרי­גות ממדיניות השכר שנקבעה בין הממשלה להסתדרות. במצב הקיים נחתמו לא פעם הסכמי עבודה שחרגו ממדיניות השכר ולרוב בלי שהדבר הובא לידיעת הגור­מים שחתמו על ההסכם הכולל. מצב זה גורם לתסיסה וסכסוכי עבודה ויוצר עוותים רבים, על כן, יש למנוע את המעבידים בשירות הציבורי מלחרוג מהמסגרת הכו­ללת של הסכמי העבודה מצד אחד, ומצד שני לבטל החשדות והרינונים בקרב קבוצות עובדים על כך.[7]

תיקון מספר 6 הוסיף לחוק את סעיפים 33ט–33טז, העוסקים בחופש ההתאגדות.[8]

בעקבות פסקי דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים[9] ובית הדין הארצי לעבודה,[10] והמלצת בית הדין הארצי לעבודה לצדדים (ארגון עובדים ומעסיק) לקיים משא ומתן לשם חתימת הסכם קיבוצי, נחקק תיקון מספר 8, שהוסיף לחוק, כהרחבה של חופש ההתאגדות, את סעיף 33ח1, המחייב את המעסיק לקיים משא ומתן עם ארגון העובדים היציג, בהתארגנות ראשונית אצלו. הסעיף אינו מחייב את המעסיק לחתום על הסכם קיבוצי במסגרת משא ומתן זה.[11]

מימוש החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסדרה הנדרשת לפי החוק (רישום הסכמים קיבוציים, הוצאת צווי הרחבה) מטפלת היחידה ליחסי עבודה של משרד הכלכלה והתעשייה.

ההסכם הקיבוצי הוא הדרך העיקרית לקביעת תנאי העבודה במגזר הציבורי, והוא נפוץ גם במגזר הפרטי.[12] לרבים מההסכמים הקיבוציים הכלליים הוצאו צווי הרחבה, מהם החלים על כלל העובדים במדינה ומהם החלים על העובדים בענף הרלוונטי.

חופש ההתאגדות שנקבע בהסכם הביא לתביעות אחדות נגד מעסיקים שניסו למנוע התאגדות של עובדיהם.[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, ס"ח 221 מ-28 בפברואר 1957
  2. ^ תקנות הסכמים קיבוציים (רישום), תשי"ז-1957, באתר "נבו"
  3. ^ 1 2 הצעת חוק הסכמים קיבוציים, תשט"ו-­1955, ה"ח 233 מ-21 במרץ 1955
  4. ^ תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977, באתר "נבו"
  5. ^ חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 2), התשל"ו-1976, ס"ח 804 מ-8 באפריל 1976
  6. ^ חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 3), התשל"ו-1976, ס"ח 823 מ-30 ביולי 1976
  7. ^ הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 3), התשל"ו-1976, ה"ח 1244 מ-24 במאי 1976
  8. ^ חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 6), התשס"א-­2001, ס"ח 1772 מ-10 בינואר 2001
  9. ^ סק (י-ם) 4/09 עמותת סינמטק ירושלים - ארכיון ישראלי לסרטים נ' כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי, ניתן ב-11 ביוני 2009
  10. ^ עסק (ארצי) 64/09 כח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי נ' עמותת סינמטק ירושלים – ארכיון ישראלי לסרטים, ניתן ב-2 ביולי 2009
  11. ^ חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 8), התשס"ט-2009, ס"ח 2208 מ-10 באוגוסט 2009
  12. ^ חיפוש הסכם עבודה קיבוצי, במאגר ההסכמים הקיבוציים של משרד הכלכלה והתעשייה
  13. ^ דוגמאות: